מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של סוהרת

מיכל בילדותה
מיכל בעבודתה בבית הסוהר
סיפורה של מיכל

שמי הוא מיכל סולומון. סבי העניק לי שם זה. נהגו לקרוא לי לילו בתור שם חיבה. שם המשפחה המקורי הוא סוגבקר. כשהתחתנתי  בשנת 1973, שם משפחתי נהיה סלומון.

נולדתי בהודו בשנת 1953. עליתי לארץ בשנות החמישים, בגיל שישה חודשיים. אני בת אחת ויש לי שני אחים, בת הזקונים, הבת "המפונקת".

הגענו למחנה עולים שנקרא "שער עלייה". הוריי מספרים שהם גרו באוהלים. כיוון שהייתי תינוקת, היו מקבלים אוכל מקופונים. אימא מספרת שתמיד לא אהבתי את הדייסות שהביאו לי, אז אבי תמיד אכל אותם. הוריי הגיעו לארץ כשהם אינם יודעים לדבר עברית ונעזרו בשפת הידיים. מה שאני הכי זוכרת זה את הילדות שלי במושב מצליח ופחות מהמעברה. במושב היה לנו בית מאוד קטן עם מרחבים ענקיים, בית של חדר וחצי. היתה מקלחת מחוץ לבית. גם השירותים לא היו כמו היום – היה חור באדמה, זה היה דבר מאוד מפחיד במיוחד בחושך.

לי ולאחיי אין תמונות ילדות. יש לנו רק תמונה אחת שצולמה עם אחיי כשהייתי בגיל 5. בתור ילדה, לא היה לכל אחד מקרר כמו היום שקונים פעם אחת. היינו צריכים לקנות כל פעם קרח, שיקרר את הדברים. אותו דבר גם עם נפט – היה איש עם עגלה, שהיה מוכר נפט כדי לחמם דברים. במושב היה לנו משק שבו היו עזים, עופות, פרות. היו שדות עם פרות וירקות. הוריי עבדו מאוד קשה לשווק את העופות כל בוקר. אני נקראתי מפונקת, כי אבי ויתר לי הרבה פעמים לא לעשות את עבודות המשק. אחי היה קם כל בוקר בחמש בבוקר להביא פיתות ואילו אני לא. היו תמיד מוותרים לי.

אחי הבכור היה עם שיתוק ברגליים. זו הייתה מחלה שהרבה אנשים שעלו חלו בה. אחי היה מאושפז המון בבתי חולים שונים. הרפואה לא היה מזהירה בימים אלו… הוא היה ילד מאוד חכם. אחי האמצעי היה בריא בגופו ולכן נפלה עליו רוב העבודה…

הילדות שלי היתה מאוד פתוחה במושב. הוריי היו עסוקים מאוד במשק. אבא שלי עבד בקיבוץ יגור, באזור הצפון והוא היה מגיע פעם בשבוע וכל העול נפל על אימא והמשפחה.

היתה עבודה קשה, עבודה ידנית עם מחרש שזו סכין גדולה ומקל במקום מקצרה או טרקטורים בימינו. היינו קוצרים תלתן שזה אוכל לבהמות. היה מאוד קשה לקצור אותו ביד.

לא היו משחקים קנויים, אלתרנו והמצאנו משחקים ממה שנמצא, דודה שלי הכינה לי בובה מסמרטוטים. רוב המשחקים ששיחקנו היו בחוץ, למשל: מחבואים, קלאס, גולות, תופסת וכו'. אני הכי אהבתי לשחק מורה ותלמידים או גננת וילדים עם החברות. (זה גם מה שאני עוסקת בו היום-גננת).

התחביבים שלי היו: קריאת ספרים, אהבתי מאוד לשחק עם ילדים קטנים ובשבתות היינו הולכים לפרדס, לוקחים שמיכה וסכין, היינו יושבים בשמש, מקלפים תפוזים שקטפנו מהעץ ואוכלים ומספרים סיפורים, חוויות, צוחקים, בדיחות. אבי תמיד היה מחפש אותי בתור ילדה, אף פעם לא הייתי בבית… תמיד הייתי עם חברות. למדתי בגן במושב, גן יחיד במושב צעירים ומבוגרים… בגן ובבית ספר, הייתי ילדה מאוד ביישנית, לא בולטת במיוחד. בית ספר היסודי היה במושב. המורים לא גרו במושב. זכור לי במיוחד, מחנך אחד שמאוד אהבתי, המורה אשר. הוא לימד אותנו תנ"ך, מאוד אהבתי את השיעורים שלו. הוא העביר שיעורים מעניינים ובצורה יפה. הבנות בכיתה התאהבו בו. השיעור שהכי לא אהבתי היה שיעור אנגלית. היה לי קשה, והמורה התנהג בצורה אלימה לתלמידים שהפריעו והרביץ על כף היד עם סרגל. למדתי בתיכון מקצועי ביפו. הייתי צריכה כל בוקר לצאת מהמושב ברגל לתחנת אוטובוס המרכזית שברמלה. ומשם לקחת עוד אוטובוס לתל אביב יפו. בתיכון היו הכי צחוקים ובדיחות באוטובוס. רואים את אותם אנשים באוטובוס אז זוכרים ומכירים אותם.

