מאגר סיפורי מורשת

שמי שושנה. קיבלתי את שמי בגיל 10 כשעלינו לארץ. אני נולדתי להורים ניצולי שואה. לאבי משה טאוב (יליד 1904) היו אישה בשם מלכה וארבעה ילדים. מהמלחמה רק אבי שרד. אמי רחל נדלר (ילידת 1924) שרדה את מחנה ההשמדה אושויץ. הם נישאו מיד בתום המלחמה. רוב משפחתם הושמדה.

נולדתי בכפר בשם רונה דסוס במרמורשי בצפון רומניה סמוך לגבול עם אוקראינה. הוריי קראו לי מלכה רייזל (מלכה על שם אשתו הראשונה של אבא שניספתה באשוויץ יחד עם ארבעת הילדים). רייזל – על שם אחותה הבכורה של אמי שנספתה יחד עם בעלה ושני ילדים בגטו בטרנסניסטריה). יש לי אחות בכורה בנולדה בתאריך 21.11.1946, שמה מנצה לאה (היא נקראת על שם שתי הסבתות שנספו בשואה). יש לי עוד אח קטן יליד התאריך 25.8.1951 בשם חיים זילג (על שם אבא של אמי ואחד האחים של אבי שנספו בשואה).

גרנו במקום די מרכזי בכפר מול הכנסיה. מעבר הרחוב זרם נחל שעליו היה גשר למעבר להמשך הבתים. הבית היה עשוי עץ, היו בו ארבעה חדרים גדולים. לאחד החדרים הייתה דלת יציאה לחצר, תקופה מסוימת גרה בו מורה שהגיעה ללמד בבית הספר. בחדר המגורים היה תנור שהוסק בעץ ששימש לבישול וגם לחימום הבית. סביב לבית הייתה חצר גדולה מאד, סמוך לבית הייתה אורווה לפרה ולסוס וליד לול תרנגולות ואווזים. היה גם מבנה קטן מעץ ששימש כשירותים. בהמשך הייתה חלקת אדמה גדולה בה היו עצי פרי רבים וערוגות של ירקות. בחצר הקדמית הייתה באר שסיפקה מים לכל הפעילויות. כביסה עשו בגיגית בחצר, ומקלחת עשו בגיגית גדולה מאד בה ישבו, כשאת המים חיממו בדוד על התנור.

היינו עשר משפחות של יהודים שנוצרו משורדי שואה שהתחתנו מחדש. שאר תושבי הכפר היו אוקראינים. בבית הספר למדנו בשפה הרומנית, בחוץ עם השכנים דיברנו אוקראינית ובבית דיברנו יידיש. ליד בית הספר היו מוסדות הציבור של הישוב: העיריה, בית מרזח שהיה מקום מפגש, והצרכניה בה היו מצרכי מזון וגם ציוד דרוש ביומיום. רוב הבגדים היו תוצרת בית מתפירה עצמית וסריגה. ההורים עיבדו חלקת אדמה מחוץ לכפר בה גידלו תירס, חציר ותפוחי אדמה. כשלא היתה עבודה במשק אבא עבד ביער בהובלת בולי העץ שנכרתו למנסרה.

אבא, משה יעקב טאוב, נולד בתאריך 21.4.1904, היה הבן השביעי במשפחה. סך הכל הם היו שמונה אחים: שישה בנים ושתי בנות. ארבעה מן האחים ניספו בשואה. אחות אחת נפטרה בגיל 17. אבא היה נשוי למלכה ייגר ונולדו להם שלושה בנים ובת. אשתו וילדיו ניספו בשואה. אבא היה אדם מאוד שקט, מיעט לדבר, תמיד היה מוכן לעזור, חרוץ מאוד ואהוב הן בבית והן על ידי שכניו. אבא נפטר בשנת 1985.

אימא, רחל נדלר, ילידת התאריך 12.6.1924 הייתה הבת השלישית במשפחתה. הם היו חמישה אחים: ארבע בנות ובן. אחותה הבכורה הייתה נשואה ואם לשניים. כולם נספו בגטו בטרנסניסריה. הוריי הכירו מיד בתום המלחמה והתחתנו. למרות פער של עשרים שנה ביניהם, הם חיו יפה עם שלושת ילדיהם. אימא נפטרה בינואר בשנת 2000.

ביומיום אכלנו מתוצרת עצמית (פרט לקמח, סוכר, ושמן שקנינו) מהגידולים בגינה ובחצר. מעודפי הפרי הכינו ריבה ששרדה כל השנה. היו חילופי תוצרת עם השכנים האוקראינים, היחסים איתם היו מאוד טובים. בזמן המלחמה התושבים האוקראינים השתלטו על הרכוש של היהודים. היהודים שחזרו אחרי המלחמה קיבלו בחזרה את כל רכושם. בשבתות היהודים התפללו בבית הכנסת, ביומיום כל אחד התפלל בביתו.

