מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של קהילת עירק והעלייה לארץ

יהונתן וסבתא מתחבקים
סבתא איילה עם סבא ששון וסבתא לולו בחתונה
חלק א' - התנהלות חיי היומיום בעירק

סיפורה של סבתא איילה

חלק א'

זהו סיפורה של סבתי, איילה, כפי שסופר לה מפי אמה, סבתא-רבתא שלי, דליה, ואף תועד בספר על אודות המשפחה.

סבתי איילה נולדה בשנת 1946 בעיירה שאמייה, הסמוכה לעיר בצרה, שבדרום עירק. בשנת 2002 העלתה סבתי ביחד עם אמה על הכתב, את סיפור קורות המשפחה בעירק, כולל התנהלות חיי היומיום, סיפורים אישיים ומשפחתיים, הפרעות ביהודי עירק, העלייה ארצה והקליטה בארץ. הספר נקרא "אימי לולו", על שם אמה של סבתי-רבתא שלי, דליה, שהייתה אשה גיבורה, אמיצה, מעשית ומתנדבת בחיי הקהילה. למרות האסונות שפקדו אותה – מות כמה מילדיה ופשיטת רגל של סבא ששון, בעלה – היא נאבקה בגבורה למען הצלת המשפחה ופירנסה את המשפחה על ידי רפואה אלטרנטיבית, כשטיפלה בנשים הכפריות, שנהרו לביתה מכל הסביבה לקבלת טיפול. כל זאת – עד לעליית המשפחה ארצה בשנת 1950, במטוס השני שיצא מעירק.

תיאור חיי היומיום

תיאור מבנה בית המשפחה

משפחת ששון היתה אמידה ובעלת רכוש רב, שכלל מספר בתי קפה שהושכרו, מטעי תמרים שהוחכרו ומספר חנויות מכולת, שהסחורות שבהן יובאו מאירן ומהודו על ידי סבא ששון. העיר בצרה שכנה ליד הנהר "שט אל ערב", שהפריד בין עירק לאירן. אחת למספר חודשים נהג סבא ששון לחצות את הנהר בסירה, ולייבא סחורה טרייה של תה, תה ציילוני משובח, 2 סוגי קפה, סוכר גבישי, תבלינים, טבק, עלי חינה (ששימשו כצבע לשיער), עשבי מרפא וכד'. הוא ייבא סחורות גם מבגדד. בית המשפחה היה רחב-מימדים והשתרע על פני כשני דונם. אל תוך הבית נכנסו דרך שער וחומה שהסתירה חצר פנימית. בחצר הפנימית המרוצפת היתמרו 2 עצי דקל. הבית היה בנוי בצורת האות "חית", כפי שהיה מקובל בימים ההם. הבית הכיל 7 חדרי מגורים ענקיים, שאחד מהם שימש כמחסן סחורות לארגזי הסחורות של סבא ששון. עד היום זוכרת אני את בית המשפחה הענקי, ובייחוד את הרחבה הפנימית, בה היינו הילדים משחקים ומשתעשעים. זכורני, כי פעם אחת בן דודי מרדכי ניסה לטפס על אחד מעצי הדקל הגבוהים, כדי לקטוף תמרים מתוקים. תוך כדי טיפוס, הוא נעקץ על ידי דבורה, והחל לבכות ולצרוח, עד שהגיע אחד המבוגרים והורידו מן העץ. במרתף הבית הקריר אופסנו כדי חרס גדולים, שצופו מבפנים בחומר חלק, אשר מונע עובש ושומר על הטריות, וכן על הריח והטעם של המאכלים שהכילו. את פי הכדים סתמו בבדים לבנים (כעין תחבושות), שהונחו ממעל, מלופפים בחוטים לסגירה, ומעליהם הונחה שיכבת מלט לאיטום הרמטי ולשימור התכולה. בכדים אלו איפסנה סבתא לולו חמוצים למיניהם, ריבות מפירות העונה שרקחה במו ידיה, גבינות צאן קשות למיניהן (שעמידות לזמן ארוך, אפילו עד שנה), וכמובן סילאן (דבש תמרים) שהיה בשפע. מעל למרתף נמצאה קומת המגורים, וממעל – הגג הענק הפתוח, ששימש ללינת בני המשפחה בלילות הקיץ הלוהטים.

