מאגר סיפורי מורשת

סבתא בקי פותחת: "שלום שמי בקי, אני אימא לשלושה ילדים וסבתא לאחד עשר נכדים, ועומר הוא הנכד שלי מהבת שלי ענבל ויש לו שתי אחיות, עסקתי בעבר בהוראה, בשנים האחרונות אני עוסקת באומנות, אני ציירת ומציגה בתערוכות. כעת יספר את סיפורי נכדי עומר: "

עלייה

סבתי רבקה מימון נולדה בשנת (1945, לפני 75 שנה. היא עלתה לארץ בדצמבר 1949 עם סבה וסבתה. היא הוסיפה כי הם היו מן המעמד הבינוני, אמה ואביה ואחיה הגדול כשהייתה בת 4 וחצי – עלו יחד מאלכסנדריה שבמצרים. סבתי אומרת שסיבת העלייה הייתה רדיפת יהודים בארצות ערב ומקרה מצער בו שומר בית הספר כמעט רצח את אחיה. בעלייה הם עברו מאונייה לאונייה ואף עצרו במחנה בצרפת.

סבתי מספרת  שהאירוע המשמעותי ביותר בחייה היה המעבר מהבית שהכירה במצרים שבה נולדה אל ישראל, והקושי שהיה בעלייה גם כשהגיעו, סבתי מספרת כך: "היו החיים לא פשוטים, המדינה נאלצה לקבל כמיליון עולים מארצות המזרח והיה לה קשה. לא היו תנאים, לא היו בתים, לא אוכל, לא היה מספיק אוכל וגם לא היו תנאי מחיה טובים, היו קשיים גדולים, זה היה אירוע משמעותי, אחד האירועים הקשים והמשמעותיים בחיי."

עוד מספרת סבתי: "היה קשה מאוד, הרבה אנשים מתו וזרקו את הגופה שלהם מהאונייה, הייתי מאוד חולה, עמדתי למות."

סבתי בת שמונה חודשים בפירמידות במצרים עם אמה וסבתה

ילדות והחיים בארץ ישראל

סבתי מספרת כי היא זוכרת בית צנוע. כאשר הגיעה סבתי לארץ, התגוררה משפחתה במעברת פרדס חנה כארבעה חמישה חודשים. על המעברה היא מספרת: "היה קשה, היה רעב, קר, היה שלג ולא היה אוכל, נתנו לנו רק צנון מגורד ועדשים עם אבנים". מן המעברה העבירו את סבתי ומשפחתה לבאר שבע, סבתי מתארת את התקופה בבאר שבע כתקופה היפה ביותר בחייה: היא אהבה להסתובב שם ואמרה כי היו שם המון כלניות וטבע. היא ניצלה את הטבע כדי לצייר. היא מספרת ששיעורי טבע היו פתוחים בשדה, היא וכיתתה ראו סוגים שונים של פרחים ושל עופות ונהנו, אף אחד לא הגביל אותם בדבר והם לא היו צריכים להיות סגורים בבתים עם מחשבים וטלוויזיות. היא זוכרת את הריחות, את המראות ואת הנוף ועד היום היא מציירת אותם.

סבתי מספרת שאביה עבד בסולל ובונה ועבד באילת, ולכן לא הייתה רואה אותו הרבה. היא הייתה רואה אותו כאשר הביאו במטוס את כל הפועלים, הוא בנה את כל הבתים באילת וכל שלושה חודשים היו מביאים את כל הפועלים למשפחותיהם והיו מורידים אותם במנחת באר שבע ומשם הוא היה מגיע, או במשאית או ברגל, מכיוון שזה היה מרחק רב. אמה הייתה מורה לצרפתית, אך גם עסקה ברקמה ותפירה, היא הייתה רוקמת תחרה. וכך התפרנסו.

