מאגר סיפורי מורשת

שמי שירה, אני מתעדת את סבתי במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.

סבתי תקווה נולדה בשנת 1947 בעיראק בעיר בגדאד. להוריה קראו רוזה ויעקב. תקווה היא הילדה הבכורה ולה שתי אחיות, זמירה ונורית.

סבתי עלתה לישראל בשנת 1951, כשהייתה רק בת ארבע. היא הגיעה לשער העלייה, מחנה קליטה זמני. מחנה הקליטה היה מקום לא נעים, היחס במחנה הקליטה היה משפיל ולא נעים. סבתי מספרת: "אני זוכרת את תחושת הפחד והעלבון שהיו על פניהן של הורי במחנה הקליטה, ריססו אותנו בחומר הדברה", ומשם העבירו את משפחתה אל מעברת חולון, שם גרו באוהלים.

התנאים במעברת חולון היו קשים, הם ישנו על מזרונים, לא היו תנאים בסיסיים כמו מים, חשמל ומזון, בקיץ היה חם מאוד ובחורף קר, היה קשה מאוד למצוא עבודה. סבתי מספרת שקיבלו סיוע מהמדינה, וכעבור שנתיים קשות עברו לצריף בחולון והתנאים השתפרו מעט. עדיין לא היו מקררים, חשמל ומזון בשפע. ״אני זוכרת שאמי שלחה אותי לקנות קרח פעמיים בשבוע. לא היה גז ובישלנו על פתיליות נפט.

אמי רוזה הייתה מורה בבית הספר ובגיל שש גם אני עליתי לכיתה א'. אני מאוד אהבתי את בית הספר, נהניתי שם מאוד. אהבתי לשחק עם חברות בבית הספר, הכי אהבתי לשחק בקלאס, מחבואים וחמש אבנים. למדתי בבית הספר לקרוא ולכתוב."

סבתי מספרת שלאחר סיום לימודיה הוריה רשמו אותה לקורס בבית הספר אורט, שם למדה תפירה. היא מספרת שמאוד אהבה לתפור והקורס היה מאוד מעניין ומהנה. לאחר סיום הקורס סבתא התחילה לעבוד בתור תופרת, ונהנתה מאוד מהמקצוע. עד היום היא תופרת, באופן כללי סבתי היא מאוד אמנותית: היא מציירת, סורגת ורוקמת.

בגיל שמונה עשרה סבתי הכירה את סבי דרך חברים משותפים. לאחר חצי שנה של זוגיות החליטו להתחתן וסבתי עברה לגור עם סבי ברמת השרון. כעבור שנה נולדה לסבתא בת בכורה ושמה אפרת. ולאחר ארבע שנים כבר נוספו לה שתי בנות נוספות – ענת ואילנה וסבתי מאוד אהבה אותן וטיפלה בהן במסירות. שמונה שנים לאחר מכן כשהבנות כבר גדלו, נולד לסבתי בן והוא היה הילד האחרון, קראו לו אבשלום והוא אבי. סבתי מספרת שכשאבי נולד הייתה שמחה מאוד גדולה בבית כי נולד בן לאחר שלוש בנות.

כיום יש לסבתי ארבעה ילדים, ארבעה עשר נכדים ונין אחד.

הזוית האישית

שירה: הכרתי את סבתא שלי יותר לעומק והקשר שלנו יותר חזק.