מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של שרה לוטנברג

אמא נולדה בפולין בשנת 1912, בשם שרה לוטנברג, בעיר בריסק. בתקופה זו חיו בפולין רוב יהודי העולם, שהיו רוב מוחלט.

אחרי מלחמת העולם הראשונה שהתרחשה בין השנים  1914 -1918, התעוררה אנטישמיות. היהודים נרדפו על ידי הרוסים, והחלו פרעות נגדם.

בשנת 1918 כאשר אימי היתה בת 8, היא סיפרה לנו איך חיילים קוזקים נכנסו רכובים על סוסים עם אלות, חרבות שהורידו ראשים ופוצעים מבוגרים, נשים וילדים. כאשר החיילים עזבו את המקום הרחובות היו מלאי גופות ופצועים, שהיו אפילו על העצים ברחובות – דבר שנשאר בזיכרונה עד מותה.

בבגרותה התרחש רצח משפחת הצאר ניקולאי השני לבית רומנוב. הבת שלו הנסיכה אנסטסיה נולדה בשנת 1901, היא הוצאה להורג יחד עם כל משפחתה ב-17 ביולי 1918. אולם גופתה לא נמצאה עד עצם היום הזה.

בבית הספר בוא למדה אמא שלי, התבקשו התלמידים לכתוב חיבור על הנסיכה אנסטסיה. אימי זכתה בפרס ובמלגה, אבל כיוון שהייתה יהודיה לא קיבלה מה שהובטח לה. אבא שלה התרגז מאוד והחליט לעזוב  את פולין, מפני שראה שמצב היהודים מחמיר .

כל המשפחה עזבו מפולין לארגנטינה עם ארגון יק"א, לאחד הקולוניות הרבות שהקים הברון הירש בשם פדרנל – PEDERNAL בשנת 1926.

למושבה הייתה תקופת זהר קצרה. דור אחד או שנים חיו במקום. חלקם עלו לארץ. הרוב עברו לעיר הגדולה בואנוס איירס, אחרים שלחו את ילדיהם ללמוד באוניברסיטאות בערים הגדולות. התושבים הלא יהודים ידעו באיזה בתים גרו היהודים כיוון שהם לא היו מגדלים חזירים.

לאחר זמן מה סבא שלי החליט לעבור לעיר הגדולה בואנוס איירס. אחרי תקופה קצרה הכירה את אבא שלי הם נישאו הקימו משפחה בת 5 ילדים. כל אותה תקופה רדפה את אימי תחושת ההחמצה על זה שלא קיבלה את הפרס. היותה בארץ זרה, לא תרמה לתחושות הקשות שלה- מפני שלא היתה לה אפשרות להשלים את הלימודים, כיוון שצריך היה לדאוג לפרנסת המשפחה.

הוריי ראו חשיבות גדולה לחינוך הילדים, ולכן החליטו לשלוח את אחיי ואחיותיי לבית ספר יהודי בשם "שלום עליכם" בעיר פלורידה- בפרברי בואנוס איירס.

הצדק נעשה כעבור שנים רבות בשנת 2008, כאשר הנין של אימי, שהוא הנכד שלי-סיוון הלפר, הכין עבודת שורשים בבית ספר: "קריית חינוך רופין"  ע"ש דוד בן גוריון"  על סיפורה של אימי, ועל ההחמצה הגדולה שלה, שאיבדה את הזכות לקבל פרס תגמולים, רק בשל היותה יהודייה.

המחנכת חשבה שצריך לתת פרס ניחומים לאמא שלי, ונתנה לנכדי אפשרות לעלות בטקס הסיום ולספר את הסיפור שלה. הייתי מאוד אסירת תודה, ונרגשת על ההזדמנות הנוספת שניתנה לאימי לאחר מותה, הצדק נעשה!

הסיפור של חיים פורמן

אבא שלי חיים פורמן נולד בביאלסטוק שבפולין בתאריך 8.8.1908.  מאז ילדותו ידע שבמקום הזה הוא לא נשאר, הוא הרגיש שטוב לא יהיה שם.

אחרי מלחמת עולם הראשונה שהסתיימה בשנת 1918 הוא היה נחוש לא להישאר שם, וכל זה בהיותו רק בן 10.

בשנת 1928, בגיל 19 היגר לארגנטינה באוניה ALMAZORA,שהייתה שייכת לחברת ROYAL MAIL LINE. הוא תיכנן להביא את כל משפחתו (6 אחים  והורים ). כמוהו גם כל המהגרים חשבו ששם בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות, הכסף גדל בעצים , אך המציאות לא היתה זוהרת.

באותם הימים היו צריכים לעשות קריאה של קרוב משפחה ולהפקיד סכום כסף במשרדי הממשלה ורק אחרי זה היה ניתן להיכנס לגבולות ארגנטינה.

הימים הראשונים בארץ היו קשים מנשוא. השפה לא היתה מוכרת, והבדידות ללא המשפחה כאבה מאוד. חברים מהעיר שלו עזרו לו, הוא התארח בביתם.

בארנגטינה הוא הכיר ניחוחות ודברים שונים ממה שידע. למשל: הכיר את הרפי "בננה" שהיה האוכל העיקרי בארגנטינה, וכן את הבוטנים שהוו את התזונה העיקרית שם.

הוא מצא תפקיד חדש בתור חייט, וזה היה המקצוע שלו לאורך כל חיו. חיו השתנו כאשר הכיר את אמא שלי, שרה לוטנברג הם התחתנו בתאריך 30.7.1935.

הגעגועים למשפחתו לא פסחו עליו, והוא עשה מאמצים רבים כדי שיפגשו אותם. על מנת לפגוש את משפחתו הוא היה צריך להתחיל בהליך קריאה, ותשלום לאישורי הכניסה.

בפולין של שנת 1939נשארו ההורים ושתי אחיות בתיה ואסתר, היטלר היה בשלטון בגרמניה וארגנטינה פרון PERON, זה סגר בשנה זו את גבולות ארגנטינה, והיטלר הוציא הוראה שהורים וילדים לא מורשים לעלות לאוניה יחדיו, ההורים יצאו והבנות חשבו שבקרוב יצליחו לצאת, חזרו לביתם והתארגנו לצאת. זה לא הצליח להם, היטלר הכריזו על מלחמה וכאשר הגיעה לעיר שלהם הוצאו להורג.

השבר היה גדול, אבא לא היה יכול להתגבר במשך שנים רבות על אובדן האחיות הצעירות שהיה בטוח שהם יגיעו מהרה.

זכור לי שבבית ההורים הייתה עליה לרגל של משפחות המחפשות את יקיריהם בפולין, ההורים היו אוזן ותמיכה להרבה משפחות של הקהילה בה התגוררנו. הם היו פעילים בקהילה אבא היה גיזבר של בית הקהילה AMIA שפוצץ, היה פעיל בשגרירות, אנחנו היינו בני בית בבניין המפואר שהיה ואיננו עוד וגם בבית ספר היהודי של האזור בו גרנו יחד עם אמא.

כולנו, כל חמשת הילדים קבלנו חינוך יהודי.

הזוית האישית

כמחווה לעשייה של אבא, הקהילה הכירה בו כיקיר העיר בה גרנו והוא קבור בבית הקברות היהודי "בעיר ליניארס" בשדיירה.