שאלתי את סבתי מה עשתה בשעות הפנאי, ללא טכנולוגיה, וכך ענתה לי: "יצאנו לכל מיני מפגשים, הייתי הולכת לתנועה, הייתי בתנועה ושם שיחקנו משחקים בטבע, ציירתי בטבע, רצתי, רצתי וקפצתי, שיחקנו קלאס, חמשת אבנים, מחבואים, תופסת. הייתה תנועה מאוד יפה, לא היינו צריכים את כל המסכים האלה".

כאשר הגיע סבתי לבאר שבע אמרה כי אביה קנה רדיו ושאותה זה לא עניין, אך לא היה חשמל ביישוב בבאר שבע וכאשר התקינו להם חשמל הייתה שמחה גדולה. היא אהבה לשחק בחוץ, היא מספרת שהיה קושי אבל הם הסתדרו. הספר האהוב על סבתי היה "יומנה של אנה פרנק", היא מספרת שזה מאוד עניין אותה. היא אומרת שכל יום הייתה שואלת ספרים מן הספריה, סבתי היא אדם שמאוד אוהב לקרוא. היא מספרת שנאלצה ללכת חמישה קילומטרים הלוך חזור רק כדי להחזיר ולשאול ספרים מן הספריה.

שאלתי את סבתי על המאכל האהוב עליה ומי הכין אותו והיא ענתה לי שבתקופה הזו לא היו הרבה מוצרים לבשל מהם כי המדינה הייתה צעירה ולא היו הרבה מוצרי מזון. היו תלושי מזון, מדי פעם אמה קנתה תרנגולות ומדי פעם הטילו ביצים, מאז היא אהבה לאכול מאכל שהגדירה אותו כלא קשה להכנה בשם "שקשוקה" (מאכל די מוכר בימינו). היא הגדירה את המאכל כביצים עם עגבניות (היא הוסיפה שכל אחד מכיר את המאכל), סבתי המשיכה וסיפרה לי שאמה היא זו שהכינה את המאכל הזה, ואחר כך, כשגדלה, החלה להכין אותו בעצמה. סבתי גם אהבה לאכול דגים, דגים מלוחים, סרדינים מלוחים ליתר דיוק. היא סיפרה שהיה קשה להשיג מזון, אך היו דגים מלוחים, אמה הייתה קונה אותם והיא הייתה שוטפת אותם ומכינה אותם טריים בתוך רבע לחם, חותכת פרוסות של עגבניות ואוכלת. היא מספרת גם על דג מיוחד שייבאו מאיסלנד וחילקו אותו ואפשר היה לקנותו אותו מכיוון שלא היה בשר ולא היו דגים יותר משובחים, הוא היה דג משומר, מלוח. לכן הייתה אמה שוטפת אותו, טוחנת אותו ומכינה ממנו קציצות עם אורז לבן, היא מספרת שזה היה מאוד טעים. סבתי מספרת שסבה עדר את הגינה כי אז לא היו ירקות, היא אומרת שהמדינה הייתה צעירה והחקלאות לא הייתה מפותחת, והוא עדר את הגינה וגידל ירקות, שלמעשה היו ירקות אורגניים. אמה הכינה מהירקות מרקים כמו למשל: מרק ירקות שסבתי מאוד אהבה. סבתי מספרת שאמה כל יום הייתה יוצאת לגינה ואם ראתה איזה מלפפון או עגבנייה שצמחו הייתה קוטפת, גינת הירק הזו היוותה מקור אוכל חשוב, כי כפי שציינתי החקלאות לא הייתה מפותחת וזו הייתה דרכה של משפחת סבתי לגדל ירקות.