הוויי החיים על הגג:

היות והחום והלחות בקיץ העירקי היו גבוהים מאד (לעיתים הגיעו הטמפרטורות מעל לחמישים מעלות צלסיוס), היה נהוג ברוב הבתים לבנות גג שטוח ויציב, עם מעקה, עליו בילו בני המשפחה את מרבות שעות אחר הצהריים ובו ישנו בלילות החמים. כבר לאחר חג השבועות, נהגו להעלות אל הגג את המיטות, כלי המיטה, כילות נגד יתושים, ולהתארגן לשנת הלילה על הגג. ארוחת הערב אף היא הועלתה לגג ונאכלה שם. כבר עם שקיעת החמה היו עולים לגג, באופן מיוחד, כדי לפרוש את המזרונים על גבי המיטות ולסדרן לקראת השינה. לכל מזרון חוברה כילה נגד יתושים ומזיקים שונים. בבוקר, כל אחד מבני הבית שהתעורר, היה נוהג לקפל את כלי מיטתו, הכריות, הכילה והמזרון ולכסותם באמצעות מחצלות להגנה מפני חום השמש והאבק. גג בית המשפחה היה מרווח, מרוצף ורחב באופן מיוחד, והשקיף על פני הרחוב הראשי. לפיכך, הוא שימש כנקודת תצפית מצוינת להשקיף מלמעלה על פני תהלוכות שקיימו המוסלמים, הפגנות, תהלוכות אבל של השיעים ותהלוכות שמחה של חתונות. ואכן, גג הבית שימש כאבן שואבת לכל השכנים, שהגיעו וצפו מן הגג על תהלוכות אלו, ביחד עם בני הבית. עד היום זוכרת אני באימה, איך צפינו מן הגג על תהלוכות המוסלמים ברחובות. בייחוד הזדעזעתי מתהלוכת אבל של השיעים, על מות הנביא שלהם חוסיין, שנרצח בעינויים קשים, ולכן הם עשו הצגה בתהלוכה. הם לבשו גלביות לבנות וכך הלבישו גם את הילדים הקטנים. הגברים הצליפו בשרשראות ברזל על גבם, תוך כדי קריאות: "חוסיין, חוסיין". הם גם פצעו את עצמם בראש על ידי חרבות ופניהם שתתו דם, שנזל על בגדיהם הלבנים. את הדם הזה הם מרחו על בגדי הילדים והמראה היה מזעזע ומעורר חלחלה. עד היום אני מבועתת מן המראות הללו, שחוזרים אליי כסיוטים בלילות.

חדר המים:

בבית הוקצה חדר מיוחד, ששימש לאחסון מי השתייה. מי השתייה הובאו מדי יום ביומו אל בית המשפחה על ידי שואב מים מקצועי, שהביא את המים מן הנהר, באמצעות אסל ודליים. את מי השתייה שהובאו מדי יום אל הבית הוא שפך לתוך כד חרס ענק, שיכול היה להכיל כמות של ארבעה פחי מים בבת אחת. לצורך מילוי כד החרס הענקי, שואב המים היה צריך ללכת מספר פעמים לנהר, הלוך ושוב, עד למילויו על גדותיו. מאחר והמים הגיעו מן הנהר עכורים, מטונפים ואפילו חומים לעיתים, היה צורך לטהרם ולסננם. לצורך כך, הוסף לתוך כד החרס גביש של בדולח (שכונה "שב"), שתפקידו היה לזרז את שקיעת מרבצי החול והבוץ על תחתית הכד. הכד הונח מוגבה על גבי מתקן ענק מקרשים. מתחתיו הונח כלי קיבול, מצופה שעם מבפנים, לאיסוף המים הנקיים אשר טיפטפו אליו. את המים הנקיים ניתן היה למזוג בעזרת זרבובית, שהשתרבבה מכלי הקיבול. יש לציין, כי מספר שנים לפני עליית המשפחה ארצה, הותקנו בבית ברזים לשטיפת ידיים, שטיפת כלים, כביסה ולשימוש יומיומי, אולם עדיין נשמר השימוש במים הקרים לשתייה וזיקוקם על פי השיטה הישנה. ניתן לומר, שמשפחת ששון הייתה המשפחה הראשונה בכל העיירה, שהותקן בביתה החידוש המהפכני של צנרת מים וברזים.

והיום – מה? מסובבים את הברז, וחיש קל יש מים בשפע.

