מאגר סיפורי מורשת

נולדתי מרוקו בעיר קזבלנקה בשנת 1941 להורי יוסף ואסתר אלחרר, שהביאו לעולם 8 ילדים. אני הילדה הרביעית במשפחה, בת אחרי שלושה אחים, אחרי נולדו להורי עוד ארבעה ילדים. גרנו בקזבלנקה ברח' Rue De Suk, ג'מעה שוק.

לאבא שלי, יוסף, עליו השלום, הייתה חנות דגים במרוקו. בהתחלה הייתה לו עגלה עם שני סוסים. יום אחד הוא החליף את הסוסים שהיו לו עם סוסים חדשים שהיגיעו מספרד. יש סיפור יפה על הסוסים מספרד. יום אחד שמעו הסוסים שירים בספרדית והם התחילו לרקוד, רקדו וברחו……

הייתה לאבא בשוק חנות דגים. כל החנות הייתה מצופה בשיש. אני זוכרת שהייתי הולכת איתו כל שבת לנמל. היו לו שם שני חברים, שהביאו את הדגים טריים ישר מהים.  בימי ראשון הוא היה מביא הביתה, דגי טונה, צולה אותם על האש ומכין צרמלה, רוטב אדום לדגים. כל החברים של האחים שלי היו באים לאכול אצלנו בבית.

גרנו בקזבלנקה ברח' Rue De Suk, ג'מעה שוק.

 

עלינו אני וכל משפחתי לישראל בשנת 1955. הייתי אז בת 13. אני זוכרת שהיו נסיונות לשכנע את הורי לשלוח לארץ את הילדים הבוגרים במסגרת עליית הנוער. אימי לא הסכימה, היא התעקשה שכל המשפחה תעלה ביחד. אני זוכרת היטב את כל ההכנות לקראת העלייה, שלחנו מכולה עם חלק מהציוד שלנו לארץ. יצאנו לדרך בטנדר, בשעות הלילה לנמל.  משם הפלגנו באנייה  בשם "יוטה" למרסי שבצרפת. הגענו למחנה העולים קונדרס שבמרסי יחד עם מדריך, "גיד". היינו במחנה כחודשיים ימים. במחנה היו ביתנים, בכל ביתן גרו כמה משפחות.

באחת השבתות הכינו במחנה "חמין גדול"  כנראה במקום מלח שמו סודה לשתייה. כל מי שאכל מתבשיל זה חלה מאוד. אשתו של המדריך שלנו "גיד", הסתבכה, לקחו אותה לבית חולים ואחרי סיבוך היא נפטרה, לכן הוא נשאר במרסי ולא המשיך איתנו בהפלגה לארץ.

כל משפחה קיבלה הקצבת מזון. באמצע השבוע אכלנו את האוכל שהם סיפקו לנו, לכבוד שבת אמא שלי הכינה אוכל שהבאנו איתנו ממרוקו. אמא הכינה בשר מעושן במרוקו ולקחה איתנו לדרך. את הבשר המעושן היא הכינה מראש ושמרה אותו, שרוי בשמן, בפחים ( כמו פחי החמוצים הגדולים).  את הבשר המעושן היא פרסה לרצועות ובישלה אותו לתבשיל טעים.

בשר מעושן זה שאמי הכינה במרוקו נשמר ונשלח במכולה עם חפצינו לארץ ישראל. תקופה ארוכה עוד אכלנו ממנו בתקופה שהיינו במעברה, בארץ.

ממחנה העולים קונדרס שמרסי  המשכנו את המסע באניה "נגבה" לנמל חיפה לישראל. בהפלגה היה איתנו מדריך צמוד, שהיגיע יחד עם משפחתו. עשינו את כל הדרך יחד ממרוקו.

 האנייה נגבה – ויקיפדיה

הגענו לחיפה. לא ידענו לאן לוקחים אותנו.היינו אמורים להגיע יחד עם המדריך שליווה אותנו ממרוקו למושב "מצליח"., הנמצא ליד העיר רמלה. מאחר והמדריך נשאר במרסיי , עקב מות אשתו לא ידענו לאן ללכת.  לקחו אותנו במשאית ולא ידענו לאן? לא רצינו לרדת מהמשאית. בסופו של דבר הסתבר שלקחו אותנו ל"משואה", ליד בית ג'וברין. הגענו עייפים, מפוחמים ומלאי אבק. במחנה משואה היו כבר כמה משפחות ממרוקו, מהרי האטלס, אולי 6-7 משפחות ( משפחת אסור, ומשפחת אלמלח). הופתענו לפגוש שם משפחות מהכפרים  של משפחתנו במרוקו , מתשמשית, מדמנת, מקלעה, כפרים שונים במרוקו, הייתה משפחה מהעיר מקנז ועוד משפחה מספרד המרוקאית.