כשהגיעה לארץ, מספרת סבתי, אמה לא ידעה לאיזה בית ספר לרשום אותה, אז שכנתה רשמה אותה לבית ספר דתי שלימים נהיה גם חרדי. שם לימדו אותה יותר לימודי דת, אבל יותר עניין אותה תנ"ך וספרות (אני אציין פה כי גם אני מעריץ מושבע של התנ"ך ושל מקצוע הספרות). היא מספרת שממש אהבה לקרוא וללמוד את התנ"ך, היא מספרת שגם היה לה מקצוע בשם מלאכה ומקצוע שכבר לא קיים היום בבתי הספר, חקלאות. היא מספרת שכחלק ממקצוע זה, היו פעם בשבוע הולכים לחווה וטיפלו בבעלי חיים, היא מספרת שזה מאוד עניין אותה, היא אומרת שזה היה ממש אתגר בשבילה: היא טיפלה בברווזים, היא הייתה גם בכוורת, טיפלה בדבורים, הייתה כוורנית ולבשה את כל הבגדים שיש להם ואת הכובע שיש לכוורנים, זה מאוד עניין אותה. היא הסתקרנה לדעת על חייהן של הדבורים. כל יום ראשון, במקום ללמוד בבית הספר, הייתה נוסעת לחווה משמונה עד שתיים.

שמה של סבתי היה במקור "בקי" מצרפתית על שם סבתה, רבקה (עם דגש על הב'). שמה של סבתה הגיע בכלל מלאדינו, מפני שדיברו לאדינו בבית סבה וסבתה, והיה נהוג לקרוא לנכדה על שם הסבתא ולנכד על שם הסבא. במקור קראו לה רבקה (עם דגש על הב') ובצרפתית קראו לה  "בקי". כשהגיעה לארץ, נאמר לה שקוראים לה "רבקה" (ללא דגש על הב'), בשנים האחרונות חזרה לשם בקי, היא חותמת על ציוריה בשם "בקי". כששאלתי את סבתי האם היא מרוצה מכך שעיברתו לה את השם, היא ענתה לי שזה לא הפריע לה במיוחד אך הרגישה צורך לחזור לשמה הישן, "בקי".

סבתי סיפרה לי שאהבה מאוד את הקיץ מכיוון שהיו נוסעים לחדרה לבית סבתה לשבועיים ושם היו נוסעים לגבעת אולגה כדי להיות בים, הם נהנו שם מאוד. סבתי אוהבת את הים והייתה עצובה שביקרו שם רק פעם בשנה בגלל המרחק בין באר שבע לגבעת אולגה וחדרה. בימיה של סבתי כמעט ולא חגגו בת מצוות, זה לא היה נהוג אז בתקופתה. כל דודתיה חגגו במצרים והייתה שמחה גדולה בבית הכנסת, כל הבנות לבשו לבן כמו כלות, אך בארץ מנהג זה לא היה נהוג. סבתי סיפרה לי שכל יום הולדת הייתה משתמשת בשקלים שחסכה כל השנה וקונה איתם סוכריות, וופלות, ממתקים ועוד, ואז הייתה מזמינה בין שבע לשמונה חברות הביתה והייתה חוגגת איתן. היא הייתה מארגנת את זה והיא לא זוכרת שהיה משהו מיוחד בבת המצווה שלה, כל שנה היא הייתה עושה את אותו הדבר.

משפחתה של סבתא בקי 

בחלק זה אתאר את המשפחה שלי מצד סבתי על פי עדותה של סבתי. לאמה של סבתי קראו ראשל, בישראל שם זה עוברת "לרחל", אך לפי מה שזכור לי, כל נכדיה קראו לה "נונה" – סבתא באיטלקית. לאביה של סבתי קראו מרקו, לאחיה של סבתי קראו ריצ'רד והיו לה שתי אחיות, האחת סטלה, שנפטרה בגיל מוקדם ולא הספיקה לעלות עימם, והשנייה ישראלה, שחיה עד היום עם בעלה מקסים. ישראלה שייכת לזרם הדתי של היהדות וראיתי אותה פעם או פעמיים מאז שאני זוכר את עצמי.

