מאגר סיפורי מורשת

שמי ציפי כרמי, נולדתי בתל אביב בשנת 1949. גרנו בבית קטן  בצפון תל אביב בתקופה שהיו בה הרבה מאוד חורשות אקליפטוס. אחרי שעות הגן, ומנוחת הצהריים היו הילדים של השכונה יוצאים לחורשה והיינו משחקים בחוץ עד לשעות הערב. בערך בשנת 1951, היה צנע בארץ, חולקו תלושים על מנת שנוכל לרכוש מזון.

בשנת 1957, עברה משפחתנו מהעיר לקיבוץ אשדות יעקב (על שם הברון יעקב דה רוטשילד) בעמק הירדן (על יד העיר טבריה) החיים בקיבוץ, כשאני מסתכלת עליהם היום אני מבינה שזאת הייתה תקופה מאוד מאוד, יפה ומיוחדת.

כהגעתי לקיבוץ, הייתי בת 8 בכיתה ג'. היה לי מאוד מוזר לראות איך קבוצה של ילדים באותו גיל, גרים בבית אחד, בחדרים משותפים, אוכלים בחדר אוכל שנמצא בבית, מתקלחים במקלחות משותפות ולומדים בכיתה שגם היא נמצאת באותו בית. השינוי בחיים של בית פרטי ומשפחה והמעבר לחיים של שיתוף, לא היה קל.

לאחר שהתרגלתי לחיים החדשים, היה לי הרבה יותר קל להשתלב בחברה ולהיות חלק מהכלל.

החוקים של החיים המשותפים היו פשוטים ונוחים ליישום. ככל שעלינו בעוד כיתה ועוד שנה חלפה, נראה היה שהזמן ביחד עשה לכולם הרבה טוב. מזג האוויר באשדות יעקב חם מאוד בקיץ וגשום מאוד בחורף. כדאי להזכיר שבזמנים האמורים, לא היו מזגנים ובקושי מאווררים. בכדי להקל על הילדים היו מוצאים את המיטות לרחבה שלפני בית הילדים, על המיטות היו ברזלים מיוחדים בכדי לתלות עליהם כילה שתהיה נגד יתושים. היינו מתעוררים מוקדם בבוקר מיד עם זריחת החמה.

כשגדלנו והגענו לכיתות היותר גבוהות התחלנו לצאת לעבודה. איפה היינו עובדים – בבננות, בכרם בתקופת הבציר, בקטיף עגבניות, חצילים, מסיק זיתים, תורנות בחדר האוכל ובבית הילדים. העבודה בשדה הייתה מתחילה בשעה שש בבוקר. היינו יושבים על הפלטפורמה של הטרקטור ויוצאים לשטח. בכרם הענבים, הבציר, העבודה הייתה מתחילה בשעה ארבע בבוקר. למען האמת לאכול אשכול ענבים מתוק בבוקר היה מאוד טעים.

כשמגיעים לגיל תיכון, עוזבים את בית הילדים ועוברים לגור בבית משותף, שיש בו חדרים מקלחת ושירותים. הכיתות נפרדות ואוכלים בחדר האוכל של הקיבוץ. לכל שני ילדים יש חדר וארון.

לפעמים, היינו צריכים לעבוד גם בשבתות בכדי להוריד את הפירות ואת הירקות לפני שיתקלקלו על השיחים.

בסוף כיתה י"ב, עושים אסיפה בחדר האוכל עם חברי הקיבוץ ומצרפים את ילדי כיתה י"ב כחברי הקיבוץ.

כמובן, שמסיימים את התיכון ומגיע הזמן מתגייסים לצבא. רוב בני הקיבוץ אחרי שירותם הצבאי חוזרים הביתה. חלקם מעדיפים לשנות את צורת חייהם ובוחרים בדרך אחרת. אני בחרתי לעזוב את הקיבוץ ולעבור להתגורר בעיר.

התחתנתי ונולדה לנו בת. אני זוכרת ביום שבת, הלכתי לטייל עם הילדה, זה היה יום כיפור. ראיתי רכבים נוסעים על הכביש שזה מאוד מוזר ליום כיפור. מיהרנו הביתה וחשבתי לעצמי, אם ביום כיפור נוסעים רכבים כמעט בטוח שגם הרדיו עובד. הדלקתי את הרדיו והבנתי שפרצה מלחמת יום כיפור, השנה הייתה 1973.

לאחר פרק זמן, נפרדתי מבן זוגי וכל אחד פנה לדרכו. מספר שנים אחר כך, הכרתי את בעלי הנוכחי, שגם הוא פנה לדרך שלו לאחר שנפרד מבת זוגו. הפכנו למשפחה מורחבת, בת ארבעה ילדים.

גרנו באילת. היו אלה שלוש שנים מעניינות. באילת יש דפוסי חיים שונים. אנשים לא ממהרים פחות כועסים, ולפעמים יותר סבלניים. מי יודע אולי בגלל החום. ואחר תקופת אילת חזרנו לקריות והים אנחנו מתגוררים בקרית אתא.

הזוית האישית

היה לי מאוד כיף להיות בקשר רב דורי נהניתי לשמוע את הסיפור