מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של שוש והמדינה

שוש והבנות ליאורה ושיר
אילן בעלה של שוש באחד מימי הקרב
שוש מתארת את חייה בצל המלחמות

שוש סלע – סיפורה של מדינה

את שוש אנו פוגשים מידי יום שלישי בבית ספר "אשלים" בימים שבהם היא מגיעה להתנדב בכיתות השונות. זאת השנה השנייה שהנה לוקחת חלק ב"תוכנית הקשר הרב דורי" ועדיין נשארה בשיאה. סיפור חייה כבר נכתב והתפרסם במאגר הסיפורים בבית התפוצות. אך… גילינו פתאום שחסרים לנו המון פרטים בסיפור המיוחד שלה.

התלמידות ליאורה ושיר שהיו צמודות אליה הצליחו השנה להבין את סיפורה של המדינה השזור בחייה של שוש האשה והאגדה: שוש נולדה בשנת 1952  בבית חולים אסף הרופא ואת ילדותה בילתה במושב פדיה. החיים במושב פדיה לא היו פשוטים כמו בכל מקום במדינתנו הצעירה. גרנו בצריפים ושרדנו את ימי  הקור וימי החום ללא כל תלונה.

בשנת 1956 משפחתי עברה לגור בבית בנוי עם שני חדרי שינה ומטבח, השירותים והמקלחת היו מחוץ לבית. התנאים בהחלט לא היו פשוטים. ישנו אני ואחיי על מיטות סוכנות שהיו עשויות מברזל. המזרונים היו מזרוני קש, בגדים כמעט ולא היו לנו.

במהלך לימודי בתיכון, פרצה מלחמת ששת הימים, אלו היו ימים קשים. כילדה בת 14, חוויתי מלחמה מחוץ לבית. למדתי במקווה ישראל ובסוף שנת הלימודים הראשונה החלה המלחמה. בן דודי סלים, שהיה שכן ילדות שלי ממש כמו אח היה שותף בכיבוש ירושלים והשתייך לחיל הצנחנים.

הוא נפל בגבעת התחמושת במלחמה עקובה מדם. הוא היה מילואימניק בן 24 והותיר אחריו אשה ללא ילדים, אמא ואחים. אני זוכרת את היום שבו אחי הגדול הגיע אלי לבית הספר ואני לא הבנתי מדוע הגיע בשעה כזאת של מלחמה? בימים שכולנו מחוברים לטרנזיסטור ולחדשות משדה הקרב.  לא הבנתי כיצד הגיע לבקר בימים כאלה…ואז כשהודיע לי על מותו ויחד חזרתי איתו הביתה, הכל כבר היה ברור לי.

הלוויה חרוטה לי בראש כאילו זה היה היום. הוא נקבר בבית הקברות הצבאי "קרית שאול", הייתה הלוויה צבאית וזה קרה רק לאחר שהסתיימה המלחמה לאחר 6 ימי לחימה. הייתה לוויה קשה עם אלפי אנשים שהכירו אותו ואת המשפחה וכל בני המושבים מסביב חלקו לו כבוד אחרון. הימים שלאחר מכן כבר לא היו אותם ימים כמו הימים לפני מותו. יש את החיים לפני המוות שלו והחיים שאחרי המוות.

אשתו של בן דודי לא יכלה להישאר במושב, היא עזבה את המושב לבית הוריה שגרו בירושלים ומאז נותק הקשר בינינו. מאז ימים אלה אני נושאת איתי בהערצה את דמותו ותמיד נזכרת בחוויות משותפות איתו. כל מלחמה מזכירה לי שוב את הימים הקשים ומחזירה אותי שוב להיות הנערה שקיבלה את בשורת האיוב.

עם סיום התיכון, למדתי בסמינר לגננות בנהלל, לאחר שנתיים התגייסתי ליחידת המורות בצה"ל ושובצתי בעיר אופקים. בתקופה זו, היו מעט מאד בנות שהתגייסו לצה"ל, במושב שלי הייתי פורצת הדרך הראשונה.

כאשר הגעתי  לאופקים, העיר הייתה בראשית דרכה, עיירת פיתוח שכוחת אל, מספר תושבים מועט. קיבלתי עבודה כחיילת בגן חובה. ותיכף בתחילת שנה"ל, אוקטובר 73, פרצה מלחמת יום כיפורים. את מלחמת יום הכיפורים חוויתי כחיילת בשנת השירות השנייה שלי.