לסבתה של סבתי מצד אמה קראו רבקה (היא קרוי על שמה) ולסבה מצד אמה קראו יוסף. לסבה של סבתי מצד אביה קראו משה והוא נולד במרוקו ועלה ממרוקו עם אמו בערך בגיל שבע עם חבורה של מוגרבים (מרוקאים), הם הגיעו לירושלים העתיקה. משה הוא למעשה הדוד של סבתא רבתא שלי (כבר ציינתי שסבתא רבתא שלי וסבא רבא שלי היו בני דודים, ובגלל זה כל הבלבול). לסבתה של סבתי היה אח אחד בשם משה (עוברת ממוסה בערבית) ובנו התחתן עם אמה. כאמור, סבתא רבתא שלי וסבא רבא שלי הם בני דודים. סבתי אומרת שזה גרם לבעיות במשפחה.

לסבה היו שני אחים בוגרים, סבה הגיע מטורקיה בתחילת שנות העשרים, הוא למד בבית ספר לחקלאים בחולון הקיים עד היום, ואז עבר לירושלים עם אביו ועבד בהתקנת מרזבים. לאחיו הגדול  קראו משה, הוא נישא ועבר לירושלים. לימים בנו, דוד יצחק הלוי, היה הרב הראשי של תל אביב שקיבל את פרס ישראל על כתיבת ספרות תורנית. הוא כתב שישה ספרים תורניים ויש מחלקה על שמו באוניברסיטת בר אילן. היה להם עוד אח צעיר, שהגיע לארץ.

לאמה של סבתא היו עוד שני אחים ושש אחיות, במשפחת אמה היו תשעה ילדים אבל אחת נפטרה בגיל שש-שבע והיא בקושי הכירה אותה. לאחר מותה של אחותה הם היו שמונה ילדים יחד עם אמה של סבתי, שני בנים ושש בנות (לאחר פטירתה של אחת האחיות היו לאם סבתי חמש אחיות ושני אחים). סבתי תיארה אותם כמשפחה מאוד מלוכדת וכמשפחה שחיה על רמה מאוד גבוהה, משפחה אמידה: האב עבד בבית משפט, האם הייתה עקרת בית והם למדו בבתי ספר ברמה גבוהה, ידעו צרפתית ואחיה הקטנים למדו בבית ספר אנגלי בשם "אוקספורד". הם למדו באנגלית בקהיר, הם היו משפחה עם הרבה שמחת חיים.

סבתה של סבתי הייתה ילדה יתומה, הם הגיעו ממרוקו לישראל בתחילת שנות העשרים, אמה של סבתה של סבתי הייתה בהיריון עם עוד ילד ואביה(של סבתה של סבתי) נפטר במרוקו. כשהגיעו לארץ האימא ילדה אותה בירושלים, אך המצב הכלכלי היה מאוד קשה והם נאלצו להגר לקהיר, מצרים. ושם אמה נישאה בשנית ועזרה לסבתה של סבתי לגדל שמונה ילדים, וכולם היו מאוד מאושרים והם היו חברים בתנועות נוער ציוניות.

עוד הייתה לסבתא רבתא שלי אחות אחת שעלתה במהירות לארץ, ממש בכמה שעות. סבתי תיארה אותה כאדם פעיל מאוד, היא עשתה זאת מחשש שיעצרו אותה השלטונות במצרים. אחר כך שאר הדודים והדודות של סבתי עלו לארץ פרט לאחת, שמותיהם היו: פלורנס (שמה לא עוברת), סוזי (היא זו שלבסוף לא הגיעה לארץ, מכיוון שבחיר לבה היה בלונדון ולכן נסעה לשם ושם נישאו, היא חיה שם עד עצם היום הזה),ז'נט (היא ובעלה הקימו את קיבוץ יראון שבצפון הארץ, כאשר הגיע לארץ עוברת שמה לישראלה, על שם ישראל), מוט'קה (שמו עוברת ממרקו למרדכי, הוא חי בקיבוץ הרבה שנים וקראו לו כולם מוט'קה). היה דוד אחד שנשאר במצרים, הוא לא רצה לעלות, הוא לא היה פעיל ציוני ועבד שם. לבסוף הוא עלה, אך לא עברתו את שמו כיון שכבר היה בעברית, שמו היה דוד. ג'ודית ופורטונה, הקטנות ביותר, עלו לארץ ועברתו את שמותיהן ליהודית ולאריאלה. אריאלה ובעלה גם הם הקימו קיבוץ, הם חיו בקיבוץ ולאחר זמן מה עזבו את הקיבוץ ועברו לעיר. סבתי מספרת שרוב דודיה שעלו היו תקופה מסוימת בקיבוצים ועברו לעיר, פרט לדודה אחת שנשארה עד יום מותה בקיבוץ.

