מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סבתי אסתר – אנה מריה – מרי

סבתי ואני חודש לאחר שנולדתי
זאת סבתי אסתר כיום
הסיפור מספר על החיים של סבתי מהונגריה ועד היום בארץ ישראל

 סיפורה של סבתא שלי אסתר

מדרש השם

סבתי נולדה בהונגריה, שמה של סבתי כאשר נולדה היה "אנה מריה". אבל איך היא קיבלה את השם אסתר? כאשר סבתי ומשפחתה עלו לארץ לא היה נהוג בארץ להשתמש בשמות זרים – שמות לועזים  אז אבא שלה רצה לקרוא לה על של אמא שלו סבתא של סבתי שלה קראו "אסתר". מי שהכיר אותה בשם ההונגרי שלה היה קורא לה בשם "מרי" כשם חיבה לשם השני שלה "מריה", לאומת זאת בעברית אין לה שם חיבה.

שם המשפחה של סבתי לפני שהתחתנה היה "דמטר", אבל לעומת זאת זה לא השם המקורי מקורי. השם המקורי היה "ויזל", (כמו הסופר המפורסם "אלי ויזל" )סבא שלה ואלי ויזל היו בני דודים אבל לפני המלחמה הם שינו ל"דמטר" כדי שישמע יותר הונגרי, אבל היא כבר נולדה "דמטר". לאחר מכן כשסבתי התחתנה היא קיבלה את השם דורון השם של סבא שלי (גם השם של סבא שלי הוא לא מקורי הם המקורי היה "דואיץ' "אבל הוא שינה אותו בצבא). "זאת שאלה קצת קשה" סבתי אומרת כאשר שאלתי אותה אם היא שלמה עם השם שלה. היא אומרת שהיא הייתה שלמה איתו מכיוון שהיא הרגישה ישראלית היא לא הרגישה זרה, אבל מצד שני כשסבתי הוציאה דרכון הונגרי, כסוף סוף אישרו לה להוציא דרכון הונגרי, היה רשום בשם בדרכון את השם שלי "אנה מריה" כשהיא התסכלה על השם היא הרגישה שלמה "הרגשתי בבית" היא אומרת.

 העלייה לישראל

סבתי עלתה לארץ בגיל 9, היא זוכרת ממש את כל הסיפור היא זוכרת את זה שהם נסעו שלושה ימים מבודפשט לאיטליה. הנסיעה הייתה מאוד קשה וצפופה. כשסבתי ומשפחתה הגיעו לאיטליה לעיר הנקראת "ג'נובה" שם הם היו שבועיים ובשבועיים האלו הם טיילו בעיר. למרות זאת היא מספרת שמצב הרוח אותו הזמן היה מאוד קשה מכיוון שסבא שלה (אבא של אמא שלה) נפטר שלושה ימים לפני שהיו צריכים לעלות לרכבת לאיטליה, אז אמא שלה הייתה במצב רוח רע ובנוסף לזה גם סבתי ואחיה היו במצב רוח רע כי בכל זאת זה היה סבא שלהם והם היו מאוד קשורים אליו.

אחרי שבועיים ברכה ורונצ'י, דודים שלה, באו לקחת אותם לישראל, כי רונצ'י היה שליח של הסוכנות, אז כאשר הוא סייר בווינה הוא בא לקחת אותם כדי שלא יבואו לבד לארץ. סבתי וכל משפחתה עלו על אונייה שנקראה "עולים" יחד עם עוד כמה אלפי עולים שחיכו בג'נובה. "והצפיפות הייתה מאוד גדולה" היא אומרת ואנשים הרגישו מאוד לא טוב. בדרך גם סבתי חלתה אז רונצ'י לקח אותה לרופא האונייה.  לבסוף הם הגיעו לנמל חיפה ובנמל חיכה להם אחד מחברי הקיבוץ "כפר החורש" והוא לקח אותם יחד עם ברכה ורונצ'י לכפר החורש. השעה הייתה מאוחרת מאוד בלילה וישר בלי הסברים ברגע שהגיעו לקיבוץ הכניסו את סבתי ואחיה לגן הילדים ללינה משותפת בלי להיפרד מההורים או בלי שיסבירו להם מה קורה. סבתי  מספרת שהיא לא ידעה עברית והיא לא הבינה כלום, זאת הייתה חוויה מאוד קשה בשבילה.

אחרי שעלו לארץ סבתי ואחיה לא הצליחו להתאקלם בקיבוץ. הם לא הסתגלו ללינה המשותפת ולבסוף הם עזבו את הקיבוץ תוך שנה בערך ועברו לירושלים.

סבתא שלי זוכרת את ליל הסדר הראשון שלה בכפר החורש היא זוכרת את הארוחה והמאכלים וקריאת ההגדה, היא אומרת שהיא הרגישה חלק ממשהו מאוד גדול ומוכר ולא הרגישה זרות. אחרי הארוחה אחד ממבוגרי הקיבוץ נשאר איתם בחדר האוכל ושיחק איתם משחקים המוכרים מחוץ לארץ. היא אומרת שהיה משחק אחד עם אגוזים שהיא זוכרת שהיא לא הבינה איך משחקים והיא לא הבינה מה קורה שם, אבל היא זוכרת את עצמה יושבת שם עם עיניים פעורות. היא מספרת שזה היה משהו מאוד חדש בשבילה.

