מאגר סיפורי מורשת

שמי עתליה יעקבי, לבית שמחי. לאבינועם – אישי וחברי לחיים – ולי יש ארבעה ילדים: יותם 44, אבישג 43, אסף 37 ועובד 32. יש לנו גם תשעה נכדים מתוקים.

נולדתי ב- 2 בפברואר שנת 1955. הוריי, שולמית ויפת, נולדו בתימן, הכירו ונישאו בישראל. שניהם עלו לארץ זמן קצר לאחר קום המדינה, בשנת 1949, במבצע "על כנפי נשרים"- המבצע להעלאת היהודים שנותרו בתימן. אמי, שהייתה יתומה מאם, הייתה כבת אחת כשעלתה לארץ עם סבי, אחיה ואחותה הקטנים. אמא למדה עברית ומקצועות יסוד במסגרת "עלית הנוער" ונאלצה, בצער רב, לעזוב את הלימודים, כבר בכיתה ז, כדי לעזור בגידול האחים הקטנים הנוספים שנולדו מאשתו השניה של סבא.

אבי, עלה לארץ לבדו בסביבות גיל שמונה עשרה. אחייו ואחותו, עלו לארץ מספר שנים לפניו והוא, שהיה יתום מאב, נישאר לדאוג לאמו. כשהיו אבי וסבתי, במחנה מעבר בחאשד שבעדן, בהמתנה לתורם לעלות לארץ, חלתה סבתא ונפטרה. אבא הגיע לארץ וגוייס לצה"ל. בחופשות מהצבא גר בחדר שכור, בקרבת אחייו ואחותו, שגרו עם משפחותיהם בשכונת עין התכלת בנתניה. לימים, לאחר שהשתחרר מהצבא עבד, חסך ורכש אדמה בשכונה. בינתיים, אבא ואמא הכירו, נישאו וגרו בבית קטן, עם חדר אחד, שבנה אבא על האדמה שרכש. בבית זה גדלתי, הבת הבכורה, עם אחיותיי, נורית (שנפטרה מלוקימיה בת ארבע), נעמי ופנינה. לאחר שניבנה בחצר בית מרווח יותר נולדו גם איילה ושאולי.

המצב הכלכלי של כל תושבי השכונה היה בסיסי, היה לנו כל מה שצריך לחיים הבסיסיים אבל, לא מעבר לזה. הבתים בשכונה היו בתים פתוחים. הייתה עזרה הדדית בין השכנים. כולם התגייסו לעזרה באירועים שמחים וגם באירועים עצובים.

הייתה לי ילדות שמחה ומאושרת. בחצר היו לנו עצי פרי, ועצי הדרים וגם גינת ירק, ואחד מתפקידיי היה להשקות את העצים והירקות. בחצר היו גם עצי ברוש גבוהים שאהבתי לטפס עליהם,ואף בניתי לי מעין "בית" על העץ שבו ארחתי את ילדי השכנים. הוריי, גידלו גם כמה תרנגולות שהסתובבו בחצר ונהגנו לאסוף את ביציהן. היו גם עז וגדי. רכבתי על אופניים עם חברים ברחבי השכונה (לא היו הרבה כלי רכב בכבישים, כמו היום). אהבנו להתלות על העגלה הרתומה לסוס, שהובילה קרח למקררים בבתים, והעגלון ניסה לגרש אותנו בעזרת השוט שבידו.  שיחקנו בשכונה, שבע אבנים, חמש אבנים, סכין תוקע, מחניים, משחקי כדור, גומי, ניירות מסטיק, גוגואים ועוד. קראתי המון ספרים. החלפנו ספרים בספריה וגם בין חברים. אהבתי גם להאזין לרדיו לשירים ולסיפורים. אהבתי במיוחד להאזין לסיפורי מתח בהמשכים. הטלביזיה הגיעה לשכונה רק כשהייתי בת שתים עשרה. היו בה שידורים מעטים מאוד אחר הצהרים ורק בשחור לבן, אבל היינו, ילדי השכונה, מתקבצים ניפעמים, בבית שהיה בו המכשיר הקסום. בגיל העשרה היינו צמודים לטרנזיסטור, מכשיר רדיו קטן, נייד, והיינו מאזינים למצעדי הפזמונים והיו ויכוחים בין חסידי אלביס פרסלי וחסידי קליף ריצ'ארד, מי הזמר הטוב ביותר (אני אהבתי את אלביס) וכולם אהבו את "החיפושיות".

הוריי היו דתיים לאומיים לכן, נשלחתי למוסדות לימוד דתיים: גן אלקה הדתי, בית ספר ממלכתי דתי "מוריה" ותיכון דתי "בר אילן". בהמשך למדתי הוראה בסמינר הדתי "תלפיות". לימדתי בבית ספר יסודי "שורשים", השייך לסקטור החילוני, במשך שלושים ושניים שנים. במהלך השנים המשכתי ללמוד בסמינר הקיבוצים לתואר ראשון ובמכון שכטר בירושלים, למדתי לתואר שני.

אני גמלאית יותר מעשר שנים. עסוקה מאוד: שרה במקהלה, מציירת, מטיילת בארץ ובעולם עם משפחה וחברים, עוזרת לילדים עם הנכדים, מארחת את המשפחה וחברים, לומדת בחוגים שונים, מתנדבת ב"חיל הידידות"-ארגון עולמי שחבריו מארחים בבתיהם אנשים מכל העולם ואף מתארחים, במטרה להגביר את הידידות בין העמים. נהנית מאוד מכל עיסוקיי.

אבינועם, אישי ואני גדלנו באותה שכונה, בעין התכלת. התחלנו לצאת כשהייתי כבת שש עשרה והוא היה כבן שמונה עשרה לפני הגיוס. נישאנו בגיל צעיר ואנחנו ביחד כבר ארבעים ותשע שנים, מתוכם ארבעם ושש שנות נישואין. מאז ועד היום אנחנו עושים הכל ביחד, בשמחה והנאה. בחרנו לבנות את ביתנו בעין התכלת, השכונה שבה שנינו נולדנו. ה"ביחד" המשפחתי מאוד חשוב לנו ואנחנו שמחים ומאושרים שילדינו ונכדינו בחרו לגור בסביבתנו הקרובה. אנחנו מרבים להיפגש ונהנים מאוד במיוחד בחברת הנכדות  והנכדים: נויה ארבע עשרה, תמר בת שלוש עשרה, עדי שתים עשרה, יואב אחת עשרה, מיכל שמונה, שירה ארבע, שי-לי שנתיים, ספיר 2שנתיים ויהונתן שנה.

הזוית האישית

רוני ואסף: הקשר הרב דורי נתן לנו מבט אחר על חייהם של ותיקים.

עתליה: עתליה השתתפה בתוכנית הקשר הרב דורי במסגרת כיתת הותיקים בבית הספר שרת בנתניה, בהנחיית המורות לילך יוסף וטלי פאלק