האירוע הכי משמח שהנני זוכרת מגיל ההתבגרות היה החברותא שהיתה בינינו, האווירה של ה"ביחד" והעצמאות שהייתה לבני גיל ההתבגרות. ההצגות שהיינו נוסעים אליהם לקיבוץ נען לאמפיתאטרון לראות הצגות. פעם בשבוע היה פעילות חברתית במושב בית חשמונאים. הורי דאגו בתור בת שאני לא אצא לתרבות רעה, ולא הסכימו שאסע. לבסוף אחי נסע אז נסעתי אתו. אני הכי זוכרת את ימי העצמאות שהיו בימים ההם,מצעדי צה"ל, הרקדות המוניות ששימחו אותי עד מאוד.

לאחר סיום לימודיי, התגייסתי לצבא, הורי מאוד התנגדו שאלך לצבא מחשש "שאתקלקל", ולי זאת הייתה הזדמנות ולראות את החיים מחוץ למושב. בצבא שירתתי שנה בסיני בחיל הנדסה קרבית ולאחר מכן ביקשתי לעבור מהבסיס כי הוא היה מאוד מרוחק. ביקשתי לעבור להנדסה ימית בחיפה, לא כך רצו להעביר אותי לשם, ורצו שאעבור לתל אביב לקריה, התנגדתי מאוד והתעקשתי לעבור לחיפה. באמת העבירו אותי והייתי פקידה של הקמב"ץ. הגורל רצה שהכרתי שם את בעלי.

לאחר שירות הצבאי, עבדתי כסוהרת בכלא נשים בנווה תרצה. העבודה כסוהרת לא היתה קלה, עבדנו שם 24 שעות רצופות ו- 48 שעות חופש. האוכלוסייה בכלא הייתה מאוד מגוונת – עברייניות רכוש (גנבות), נערות שעוסקות בזנות, רוצחות ומחבלות. למרות הטינה שלנו למחבלות, נוצר שם קשר ביני לבין מחבלת שהייתה בכלא. חשוב לציין, שהיא היתה ערבייה ישראלית. היא ילדה תינוקת בזמן שהותה בכלא. התינוקת נשארה אתה שנתיים בכלא. נוצר קשר טוב ביני לבין הילדה הקטנה, מאוד אהבתי אותה ופינקנו אותה.

במהלך עבודתי התחתנתי עם בעלי, נישאנו, המשכתי לעבוד במשך שנתיים. ונולדה לי בת אחת, אפרת. עברנו לגור בדרום, בדימונה. בדימונה נולדה בתי השנייה, רויטל. בדימונה עבדתי עבודה קהילתית עם נשים-האמהות של ילדי הבית ספר. לאחר 5 שנים עברתי מדימונה לאזור המרכז, ועבדתי בעבודה קהילתית עם קשישים (רכזת תרבות). במהלך עבודתי נולד לי בני השלישי-עדי. ולאחר 5 שנים נולד לי ארז.

לאחר מספר שנים, התחלתי לעבוד ברחובות כגננת בצהרון ולפני שנה פרשתי. כיום, אני ממלאה את זמני בלימודים בתחביבים שונים, ספורט, טיולים, הצגות, נהנית עם נכדיי, ועוזרת לילדי כשצריך. יש לי 4 ילדים ו- 8 נכדים תודה לאל.

הזוית האישית

אלה: היה לי מאוד נעים לעשות עם מיכל את העבודה. היתה אווירה מצחיקה וכייפית. מיכל זורמת ממש כמו ילדה בגילי, בקיצור חוויה.

מיכל: היה לי נעים לעבוד עם אלה.

מילון

"כלא נווה תרצה"
בית סוהר נְווה תִּרְצָה הוא בית סוהר לנשים, היחיד מסוגו בישראל, אשר מופעל על ידי שירות בתי הסוהר. בית הסוהר, ברמת ביטחון מרבית, מיועד לשכן 229 אסירות ועצירות. בבית הסוהר ישנן לצד האסירות הפליליות גם אסירות ביטחוניות. בית הסוהר נמצא ברמלה

ציטוטים

”"תהיה אתה, תאמין במה שאתה עושה"“

הקשר הרב דורי