תמונת הפספורט של הוריה של סבתא: אביה מרקו, אמה ראשל, אחיה ריצ'רד, אחותה סטלה וסבתי, בערך חצי שנה לפני העלייה לארץ

בגרות וכיום

כשהתבגרה סבתי, באחד הימים קבעו היא חברתה ועוד מישהו שהביא את חבר שלו ללכת למסיבה. לבסוף שניהם לא באו וסבתי נשארה עם החבר של אותו האחד. במסיבה זו הם הכירו והתחברו, וכך הכירה סבתי את סבי ברוך. כאשר רצו להתחתן תחילה לא הסכימו להם מכיוון שסבי טריפולטאי וסבתי מצרית, אך לבסוף התחתנו ויש להם שלושה ילדים: עמי (הבכור), ענבל (בת הזקונים ואמי) ולילך (האמצעית). כמו כן, יש להם אחד עשר נכדים, מתוכם רק שלושה בנים: זיו, נוי, לירון, אור, שני, הילה, נועה, עומר, שירה, כפיר ומעיין. בבגרותה עבדה סבתי בצהרון כמורה ללשון והייתה עובדת בחברת התחבורה הציבורית "דן". היא התגוררה בחולון, משם עברו לראשון לציון ושם הם מתגוררים עד היום. לפני השם "מימון" שם משפחתה של סבתי היה לוגשי (עם ש', זו לא שגיאה), על שם הכפר "לוגאס" בספרד, מכאן ניתן להסיק שמשפחתה של סבתי הייתה ממגורשי ספרד, ובאמת חלק משורשי משפחתי באים משם.

כיום סבתי ציירת, כמה מציוריה תלויים ביתנו. היא כותבת, לפני מספר שנים הוציאה ספר בשם "נדרה" וספר שירים בשם "שירים על אור וחושך". סבתי היא אדם מעניין והיה לי נהדר לחקור עליה, אקווה שאוכל לפגוש אותה בקרוב (את זה הוספתי בזמן הקורונה).

הזוית האישית

סבתא: החוויות היו מעצימות, הצלחת להוביל אותי למחוזות רחוקים בחיי בצורה נעימה ויפה: מהילדות שלי המוקדמת במצרים, לעלייתי לארץ, הקשיים שחוויתי במעברה וכן הלאה. אתה יודע לראיין בצורה נעימה וחכמה, תוך כדי שימת דגש על מאורעות חשובים שאירעו בחיי. לא פסחת על שום ארוע, והבעת אמפטיה והתעניינות גדולה שנגעה לליבי מאוד. הרגשתי חשובה מאוד בזכותך נכד יקר, בגלל הרגישות שלך והאהבה הגדולה שלך. למרות שיש פער גילאים גדול ביני לבינך, הבנת ללבי ואני מאוד מודה לך על כך. הייתי רוצה לאחל לך את כל הטוב שבעולם, כי יש בך המון טוב ואהבת אדם. מאחלת לך שתהיה חזק ותוכל לכל המכשולים שיעמדו בדרכך בעתיד, ובטוחה שתצליח מאוד בחיים. מאחלת לך הצלחה גדולה בהמשך דרכך ושאני אוכל להנות מפירות הצלחתך. באהבה, סבתא רבקה

עומר (המנחה): אני מאוד נהניתי מן התהליך, למדתי המון על שורשיי ואני שמח על כך, אני מאוד שמח שסיפורה של סבתי יישמר ולא יישכח, אני מאחל לסבתי אושר, אריכות ימים, שתמיד תהיה מרוצה ואת כל הטוב שרק ניתן לאחל.