מאגר סיפורי מורשת

הקשר הרב דורי של רחל עמר

נולדתי במרוקו בשנת 1935 בתאריך 19 ביוני בעיר קזבלנקה. שמי, רשל – רחל, על שמה של אם דודי. שמות הורי חיים וזוהרה ואנו הילדים: יחיאל, מזל, שולה, יפה, דרורה, יוסי, גד ואליס. גרנו יחד עם סבתי בבית עם שני חדרים גדולים ומטבח, דבר שלא היה שכיח באותם ימים. היינו מבשלים במטבח, שהיה ללא ברזים, אולם כל בוקר היה מגיע "מוכר המים". את המזון היינו קונים במכולת ובדרך כלל היינו קונים חמאה וחלב בבוקר ובהמשך היום היינו אוכלים מרק ירקות, בשר ועוף. בכל רחוב הייתה מאפייה ששירתה את כל השכנים. כולם היו מכינים בצק, לשים ומביאים  את המאפים על תבנית למאפייה. כך גם בימי שישי, היינו מכינים חמין ומביאים את הסירים לבישול במאפיה. שם היו מניחים על הסירים מספרים, כדי שכל משפחה תמצא את הסיר שלה ובשבת אוספים אותם. כמו כן הייתה  לנו כובסת, אישה מרוקאית, מוסלמית  שהייתה מגיעה ומכבסת את הבגדים.

ממש קרוב לביתנו היה בית כנסת היינו הולכים להתפלל. אני  הלכתי פחות לבית הכנסת, אבל ההורים שלי די הרבה. ביום כיפור כולם היו צמים והיינו הולכות כל הנשים ל"הזרה " – הקומה של הנשים בבית הכנסת. היו לנו מפגשים של יהודים. הדלתות בבתים היו כל הזמן פתוחות ושכנים ובני משפחה היו באים לבקר.

בקרבת הבית היה בית מרחץ ולשם היו מגיעים אנשים.הם היו מגיעם עם קערות מיוחדות מעץ כדי לקחת מים לשימוש היום יומי. גרנו בשכונה מעורבתשל יהודים עם ערבים והיינו משחקים בחצרות. ברוב שעות היום למדתי בבית הספר. למדתי מהשעה 8:00 בבוקר ועד 16:00, והביתה היינו מגיעים בשעה 17:00 לערך. בבית הספר היו לי הרבה חברים לא אהבתי להיות בשכונה.

גרנו בבניין של שתי קומות. אנחנו גרנו למטה לא היה לנו זמן למשחקים. היינו משחקים רק כשחברות היו מגיעות, בעיקר בשבת, בקפיצה בחבל, קלאס וחמש אבנים, או שהיינו מכינות שיעורי בית.

למדתי בבית ספר "נרסיס לווה," ואחרי זה ב"אליו", למדנו את כל המקצועות: גאוגרפיה, היסטוריה, חשבון, מרוקאית וצרפתית. הייתי הולכת לשיעורי ערב בעברית, כי אבי היה מורה לעברית ולכן לימד אותנו שיעורים. בארץ הוא היה סופר סת"ם וסבא שלי כתב מזוזות עד גיל 90, אבא שלי גם כתב ספר בשם "חי בהם".

למדתי עד גיל 12. הגיל בו עליתי לארץ. למדתי עוד קצת בפריז. בדרך העלייה לישראל, קודם הגענו לפריז ומשם לנורבגיה ולאחר ארבעה חודשים הגענו לארץ. בבית הספר למדנו גם על היהדות, היינו חוגגים בפסח שני לילות וקוראים בהגדה, בגלל שהיינו בגולה.  בבית הספר הייתה משמעת חזקה מאוד וגם הילדים לא עשו בלאגן. בבוקר היינו מגיעים, עומדים בשורה לפני שנכנסים לכיתות. היו בודקים שהאוזניים שלנו נקיות, הציפורניים גזורות, שערות מסודרות בתספורת קרה או צמות. אסור היה להגיע עם שיער פזור או שיער ארוך. הייתה תלבושת אחידה וחל איסור להתאפר. על הבגדים שהיינו לובשים היה סינר, ומעל זה צווארון לבן. מטעם בית הספר היו לוקחים אותנו לקרקס או לסרט .

אהבתי ללמוד תנ"ך, גם הצטיינתי במקצוע זה, מחשבון תמיד פחדתי, למרות שהיה לנו מורה גם בבית שלימד אותי וישן אצלנו בבית כי היה רווק.