תמונה 1

אילן, תושב אופקים, שהיה חבר שלי כבר שנה שנייה לא חיכה לשמוע את הסיסמה שלו אלא כששמע שיש גיוס של אנשי מילואים, רץ הביתה, ארז מספר פריטים חיוניים ונסע לבסיס האם שלו, "ג'וליס". משם הם חולקו לצוותים וכל צוות קיבל טנק ועם הטנק הם נסעו עד לתעלת סואץ- נסיעה שארכה שעות רבות.

תמונה 2
כששמעתי מהמתפללים בבית הכנסת במושב שלי שיש גיוס, ידעתי שגם אילן שלי בין המגוייסים.  ביום ראשון כשהגעתי לאופקים ובאתי לבית הוריו הם בישרו לי שהוא ואחיו "2 הפטריוטים" התנדבו להתגייס לקרב. היו אלה "ימי מלחמה", אותנו, המורות החיילות,  גייסו לעבודה במיון בבית חולים "סורוקה"  ולאחר כ-10 ימים חזרנו לאופקים, ועברנו בבתי הילדים להרגיע אותם, ללוות את המשפחות ולזהות מצוקות.

ויחד עם זה המשכתי לבקר את הוריו של אילן ולתמוך גם בהם.

במהלך הלחימה, ממש  בשיאה, החלק העליון של הטנק שנקרא "צריח" נפל על גבו של אילן והוא פונה ל"רפידים" שהיה הבסיס הקידמי לקבלת פצועים ומיונם. הוא שהה שם במשך יומיים ואנחנו פה באופקים כמובן שלא ידענו דבר. אך מספר חברים לוחמים מ"אופקים" שגם היו שם ראו אותו הפיצו את השמועה שאחד מהבנים של משפחתו, משפחת "סלע" נהרג. ולא נשכח שאלה הימים לפני הטלפונים, או אמצעי תקשורת אחרים.

תמונה 3

לא אשכח את הזעזוע והפחד שתקף אותנו. היינו חסרי אונים ואובדי עצות. כל המדינה בלחימה ואנו ללא כל אמצעי תקשורת ואין שום דרך לתקשר עם היחידה שלו. כחיילת יזמתי יחד עם חמותי ביקור בקצין העיר בבאר שבע וכשהגענו לשם הבנו שהוא נפצע ורק אז נרגענו. והוא בינתיים לאחר שנח מעט בבסיס "רפידים" חזר ללחימה ביחידה שלו.

במהלך הלחימה, הוא צלח את התעלה ונלחם בחווה הסינית. עוד בימי הלחימה הראשונים נהרג חברו ליחידה, בן אופקים, ורק כאשר הגיע אילן לאחר המלחמה לעיר אופקים הבין שמותו עדיין לא פורסם. מסתבר שהוא מוכרז עד היום כ"נעדר" וזאת מאחר שגופתו לא נמצאה בין החללים הרבים שהיו במלחמה.

אילן חזר מהמלחמה בסוף חודש פברואר כשכולו זקן, מוזנח כולו, מלוכלך אך באמתחתו הייתה הפתעה … תאריך נישואין. זה היה מרגש. היו אלה ימים של הלם מלווה באושר עצום. וכמובן כל זה קרה לאחר שלא נפגשנו חמישה חודשים. התחתנו חודשיים וחצי לאחר החזרה משדה הקרב.

תמונה 4

אלה הזיכרונות שמלווים אותי במהלך כל חיי. כשילדינו התגייסו התפללתי שלא יהיו מלחמות ושאף אחד לא יחווה את הרגעים הקשים שחוויתי כילדה ונערה מתבגרת.

מאז ועד היום אנחנו  גרים באופקים.

עבדתי כגננת 15 שנים, ולאחר מכן המשכתי בחינוך כיתות בבית ספר "אשלים". נולדו לנו 4 ילדים שני, הבת הבכורה ולה יש 3 אחים, ארז, מיכאל ואריה.

המשפחה שלנו, היא משפחה מלוכדת ותומכת, אנחנו נפגשים בשבתות ובחגים, בימי הולדת ושמחות. וכל מלחמה אני מקווה שזאת תהיה המלחמה האחרונה.

הזוית האישית

ליאורה ושיר: היה נפלא להכיר את שוש וסיפורה.

מילון

"ג'וליס"
בסיס צבאי , שעד היום פעיל

ציטוטים

”הוא נפל בגבעת התחמושת במלחמה עקובה מדם. הותיר אחריו אשה ללא ילדים, אמא ואחים. “

הקשר הרב דורי