מאגר סיפורי מורשת

ברצוננו להתחיל באמירת תודה לשרה, אשר שיתפה אותנו במידע הנחוץ הזה, שכל-כך חשוב לשמור עליו ולהעבירו הלאה, שהרי "עם שאין לו עבר ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" . אנחנו כותבים הכול כדי שנזכור ולא נשכח.

שרה נולדה בשנת 1927 בליטא, בעיר שנקראת וידז, העיר ממוקמת 125 ק"מ צפונית לעיר וילנה.

לאביה של שרה קראו דוד ולאימה קראו לאה.

לשרה היו שישה אחים- הבכור שלמה, אחריו נולדו שני בנים שנפטרו ממחלות שונות זמן קצר לאחר הלידה, לאחריהם נולדה שרה הקרויה על שם סבתא, אחריה האח משה ובן הזקונים ישראל-משה.

בספטמבר 1939 הגיע לעירם הצבא האדום. מלחמת העולם השנייה החלה. הקהילה היהודית שמחה שהיטלר לא הגיע אליהם, הם העדיפו את הצבא האדום. לאחר כניסת הצבא האדום היו לתושבים היהודים שנתיים של שקט. ב-22 ביוני 1941 היטלר נכנס לברה"מ והצבא הגרמני כבש את עירם, וידז. הגרמנים הקימו בעירם גטו וכל היהודים רוכזו בו, ללא התחשבות בצפיפות שלהם, הם שוכנו ארבע או חמש משפחות בבית בן שלושה חדרים.

בגטו עבדו היהודים עבור הגרמנים, שרה אמה ואחותה עבדו מחוץ לגטו. מדי יום הוציאו כ-100 אנשים לרחוב וירו בהם.

בספטמבר 1941 הנאצים הרגו את אביה של שרה.

לאחר חצי שנה העבירו אותה ואת אמה למחנה עבודה, אחיה ואחותה נשארו בגטו. בבוקר של פברואר 1942 ציוו עליהם הנאצים להתחיל לצעוד לכיוון וילנה, זה היה בקור עז ובשלג כבד, נעולים בנעלי עץ ובבגדים קצרים. במהלך כל הדרך הארוכה עד למחנה, שרה מספרת שהם הוכו על-ידי הגרמנים ומי שנפל, נרצח.

שרה הגיעה למחנה מלגאנה, שם עסקו בסלילת כביש לגרמנים. כאשר הם סיימו לסלול את הכביש. העבירו אותם למחנה אחר, בו סדר היום היה דומה, אך הפעם עסקו בסלילת מסילת רכבת.

באוקטובר 1944, שרה מספרת, שהם נדרשו לעמוד בארבעה טורים, שם עשו את הסלקציה: מי לחיים ומי למוות. את אמה ואת אחותה לקחו למחנה ההשמדה שטוטהוף, ששם נרצחו. את שרה העבירו למחנה קייזרוואלד שבלטביה ליד הים הבלטי. עד לאותו יום שרה הייתה לבושה באותה שמלה שלבשה כאשר יצאה מביתה.

הגרמנים פקדו עליהם להתפשט גילחו את השערות מכל חלקי גופם ושמו להם על הראש אבקה נגד כינים ששרפה מאוד. הם נכנסו להתקלח, היו מים חמים. היא הספיקה לשטוף את האבקה מהראש שלה ואז דחפו אותה החוצה מהמקלחת. נתנו להם כותנת דקה ונעלי עץ.

עם סיום העבודה במחנה הזה, לקחו אותם על סירה. זכור לשרה שהיא ניסתה לשתות מהמים, אך הם היו מלוחים.

שרה הועברה למחנה ההשמדה שטוטהוף. במחנה היו משרפות שעבדו כל היום, היא זוכרת אנשים עירומים שהמתינו להיכנס למשרפות. שבועיים שלמים התעללו בהם שם.

יום אחד בחודש דצמבר הגיע אליהם איש ואמר שהוא צריך 500 אנשים לעבודה. שרה נבחרה עם עוד קבוצת אנשים. הם הועברו לרכבת נוסעים רגילה (עד אז הובילו אותם ברכבות מסע שמיועדות לחזירים), לקחו אותם למחנה סופיאנוואלדה שם הם ישנו בצריפים שבהם היו שבע נשים בצריף. במחנה הם נדרשו לכרות עצים ולסחוב אבנים כבדות. שרה עבדה במחנה זה חודש ימים. בפברואר 1945 הם נדרשו לצאת מהמחנה ולצעוד קילומטרים רבים בלי אוכל ומים לבסוף הם הגיעו לאנבורג. הלינו אותם באורווה של סוסים, בה היו ערמות קש. ב-10 במארס הם שמעו יריות, המלחמה נגמרה! הם שוחררו על ידי הצבא האדום.

אך שרה לא ידעה לאן להמשיך מפה, בלי משפחה, בלי בגדים, בלי כלום.

כיום שרה תושבת העיר חדרה, אמא וסבתא לנכדים.

הזוית האישית

ברצוננו להתחיל באמירת תודה לשרה, אשר שיתפה אותנו במידע הנחוץ הזה, שכל-כך חשוב לשמור עליו ולהעבירו הלאה, שהרי "עם שאין לו עבר ההווה שלו דל ועתידו לוט בערפל" . אנחנו כותבים הכול כדי שנזכור ולא נשכח.