זכרונות ילדות

בצפון רומניה בהרי הקרפטים יש חורף מושלג, השלג שם שורד ארבעה-חמישה חודשים. הילדים נהנו ממשחקים בחוץ הקפוא וממשחקי שלג – הסענו אחד את השני על מזחלות על ידי משיכה בחבל הקשור למזחלת. המשחקים היו תוצרת בית, רקדנו, קפצנו, וטיפסנו על העצים הרבים בחצרות הבתים, משחקי תופסת. רוב שעות האור הילדים היו האחד אצל השני. הילדים היהודים והאוקראינים היו חברים טובים. בבית הספר רמת הלימודים היתה גבוהה (שנתיים אחרי שעלינו לארץ עדיין היה לי ידע בחשבון שלמדתי שם). רוב המורים באו מהעיר הסמוכה, סיגט. התושבים דיברו ביניהם אוקראינית, בבית הספר למדו ברומנית, בבית דיברנו יידיש, ועם התושבים בכפר הסמוך דיברנו הונגרית. בבית הספר היתה משמעת נוקשה למרות שאיני זוכרת עונשים. כשמורה נכנס לכיתה התלמידים נעמדו עד שקיבלו רשות לשבת. השיעור התנהל בדממה. אהבתי מאוד את הלימודים ולא היתה לי העדפה למקצוע מסויים. לא זכורים לי טיולים מבית הספר. לא היו מסיבות ימי הולדת. המסיבות היו סביב לחגים הנוצרים או היהודים. לא היתה תלבושת אחידה ולא היה חדר אוכל בבית הספר. בקשר למאכלים מועדפים ואהובים, אכלנו מה שהיה בשמחה. בתפריט היו המון פירות וירקות כי שניהם היו זמינים מחצרות הבתים. לעתים רחוקות קיבלנו ממתק והאמת שלא הרגשנו בחסרונו. שוקולד היה משהו נדיר ומיוחד, ולכן קוביית שוקולד היתה משהו מיוחד. ברומניה לא הייתי בתנועת נוער כי הייתי קטנה, בארץ כן היו תנועות נוער. בקריית גת, אליה הגענו כעולים חדשים, הייתה תנועת נוער אך הוריי לא נתנו לי ללכת ולהשתתף (הן נערכו בערב ולהוריי היה מאוד קשה לאפשר לי לצאת בערב).

זכרונות משנות העשרים של חיי 

בתחילת שנות ה-70 המוזיקה לריקודים היתה של הזמרים הפופולריים בעולם באותם שנים: פול אנקה, החיפושיות, אלביס, הפלטרס, קוני פרנסיס, וכו. בתקופה זו ה"חברה'" נפגשו כל פעם בבית אחר. למי שהיה פטיפון הוא הביא אותו למפגש, וכל מי שהיה לו תקליטים גם הביא איתו למסיבה. כך התנהלה מסיבת ריקודים "סלוניים" (זה היה הכינוי למסיבות שהשירים בה היו לועזיים). זוגות זוגות, שלרוב התחלפו משיר לשיר, פיזזו בסלון הבית המארח. היו בתים שאף הכינו כיבוד קל ושתיה קרה. לרוב המסיבות היו של ריקודים, פיטפוטים וצחוקים. אהבנו לרקוד טוויסט, רוק אן רול, סלואו, צ'ה צ'ה צ'ה, רומבה, סמבה וכו'. ריקודים מאוד קצביים שהוציאו הרבה אנרגיה. בתקופה זו הבידור היה מתוצרת עצמית, כמו במסיבות הריקודים. הליכה משותפת לסרט היתה מאוד נפוצה, אך לא היתה לעתים קרובות. התקשורת היתה אחד מול השני. היתה תקשורת עם פתקים,ועם מכתבים למי שהיה מחוץ לעיר. הטלפון היה מצרך מאוד יקר ולא נפוץ.

אהבה ומשפחה

הכרות עם בני זוג בתחילה הייתה מבין החברים בבית הספר. בן שהיה מעוניין להציע חברות לבת כיתתו או מכיתה נמוכה יותר, היה כותב לה פתק ודואג שיגיע אליה. אם הבת הסכימה אז במפגש אקראי ביניהם, בהפסקה, היא היתה מחייכת אליו וכך נוצר עוד זוג. בהמשך נוצרו זוגות במסיבות הריקודים. הילדים שהלכו לתנועות נוער נהגו לרקוד ריקודי עם והקשרים בין הבנים והבנות נוצרו שם. את בעלי הכרתי באוניברסיטת בן גוריון בהיותי בת 18. אחרי התיכון לא שירתי בצבא כי באתי מבית דתי והוריי התנגדו שאתגייס. גדי בעלי היה יליד הארץ להורים חלוצים שהגיעו מגרמניה בשנת 1936 והתיישבו בגדרה. שנינו למדנו בבאר שבע שבאותה שנה הוקמה בה האוניברסיטה כשלוחה של ירושלים ושל הטכניון בחיפה.

משפחתי, מימין: עם בעלי ונכדנו הבכור

אני מצרפת תמונה של שני ציורים מעשה ידיי. הציור משמאל, תוכנו מזכיר את נוף ילדותי, גרתי בכפר בהרי הקרפטים, שכמעט חצי שנה היה חורף מושלג. ביתנו היה עשוי עץ (זה היה חומר הבנייה בכל המחוז כי עצים כיסו את כל ההרים, היערות היו אינסופיים). הציור מימין הוא זכרון יערות העד שהקיפו את סביבת הילדות שלי.

עבודה של שושנה פוגל מתוך התערוכה "על פרשת דרכים", תערוכה קבוצתית בעקבות הקורונה, יוני 2020

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת תכנית הקשר הרב דורי. התכנית נערכה בבית הספר היובל באשדוד, התש"ף, על ידי המורה המובילה טלי רביבו.