מאגר סיפורי מורשת

שלום, שמי רוזה מריה הופקאו. אני גרתי בריינהולטרודה ואני עדיין גרה שם. נולדתי ביום 01.03.1951. אני לא עליתי לארץ כי נולדתי בגרמניה בריינהולטרודה בה אני חיה. ההורים שלי היו ארנולד ופאולה מאייר. הם גרו בכפר קטן במרכז גרמניה, והייתה להם חווה משלהם, הם עבדו בחקלאות.

יש לי שלושה ילדים. שני בנים ובת. הבכור הוא ינס הופקאו, גר היום בארצות הברית, המקצוע שלו הוא מהנדס מכונות. האמצעית היא סבינה בנימין (זאת אימא של מאיה הנכדה המתעדת), היא מעצבת פנים. הבן הקטן הוא פאטריק הופקאו והוא בונה פסלים מאבן. אני פנסיונרית היום ובעיקר מטיילת.

הילדות של סבתא רוזה מריה 

גדלתי כאמור בכפר קטן במרכז גרמניה – ריינהולטרודה. למדתי בבית ספר של הכפר ריינהולטרודה. לא היה לבית הספר שם אז קראו לו "בית הספר". אהבתי ללמוד פיזיקה ומתמטיקה. כשהייתי ילדה אהבתי לשחק בחוץ עם חברים משחקים עם כדור, בחורף לצאת עם המזחלה שלי ואהבתי גם לעשות גם עבודות יד. אהבתי לשחק במשחקי קופסא, קפיצה בגומי, קלאס, קפיצה בחבל. התחביב שלי היה לעזור להורים בחקלאות בחווה כל יום אחרי בית הספר.

חוויה שאני זוכרת: כשהייתי בת 12 נסעתי לשלושה שבועות קמפינג, כמו בצופים ועם עוד מלא ילדים ליד אגם. כל יום בקמפינג הלכנו לטייל באזור היער וגם שחינו באגם – היה כיף חיים.

אוכל שאהבתי לאכול בילדות: אורז עם חלב ומצופה בסוכר וקינמון, סלט ירוק עם רוטב קצפת עם חומץ וסוכר. אני נוצריה אז לא היה לי בת מצווה.

סיפור מצחיק בילדות שלי: אני ניקיתי עציץ וכשניקיתי אותו הפכתי את העציץ כדי לנקות טוב יותר – ומתחת היה קן עכברים. צרחתי ממש חזק וכולם צחקו עלי.. מאז אני לא אוהבת חיות עם פרווה, כמו עכבר.

כפעוטה עם הוריי

בתיכון

סבתא רוזי למדה בבית הספר בריינהולטרודה ובגונטרודה במשך עשר שנים, ולאחר מכן השתלמה כעוזרת מעבדה לתעשיית החלב בהייליגנשטאדט ובג'נה בין השנים 1967-69. באוניברסיטה למדעים היא למדה יישומיים לתעשיית חומרי הבניין באפלדה (1970-1973). היא מהנדסת מוסמכת. בשנת 1992, לאחר האיחוד מחדש של גרמניה, היא התאמנה כמומחית אדמיניסטרטיבית.

חוויה מגיל ההתבגרות

"בכל שנה בקרנבל תפרו אני וחברותיי תחפושות בעצמנו. במשך שנה הכנו תחפושת מדרושקה יפה במיוחד והיינו בטוחות שנזכה בתחרות הכפרית השנתית. בגלל שהתלבושות היו כל כך יפות, שאל אחד הנערים בכיתה שלי אם אנחנו יכולות לעשות לו תחפושת יפה כזו. הסכמנו: לקחו שק ישן, קישטנו אותו קצת והתלבושת הייתה מוכנה. בסוף, התחפושת הפשוטה שיצרנו משק ישן זכתה במקום הראשון בערב התחפושות.

אין לי חוויה מהצבא כי נשים לא הולכות לצבא בגרמניה. התחתנתי ביום 30.6.1973.

סיפור ההכרות של רוזי והרברט

רוזי והרברט היו שכנים והלכו יחד לבית הספר. אבל הם הרגישו מאוהבים רק אחרי ששניהם עזבו את הכפר. הרברט הלך לצבא בשנת 1972 ורוזי הלכה ללמוד באבולדה (עיר בגרמניה). הם התאהבו לבסוף כששניהם חזרו הביתה לחופשה לפסטיבל הכפר – קירמיס. זהו פסטיבל הריקודים שמתרחש מדי שנה באוגוסט. אבל מכיוון ששניהם היו מרוחקים רוב הזמן, רוזי פגשה בינתיים מישהו אחר. הרברט לא ויתר על אהבתם. למרות שהוא לא הורשה לנסוע רחוק מתחנת הצבא, הוא נסע לאפלדה בחופשתו הבאה מהצבא כדי לזכות בחזרה ברוזי. מאותה נקודה הלאה הם נשארו יחד עד היום. הם התחתנו בשנת 1973 ועברו יחד לסוממרדה.

החתונה האזרחית של רוזי והרברטס התקיימה ביום 21 במאי 1973. הם הלכו למשרד הרישום עם משפחתם הקרובה והתחתנו באותו יום. חתונת הכנסייה הייתה ביום 30 ביוני 1973. בערב לפני החתונה מתקיים באופן מסורתי "מסיבת התרנגולות". זה פסטיבל רחוב מול בית הכלה. כולם מוזמנים לאחל לחתן ולכלה בהצלחה על ידי שבירת זכוכיות מול הבית. האורחים מטופלים בסנדוויצים, עוגה ושתייה. למחרת, החתונה הדתית התקיימה בכנסיית הכפר. לאחר החתונה נאלצו החתן והכלה לנסר דרך עץ ביחד בתזמון מושלם, וקיבלו לחם ומלח למזל טוב. אחר כך חגגנו בגן כי זה היה יום חם מאוד. מוסיקה היתה עם האקורדיון או מהרדיו.

בשנת 1965 קיבלתי רשיון לאופנוע, בשנת 1980 קיבלתי רשיון למשאית. אף פעם לא עשיתי רישיון למכונית כי אם יש רשיון למשאית, באופן אוטומטי יש רשיון למכונית.

סבתא רוזי על האופנוע

הזוית האישית

מאיה בנימין: היה כיף לשמוע את הסיפורים של סבתא, היה מעניין.

סבתא רוזי: מאוד אהבתי לעבוד על סיפור התיעוד שלי עם מאיה, נהניתי מכך שיכולתי לספר למישהו במשפחה על העבר שלי.