לא הספקנו לחגוג בת מצווה כי עברנו לארץ. חגגנו בארץ בבית הכנסת לכל האחים. היינו צריכים לעזוב ואמא רצתה לפחות להיות בבר מצווה של הבן שלה. ההורים שלנו היו גרושים אז עלינו לארץ עם אבא. במרוקו היה אסור שהיהודים יצאו אז עברנו דרך גבולות, בין קזבלנקה לאוג'דה היה גבול, כשהגענו הרכבת עצרה,ואם היינו יורדים היו הורגים אותנו. זו הייתה תקופה שהיו דוקרים מי שיורד בגבול. אני ידעתי צרפתית אבל אבא שלי ידע רק עברית, אז עמדתי לדבר עם השומר, אך פתאום בא איזה יהודי, הוא ידע שאם נרד יהרגו אותנו, ואמר לשומר בצרפתית: "לך, קוראים לך שם", כדי שהוא ילך והרכבת תמשיך בנסיעה. כך היה, הוא הלך, הרכבת נסעה וניצלנו. הגענו לאוג'דה (שם דודתי גרה) ושם פגשנו ביהודי שידע שכל מי שמגיע לאוג'דה, הוא יהודי שרוצה להגיע לארץ ישראל. אותו אדם אמר לנו לקחת מונית ולהגיע לבית הדודה.

דודה של סבתא רבתא שלי וסבתא שלי

משם עלינו לישראל, הגענו לקיבוץ "גל עד" בהרי אפריים, שם הפרידו אותי מאחיי. הקיבוצים והחלוקה  לקבוצות היו לפי גיל ואני הייתי מבוגרת מאח שלי בשנתיים, אבל היינו נפגשים. היה לנו חדר אוכל אבל לא אכלנו בו רק העניים היו אוכלים בו. אמא שלי רשמה אותי אבל מורה שהכירה אותי אמרה שאנחנו עשירים ולא צריך. היו מביאים לנו בארבע לחמניות עם חמאה, היו לנו ממתקים. הכי אהבתי לאכול מה שהיה לאכול: מרקים בשר וקציצות…

לא הספקתי להיות בתנועת נוער במרוקו, בארץ הייתי ב"חלוצים".

התחתנתי בגיל 15 בשידוך, לא מתוך אהבה. בגיל 16 ו-8 חודשים ילדתי את בני הראשון יוסף. כשיוסף היה בן  שנה וחצי התגרשתי. כשהתגרשתי מבעלי הראשון, יוסף התינוק עוד ינק. הוא איים עלי ופחדתי הייתי רק בת 17. בני יוסף נשאר לחיות עם אביו במושב שנקרא אז רשרש-רמלה.

כשיוסף היה בן שנתיים התחתנתי עם מישהו שאהבתי בשם שלום עמר. לאחר זמן מה סיפרו לי שיוסף בני בבית חולים, הוא חלה במחלת אליוס וחסימה במעיים משום שנתנו לו תזונה לא נכונה. הזעיקו אותי אל ביה"ח. ניכנסתי לחדר שבו הוא היה, הוא קרא לי "מאמא" בצרפתית והתעלפתי. מאז הייתי באה לבקר אותו. כשהוא היה בגן הייתי באה עד המושב [כי גרתי ברמלה] להגיד לו שלום, וגם כשהיה בבית הספר. כשהוא גדל והוא הבין, הוא היה בא לבקר אותי ואז סיפרתי לו את כל הסיפור. רציתי  מאוד לקחת אותו אבל אבא שלו לא נתן לי. בגיל 19 התחתנתי עם שלום. כתבתי יומן וסיפרתי בו את הסיפור חיים שלי הקדשתי אותו גם ליחיאל אחי ז"ל, והוצאתי אותו לאור.

התחתנתי בבית דודתי ז"ל עם כל המשפחה, עם חברותיי ומכרים. מנישואיי לשלום עמר, בעלי, נולדו לנו חמישה ילדים ויש לנו נכדים ונינים ותמר היא הנינה השנייה שלי. גרנו בעכו ומשם עברנו לנהריה.

קישור לקובץ הסיפור: 2

הזוית האישית

רחל עמר: נהנתי מאוד במפגשים עם תמר נינתי.

תמר: מאוד נהנתי אם סבתא רבתא שלי. הסיפור שלה עניין אותי מאוד. הבנתי שהחיים הם לא כאלה פשוטים ולמדתי מסבתא רבתא להסתכל על הטוב שבחיים.