במעברה בהתחלה לא היה הרבה מה לעשות. פעם בשבוע היה מגיע למעברה רופא יחד  עם אח מקצועי, פתחו מרפאה לתושבי המעברה. אני עבדתי איתם. עזרתי להם בהתנדבות. בהתחלה בעיקר בתרגום מצרפתית ומרוקאית. במרוקו למדתי עברית, אז היה לי ידע קודם. בהמשךהם לימדו אותי, כבר למדתי לתת זריקות ותרופות. הכל היה כתוב בלאטינית וידעתי צרפתית. יכותי להיות אחות מקצועית.

בהמשך הביאו מורה וקבלנו שעורי לימוד. בית הספר פעל כל יום. הביאו גננת ופתחו גם גן לילדים. הגברים במשפחה עבדו בעבודות כפיים, עבודות דחק.

מאחר ולא היה הרבה מה לעשות במעברה והיינו במעברה, מחנה העולים, כמעט שנה. אני והאחים שלי,פתחנו שם מועדון, הבאנו סרטים וארגנו ריקודים סלוניים ערבי בילוי לצעירים וצעירות. לימדנו אותם לרקוד ריקודים סלוניים. אני זוכרת שהיגיע למעברה פלוגה של חיילות. הן לימדו את הבנים כיצד מטפלים בנשק ויורים ברובים.

הגברים עבדו בעבודות כפיים וחלק מהנשים ייבשו והשחילו עלי טבק לסיגריות.

כמעט שנה היינו במעברת משואה. לאט לאט עזבו המשפחות. חלק לקריית גת, חלק לירושלים לשכונת תלפיות. אנחנו קנינו בית בבית דגן, בית במבנה ערבי. בית דגן היה יישוב קטן. האחים שלי, כולם הלכו למסגרות לימוד. אני הבת הגדולה במשפחה , הרביעית, אחרי שלושת אחי, לא הלכתי ללמוד. התחלתי לעבודבהתחלה עבדתי עם אחי פרוספר שהיה חייט חליפות. הייתי עוזרת לו בתפירה, גזירות וגימורים בעבודות יד.

בהמשך עבדתי בתל אביב טיפלתי בילדה יתומה. אמא שלה נפטרה ואביה התחתן בפעם השנייה עם אשה אלמנה. הילדה הייתה בת שנתיים וטיפלתי בה תקופה קצרה.

ליום הולדתה של מימי ה – 72 ארגנו בני המשפחה חגיגה והפיקו את ספר המתכונים של מימי.

בהקדשה כתבו:

"מימי נולדה ברחוב השוק ולא  בכדי האהבה למטבח. העמידה האינסופית לצד הסירים שתוכנם מלא באהבה, מהולים בתבלינים טריים וריחניים. זכרונות צרובים מנמל הדייגים בשבת עם אבא טוב הלב ש מתורגמים למיני מתיקה, מרקחות ותבשילים…התבשילים מפיצים ריח של אהבה ונתינה אין סופית…"

מוקדש באהבה מבעלך, ילדיך, נכדיך ונינייך.

קזבלנקה: "קזבלנקה (מספרדית, "הבית הלבן"; בערבית: ????? ??????? א־דאר אל־ביידא) היא עיר על חופה האטלנטי של מרוקו. אוכלוסייתה מונה כ-3.3 מיליון נפש (2010), והיא העיר הגדולה ביותר במרוקו, והנמל העיקרי של המדינה. העיר נחשבת למרכז הכלכלי של מרוקו, בעוד שבירת המדינה ומושב הממשלה הוא ברבאט".

קהילה היהודית בקזבלנקה

"הקהילה היהודית בקזבלנקה, אשר בשנות הארבעים של המאה העשרים הפכה לגדולה ביותר מבין קהילות יהודי מרוקו והמגרב, השפיעה רבות על פיתוח המסחר בעיר. עד לשנת 1956 היו בה כ-100,000 יהודים שחלקם הגדול התגורר במלאח, הרובע היהודי העתיק. בקהילה היו שינויים תכופים כיאה לכרך הגדול הרצוף שינויי שיפור והתרחבות. בגלל תפקידה כבירה כלכלית ומסחרית, לאחר התבססות השלטון הצרפתי, הפכה העיר יעד להגירה מכל חבלי הארץ".

נגבה: "נגבה" הייתה אוניית הנוסעים השנייה שנרכשה על ידי חברת הספנות הישראלית צים, ומשימתה העיקרית הייתה הבאתם ארצה של מאות עולים ופליטים, בשנותיה הראשונות של המדינה". ויקיפדיה

תשע"ו

תיעוד: תמי גרין-אלמליח