הרחצה במקלחת:

הרחצה במקלחת הייתה סיפור סבוך. מאחר ובבית לא היו ברזים, כדי להתקלח במים חמים, היו נוהגים לחמם מים בדוד גדול על עצים ומוהלים אותם עם מים קרים. היו מניחים שרפרף בתוך גיגית רחצה, שעליו המתרחץ היה מתיישב, כשלצידו מונחים הסבון, הליפה ודלי המים הפושרים. המתרחץ היה ממלא קערית קטנה במים הפושרים, יוצק על עצמו, מסתבן ומתרחץ. למבוגרים שבמשפחה היו מסייעים הילדים ברחצה. ילדות סייעו לנשים ביציקת המים, ולגברים סייעו הבנים. עם סיום מלאכת הרחצה, היה על המתרחץ לשפוך את המים המלוכלכים לתוך דלי מיוחד, שרוקן ישירות אל תוך הביוב. רק לפני העלייה ארצה, נרכש דוד הסקה שפעל על נפט והיווה חידוש סנסציוני בכל העיר והקל מאד על תהליך הרחצה המסורבל. והיום מה – מסובבים את הברזים במקלחת והמים קולחים על פני כל הגוף.

הכביסה:

מלאכת הכביסה הייתה מלאכה מפרכת וקשה. יום שלישי היה "יום הכביסה". היו נוהגים לחמם דוד גדול עם מים, מעל לגזרי עצים, ושופכים אותו לתוך שלוש גיגיות. גיגית אחת הייתה מיועדת להסרת הלכלוך הראשוני, גיגית שנייה נועדה לתהליך כביסה נקייה יותר, והגיגית השלישית – לשטיפת הכביסה הנקייה, כולל כחול לכביסה עבור הכביסה הלבנה, שגרם לה להיראות מבהיקה ובוהקת. במקרה הצורך – השתמשו גם בעמילן לעימלון פריטים שונים. שלוש נשים היו ממונות על 3 הגיגיות. כל אשה העבירה את הבגד שכיבסה לשלב הבא, לאשה הבאה שלצידה. קרה לא פעם, שסבון הכביסה הגס קילף את עור הידיים וגרם לדימומים ולעור מחוספס על ידיהן של הכובסות. כל יום כביסה ארך משעות הבוקר המוקדמות (כדי לנצל את קרני השמש החמות לייבוש) עד לשעות אחה"צ. הכביסה הנקייה הועלתה ונתלתה על חבלים בגג. עם ייבוש הכביסה, היו מגהצים את הבגדים, מקפלים אותם ומחלקים על פי הנפשות שהתגוררו בבית (לעיתים, התארחו אורחים רבים לתקופות ארוכות בבית). והיום מה? – כמה קל לדחוס את כל הכביסה המלוכלכת לתוך מכונת הכביסה, להפעילה בלחיצת כפתור, ולאחריה להעבירה אל תוך מייבש הכביסה.

התאורה:

בתחילת המאה, קראו ספרות ותורה ולמדו לאור נרות (ולמרות הכל הצטיינו בלימודים). בשנים מאוחרות יותר הגיע חידוש – עששיות (לאמפות). הטיפול בתאורה היה מסובך וקשה ביותר. בכל בוקר נאספו כל העששיות מכל החדרים והחלה מלאכת הצחצוח, הניקוי מהפיח, קיצוץ הפתילות החרוכות והוספת נפט בעששיות. לניקוי העששיות מהפיח לקחו מקל עטוף בבד רך, והחדירו אותו דרך פתח העששית התחתון עד למעלה. על פעולה זו חזרו מספר פעמים, עד שהזכוכית הבהיקה, על מנת שתפיץ אור חזק. אישה ניכרה בסיריה המצוחצחים ובעששיותיה הבוהקות. אחרי מסכת המירוק, הוציאו את הפתילות החרוכות בקצותיהן, קיצצו את החלק השרוף והחזירו שוב את הפתילות למקומן, באמצעות בורג מכוון. לאחר מכן, הוסיפו נפט, כדי שהעששית תהיה מוכנה לשעות החשיכה. לא פעם קרה, באמצע הכנת השיעורים או באמצע מלאכת התפירה, בה עסקו נשות הבית, נשבה רוח חזקה וכיבתה את העששיות. אז, היה מוטל עלינו, על הילדים, לגשש באפלה ולחפש אחר גפרור, כדי להדליק את האור בעששיות מחדש.

