מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של שוש

שמי שושנה פניני, נולדתי בהרצליה בשנת 1949, אחרי קום המדינה. הורי הגיעו לארץ ישראל שנה לפני שנולדתי, לא שלטו בשפה העברית וכנראה שיעצו להם לקרוא לי בשם זה על שם הפרח שושנה. שמותיהם, בלה ואליהו. יש לי אח צעיר ממני בחמש שנים ששמו משה.

אבי אליהו

בילדותו, אבי ומשפחתו חיו ברומניה בבית גדול עם מפעל מים מינרליים משלהם. תנאי מחייתם היו מצויינים. במלחמת העולם השנייה כשאבי היה בערך בן 13 הוא ומשפחתו נלקחו לגטו מוגילב. התנאים שם היו קשים מאוד. אבי ומשפחתו הועלו לרכבות מסע דחוסות במשפחות שלמות של יהודים כשחיילים רומנים דוחפים אותם בקתות של רובים. הם נסעו כך כשלושה ימים והובאו לגטו בחבל טרנסיסטריה באוקראינה. הייתה צפיפות גדולה, היו מחלות, היה קור עז והיה רעב כבד. אבי היה בורח מהגטו כדי לחפש דבר מה לאכול וכך שוטט בין כפרי הגויים ימים שלמים בקור וברעב כדי לנסות לשרוד.

בתום המלחמה לאחר כמה שנים חזר אבי לביתו אולם לאחר זמן מה עזב את ביתו מתוך כוונה לעלות לארץ ישראל. כך הגיע להכשרה ששם פגש את אמי. מחנה ההכשרה היה מקום בו אספו את הצעירים היהודים ניצולי השואה שנותרו ללא משפחה לקראת העלתם לארץ ישראל. הם עלו על אוניית מעפילים על מנת להגיע לארץ, אולם הבריטים ששלטו אז בארץ לא איפשרו זאת. הם נאבקו בהם ככל יכולתם אך המאבק לא צלח. הם נתפסו ונאסרו במחנה הסגר בעתלית. לאחר זמן מה, נאספו המעפילים שהיו לא חוקיים בעיני הבריטים ונשלחו לקפריסין.

לאחר שחיו כשנה במחנה ההסגר בקפריסין שנשלט על ידי הבריטים, הועלו הורי לישראל בשנת 1947. הם שוכנו בחדרון מעץ בחצר של משפחה ותיקה בהרצליה העיר. בחדרון לא היו שירותים, השירותים היו בחצר. לי, כתינוקת, הייתה מיטה באותו חדרון ולפי סיפורו של אבי הייתה עשוייה מארגז תפוזים שחיברו לו ארבעה קרשים בתור רגלי המיטה והניחו אותם בתוך קופסאות שימורים משומשות ומלאות במים כדי למנוע טיפוס של חרקים למיניהם לתוך המיטה. גרנו בחדרון כשנתיים. הורי עבדו בקטיף בפרדס של בעלי החדרון ובתמורה קיבלו קצת תפוזים למאכל וזכות לגור בחדרון. עם פרוץ מלחמת השחרור, אבי גוייס לצבא ונלחם במלחמה מול צבא מצריים בדרום הארץ. מצבו הגופני היה מאוד ירוד, לא היה לו הרבה ידע בכלי נשק ובלוחמה, והמצב היה קשה.

בהיותי בת שנתיים עברנו לגור בשכונת נווה עמל בשיכון, ואבי עבד בעבודות שונות לפרנסתו וכך הוא הפך לפועל בניין. לפרנסת המשפחה הוא נסע לתקופות ארוכות לעבוד באילת. תנאי המגורים שופרו, הייתה לנו חצר ובה גידלנו קצת ירקות, כמו כן הייתה לנו עז בשם ראשונה, תרנגולות וכלב ששמו היה ג'רי. תנאי התקשורת לא היו כפי שהם היום. לא היה טלפון בבית, כמובן לא הייתה טלוויזיה ולא היה גם רכב פרטי. בסביבת מגורי לא היו חוגי ילדים ולכן רוב הזמן ביליתי עם ילדי השכונה. הגן הראשון שלי היה גן חובה. לימים גיליתי באחת התמונות מגן זה שגיסי היה איתי בגן. הגבול של הבית היה פרדסים וחולות ובלילות שמענו את ייללות התנים המפחידות. בהיותי בת חמש נולד אחי משה, הוא היה חמוד מאוד אבל עורר בי קנאה חזקה.

