מאגר סיפורי מורשת

שמי רינה גולי, נולדתי בשנת 1946 בתימן. אני לא זוכרת את הבית בתימן כיוון שעלינו לארץ ישראל כשהייתי בת שנתיים וחצי. השפה שדיברנו הוריי הייתה תימנית.

אני וסבא נפגשנו במושב ספסופה בצפון כשהיינו ילדים בגן. לאחר שנים התחתנו באולמי חן בפתח תקווה. בזמנו היה נהוג לחגוג שבוע ימים את החתונה. כל ערב היו באים החברים ועושים שמח, חגגנו בטקס מיוחד שנקרא חינה. טקס זה חוגגים בהוד והדר, בהחלפת תלבושות, הטקס מיוחד מאוד אצל התימנים. את החתונה היינו חוגגים במוצאי שבת עד מוצאי שבת הבאה. המתנות היו כלי מטבח או כסף. הייתי עקרת בית במשך שנים כי אחרי שהתחתנו הייתי בהריון שש פעמים (כמעט כל שנה ילדתי) אך הייתי עוזרת ברפת. לאחר שהילדים גדלו טיפלתי בילדים וכמובן גם בחלק מנכדיי ואת בינהם. היום אני בגיל פנסיה ולא עובדת יותר.

ילדותי

למדתי בבית ספר ממלכתי דתי במושב ירחיב, שנה אחת למדתי בתיכון מקצועי בעיר הרצליה ושם למדתי עד כיתה ט'. חבריי היו בני כיתתי במושב, נהגנו לשחק מחניים, הקפות, שבע אבנים וגולות. יצאנו לטיולים כשהייתי בבית ספר, היו לנו פעילויות שונות ומי שהדריך אותנו היה מדריך צבאי. באותה תקופה היו מביאים חיילים וחיילות לעשות את השירות הצבאי שלהם במושב מכיוון שהמושב היה יישוב ספר (יישוב בגבול הקו הירוק).

משחק ששיחקתי בילדותי

שם המשחק: גולות. כדי לשחק צריך גולות שקונים בחנויות, וצריך שניים ומעלה משתתפים. המטרה של המשחק: לצבור כמה שיותר גולות באמצעות קליעה של הגולה בגולות האחרות. איך משחקים: משרטטים משולש על החול וכל משתתף שם גולה בפינות המשולש או במרכזו. אחר כך כל המשתתפים עומדים בתור, כל משתתף צריך לזרוק את הגולה הכי קרוב לגולות שבתוך המשולש ובפינות המשולש. אם המשתתף פגע בגולות שעל המשולש יש לו תור נוסף המשתתף שזרק את הגולה הכי רחוק הוא המנצח.

שם המשחק: חמש אבנים. כדי לשחק האביזר היחיד שצריך הוא חמש אבנים. המטרה של המשחק: להשלים את כל שלבים של זריקת האבנים ותפיסתן בלי פסילה. איך נפסלים במשחק: נפסלים כאשר המשחק אינו משלים את כל השלבים בשלב כלשהו הוא נדרש לשוב ולבצעו מההתחלה. איך משחקים: זורקים בעדינות את האבנים על הרצפה. בוחרים אבן ומשליכים אותה באוויר ובזמן שהיא באוויר אוספים אבן אחת מן הרצפה ותופסים את האבן שנזרקה. כך ממשיכים ומלקטים מהרצפה אבן אחר אבן בזמן זריקת אבן אחת באוויר. זוהי פעולת הבסיס במשחק. בזמן שכל פעולה (בכל שלבי המשחק)– אסור להזיז אבן שאותה לא אספת. איסוף האבנים מהרצפה מתבצע בזוגות.