ומה כיום? – בלחיצה קלה על מתג החשמל, נמלא כל הבית באור רב.

מלאכת הבישול:

מלאכת הבישול הייתה מפרכת במיוחד. סבתא לולו התנגדה לבשל על פתיליה באמצעות נפט, כדי שהריח לא יחדור לתבשילים, מה עוד שהשימוש בו היה מסוכן ועלול לגרום לדליקות. לפיכך, בישלה על כיריים שהופעלו על ידי אש, שלובתה על ידי ליפה מכפות תמרים, ובערה במהירות. לאחר הבערת האש, החלה מלאכת הבישול הארוכה. לשם כך, התעוררה סבתא לולו כבר מהשעה 3.00 לפנות בוקר, והחלה במלאכת הטיגון והבישול, על גבי כיריים מיוחדים שמע תבשיליה המשובחים יצא למרחוק, וכולם היללו את מעשי ידיה. זכורני, שהיינו מתעוררים בבקרים, עם ניחוחות נעימים ומתוקים של בישולים ואפייה, פרי מלאכתה של סבתא לולו.

ומה כיום? – בסיבוב כפתור ולחיצה על מתג ההצתה – מבעירים בקלות את האש.

יש לציין, כי תמיד התארחו בבית הגדול אנשים נוספים, וכן מינקת לבן הצעיר אברהם, שהייתה אלמנה שהיתה מטופלת ב-4 ילדים קטנים, והתגוררה בחדר מיוחד בביתם עם ילדיה. לכן, היה צורך לבשל כמויות גדולות במיוחד. זאת ועוד – סבתא לולו לא שכחה את העזרה ההדדית ומעשי החסד, ובכל יום שישי נשלחו לבתי נזקקים מקרב הקהילה היהודית, סירים רבים לשבת. את הסירים והכלים הרבים סחבו סבתא-רבתא דליה ואחיה הצעיר אברהם. עד היום משמרת אני את מסורת הבישול העירקי ומפנקת במטעמים אלו את בני משפחתי ואת אורחיי.

המשך סיפורה של סבתא איילה ארדל

חלק ב – הפרעות ביהודי עירק

הזוית האישית

יהונתן: נפתח בפני עולם חדש לגבי התנהלות החיים בעירק, היחסים הטובים ששררו עם השכנים המוסלמים, הפרעות ביהודים והעלייה ארצה. נהניתי והתפעלתי לשמוע את הסיפורים אודות משפחת ששון, כפי שסופר לסבתי ע"י סבתא רבתה דליה. מסקנה: טוב שמשפחת ששון הגיעה למדינת ישראל וטוב שקיימת מדינה לעם היהודי. איחולים: מאחל לסבא חיליק וסבתא איילה, האהובים עליי, בריאות טובה נחת ועושר מכל המשפחה.

נהניתי לעבוד עם סבתא איילה ולשמוע את ההסטוריה המשפחתית וחיי הקהילה בעירק, עד לעלייה ארצה.

סבתא איילה: ראיתי בעבודה עם יהונתן שליחות מן המדרגה העליונה, לתיעוד ההיסטוריה המשפחתית. מאחלת ליהונתן שהשורשים המשפחתיים שגילה בעבודה – יעצימו אותו בכל דרכיו בעתיד.

מילון

"עששית"
מנורה להאיר את הבית

פרהוד
הפרהוד (בערבית: الفرهود, בתרגום חופשי: "ביזה", "שוד" כשמשמעות המילה בפועל היא הפחדה ברוטלית כלפי נשלטים) הוא שמן של פרעות שנערכו באוכלוסייה היהודית בבגדאד, עיר הבירה של עיראק, בחג השבועות ו' בסיוון-ז' בסיוון תש"א, 1-2 ביוני 1941. בפרעות נרצחו לפחות 179 יהודים, 2,118 נפצעו, 242 ילדים היו ליתומים, ורכוש רב נבזז. מספר בני האדם שרכושם נבזז הגיע לכ-50,000. הנרצחים נקברו בקבר אחים בבגדאד. במהלך ההתערבות המאוחרת של הצבא לעצירת הפרעות, נהרגו כמה עשרות, עד כמה מאות, מוסלמים ולא-יהודים אחרים. ויקיפדיה

ציטוטים

”"אתה ומצפונך" - אני נותן בך אמון שתחזיר לי את ההלוואה שנתתי לך.“

הקשר הרב דורי