בהיותי בת כשש, עברנו לגור במרכז העיר. למדתי בבית ספר שנקרא "וייצמן" והכרתי חברים חדשים. לאמי הייתה אחות בשם רוזה שגרה עם משפחתה בחיפה ואנחנו נסענו אליהם בשבתות באופנוע שאבי קנה שהייתה מצורפת אליו "סירה". אחי ואני ישבנו בתוך הסירה וכך בילינו את השבתות. בימים ההם בילינו את שעות הפנאי במשחקים בחצרות בשיתוף כל ילדי השכונה. האווירה הייתה עליזה ושמחה, הילדים נהנו מאוד.

אמי בלה

אמי בלה נולדה בשנת 1926 ברומניה על גבול הונגריה. הם היו ששה אחים ואחיות, התפרנסו מעסק של עורות לנעליים והיו דתיים מאוד. בשנת 1944 בתוך מלחמת העולם השנייה נלקחה משפחתה כמו שאר יהודי האזור ברכבות למחנה ההשמדה אושוויץ. המשפחה ברובה מלבד אחותה רוזה נרצחה בתאי הגזים שבמחנה. אביה הוכה על ידי חייל נאצי, הופל למסילת הרכבת ושם סיים את חייו.

אמי ואחותה היו במצב גופני שאפשר היה לנצל לעבודות ולכן נלקחו לעבוד במפעל נשק של הנאצים. בשעות הבוקר המוקדמות הן היו צועדות קילומטרים בקור עז למפעל זה בלבוש מינימלי וחוזרות בשעות הערב המאוחרות. חוץ ממרק דלוח ומיימי לא קיבלו כמעט אוכל. כפי שידוע התנאים היו זוועתיים. בתום המלחמה כשהאמריקאים והרוסים הכניעו את הגרמנים, תוך כדי מנוסה מהפצצות של האמריקאים והרוסים איבדו רוזה ואמי זו את זו. רוזה אחותה של אמי נאספה על ידי האמריקאים לטיפול בבית חולים ואמי נאספה על ידי הרוסים.

אמי הגיעה לביתה ראשונה וחשבה שאחותה לא נשארה בחיים. לאחר זמן מה לפתע ראתה את אחותה שהגיעה אף היא לבית. ההתרגשות הייתה רבה מאוד ושתיהן נזכרו במשפט האחרון של אמם שאמרה "תשמרו זו על זו ואל תפרדו לעולם". ואכן עד יום מותה של אמי הקשר בין שתי האחיות היה קשר לא יתואר, הדוק, תומך ואוהב.

אמי נפטרה בשנת 2014  ואחותה חיה בחסר גדול ובגעגועים לאמי בחיפה עד היום.

הורי ואני

בעלי לעתיד ישראל ואני כחיילים     

שירתי בצה"ל בלשכת גיוס פתח תקווה כמאתרת כתובות של נערים ונערות שקיבלו צוו התייצבות ולא הגיעו ללשכת הגיוס.לאחר הצבא הייתי סטודנטית באוניברסיטת תל אביב, למדתי לתואר ראשון בלשון עברית ובפילוסופיה ולאחר מכן באוניברסיטת באר שבע לתעודת הוראה ולהשלמת תואר בספרות עברית. כשסיימתי את לימודיי עבדתי כמורה ללשון עברית והגשתי לבגרות תלמידים בתיכון בהרצליה. כמו כן חינכתי כיתות ט' ו-י'. נישאתי בשנת 1970 לבעלי ישראל. נולדו לנו שלושה ילדים נטע, אורי ומאיה. היום יש לנו שישה נכדים.

נכדתי ליאה ואני

הזוית האישית

סיפורה של שושנה פניני תועד ע"י ליאה נבון ויעל קול, במסגרת תכנית הקשר הרב דורי.