סבתא רינה – העלייה לארץ

סבתי רינה עלתה בעלייה הגדולה של יהדות תימן בשנת 1949, סבתא שלי הייתה בת 3. סבתי רינה מספרת לי על המסע בתימן לקראת העלייה:

"עלינו בשנת 1949 ביחד עם 12 בני משפחה ועם יותר מ-40 איש מאותו כפר. עברנו תלאות רבות במסע רגלי מפרך שארך חודשיים ימים. לקחנו בעיקר מזון ושתייה ואולי כמה כלים שיעזרו לנו בדרך, לא לקחו דברי ערך ותכשיטים בכדי לא להעמיס עלינו בדרך ארוכה. כל המשפחה יצאה מהכפר טוויל מוקדם בבוקר בשביל להגיע מהר לעיר צנעא. כעבור יום הגענו לכפר שבם ועצרנו לעצירת לילה. למחרת בבוקר המשכנו במסענו והגענו לצנעא, שם שכרנו דירה ונשארנו בה שבוע וחצי בכדי לנוח ולחדש צידה. בזמן המסע עברנו בכפרים מוסלמים והתייחסו יפה אליי ואל סבתא מרים ז"ל. חשוב לציין שבמהלך המסע היו אנשים שהתמוטטו והיו כאלה שמתו, קרובת משפחה בת 3 נפטרה במהלך המסע. לאחר שבועיים וחצי שבהם הלכנו כמעט ברצף הגענו למחסום שבו שכרנו מונית שתיקח אותנו למחנה העולים "חשד". כאשר סוף סוף הגענו למחנה העולים היינו עייפים ורעבים. מחנה העולים היה קרוב לעיר עדן שבתימן, אירחו אותנו יפה ונתנו לנו לאכול ומקום לישון. שם שהינו באוהלים כחודש עד להגעת המטוסים הישראלים שהביאו אותנו ארצה".

געגוע

אני מאוד מתגעגעת למשפחתי ובעיקר לאמי ואבי, מפני שאני מתגעגעת לארוחות שלנו ביחד בשישי ובשבת. אני מתגעגעת לזמן הזה עם הדודים והדודות שהיינו משחקים, רבים, צוחקים, שרים, רוקדים ונהנים. בנוסף, אני מתגעגעת לילדות שלי עם חברותי הטובות בבית הספר ועם המורות והמורים.

סבתא רינה כיום

ראיון עם אימא שלי, בתה של סבתא רינה

נועה: אימא איזה זיכרון ילדות יש לך מסבתא וסבא?

אימא: סבא וסבתא אהבו לטייל. מדי שבת הם היו מתארגנים ביחד עם החברים והילדים שלהם ונוסעים לחוף הים בחדרה או בטבריה, מקימים מאהל גדול עם מזרונים ופלטות לשבת לחמם את האוכל הטעים (מאכלים תימנים). כולנו ישבנו ביחד שיחקנו ושרנו יחד, וכמובן נכנסנו להשתכשך בים. זכור לי שתמיד שאלתי את אימא מתי אנחנו נוסעים לים שישי שבת. אני כילדה אהבתי את השבתות האלה, במיוחד שהתרחשו לעיתים קרובות. בנוסף, בילדותי אהבתי את ימי הכיף שאימא היתה לוקחת אותי אליהם. היינו נוסעות ביחד לעיר פתח תקווה, מטיילות ונהנות יחד משופינג מפנק וכיפי.

בילדותי הכי אהבתי את השיר "הילדה הכי יפה בגן" של יהודית רביץ. תמיד היו שירים לי את השיר ומשייכים אותו אלי. אהבתי מאוד לשחק שבע אבנים, מחניים, במיוחד משחק קפיצה בגומי שמאוד אהבתי והייתי טובה בו. בנוסף שיחקנו קלאס ומשחקי קופסה.

מבחינת מאכלים מבית אימא, אהבתי בימי שישי בצהרים את המרק התימני של סבתא עם הפיתות הגדולות שהכינה במו ידיה – טעימות מאוד מאוד….. עד היום אני זוכרת את הג'חנון אפוי שהיא הכינה – הריח היה מופץ בכל הבית.

אילן יוחסין – נועה אברהם

סרטון תעוד קצר של סבתא רינה: 

הזוית האישית

נועה: התכנית עזרה לי ללמוד הרבה דברים שלא ידעתי על סבתא בעבר. אהבתי מאוד לעשות איתה את התכנית ולכתוב את הסיפור. אני רוצה להגיד לסבתא שאני אוהבת וגאה בה.

סבתא: שמחתי מאוד להיפגש עם נכדתי כמה פעמיים בשבוע. היה לי כיף מאוד. אני חושבת שהתכנית קירבה אותנו עוד יותר.