התמונה הבאה אמנם לא מערב הפסח בקיבוץ אבל התמונה היא מחג אחר בקיבוץ, חג פורים.

תמונה 1

כשעברו מהקיבוץ לעיר – לירושלים הסתבר שהדירה שהייתה אמורה להיות שלהם לא באמת הייתה ולא היה להם לאן ללכת. המשאית שהביאה אותם מהקיבוץ הייתה צריכה לפרוק את הדברים שלהם ולנסוע בחזרה לקיבוץ כי זה היה יום שישי בצהריים. אז הוא פרק את הציוד ליד הבית שהיה אמור להיות שלהם, והם  היו ברחוב עם כל החפצים שלהם. מהבית השכן יצא פתאום זוג ובנוסף יצא עוד מישהו מהבית ליד שהוא במקרה דיבר הונגרית והוא תירגם לזוג את מה שסבתא אמרה. ואז הזוג "המדהים הזה" היא מספרת, (היו להם נראה לה, שלוש או ארבע בנות), העביר שתי בנות לחדר ביחד והם נתנו להם להכנס לביתם לשבת ולגור בחדר. הם עזרו להם להכניס את כל הציוד. הם נתנו להם להיכנס לבית שלהם לשישי שבת אבל בסופו של דבר הם נשארו לגור בבית השכנים חודש.

לאחר שמצאו איפה לגור הבית היה בקרית יובל בירושלים. הם גרו שם מאז שסבתי הייתה בכיתה ח' ועד שהתחתנה. ההורים שלה המשיכו לגור שם עד שנפטרו. זאת הייתה דירה שנקראה אז שיכון עולים הם קיבלו אותה אחרי הרבה מעברים אבל סוף סוף הבית היה שלהם באמת וסוף סוף היה לה חדר משלה.

הבית היה קטן מאוד 54 מטר מרובע, זה היה שיכון רכבת כמה שורות, הם גרו בקומה תחתונה, זאת הייתה קומה ראשונה אבל בעצם היה צריך לרדת למטה. היו שלושה חדרים קטנים שניים  מהחדרים ניתנו אחד לאח שלה ואחד לה. לחדרים האלה לא היו דלתות. היה מטבח בחדר נפרד והיה סלון. מאחר ולא היה עוד חדר, ההורים שלה ישנו בסלון. בנוסף הייתה מרפסת קטנה והיו גם שירותים.

בסביבת הבית שלהם היה בית רכבת, שעמד מעבר לכביש, שהקומה התחתונה שלו הייתה כולה חנויות, היתה שם מכולת, הייתה מספרה, הייתה מכבסה והייתה גינה קטנה ליד הבית.

המטריה של סבתא

בילדות לסבתא שלי היו הרבה חפצים יקרים לה אבל היא בחרה לספר לי על חפץ אחד ומיוחד. החפץ היה מטרייה קטנה לילדים אבל היא עשויה כמו מטרייה למבוגרים בלי כול הדמויות והציורים אלא עם ידית ומוט מגולפים מעץ ושפיץ בקצה המטרייה ממש כמו של מבוגרים. סבתי קיבלה אותה מדודתה עוד כשגרו בהונגריה. היא מספרת שפעם אחת כשהיא הלכה ברחוב עם דודתה היא ראתה מטרייה מאוד דומה לזאת והיא אמרה: "וואי כמה זה יפה" וכמה היא רוצה כזה, ובפעם הבאה שדודתה באה אליהם היא נתנה לה את המטרייה כמתנה.

לסבתא שלי היו הרבה תחביבים אבל המשמעותיים בניהם הם לצייר ולרקום רקמות הונגריות ובתחביבים האלה היא עוסקת גם היום.

תמונה 2

אביה – סבא רבא שלי

אביה היה אמן הוא צייר וניגן בפסנתר, אבל לפני כן הוא היה ספורטאי, הוא היה בנבחרת הונגריה בהוקי קרח ולפני כן בצעירותו היה גם מתאגרף. אבל בנוסף לכול מה שהוא עשה אבא שלה הצליח לעשות גם באומנות, הוא היה מצייר הרבה, מנגן על הפסנתר ומלחין שירים. בערבים הוא היה עובד בפאב מוזיקלי הוא היה המנחה ובנוסף גם הייתה לו להקה, הם היו ארבעה הוא היה הפסנתרן וכל השלושה האחרים ניגנו ושרו. "הוא היה איש מאוד עדין נפש ואבא מקסים" סבתי אומרת. הם גרו עם סבתא שלה והיא זאת שטיפלה בהם כשההורים שלה היו בעבודה. אמא שלה הייתה צעירה מאבא שלה בעשר שנים "היא הייתה יפיפייה" היא אומרת. היא הייתה אשת העולם הגדול (למרות שבקומיניזם לא היה נהוג שנשים היו הולכות לעבודה), אבל היא הייתה מאוד מטופחת ומאוד מסודרת. היא לא הייתה עקרת בית טובה כל כך אז סבתא שלה עשתה את זה במקום אמא שלה. אמא שלה אהבה יותר לבלות ולהתלבש יפה.

סבתי מספרת ששניהם דעכו מאוד כשהם עלו לארץ במיוחד אמא שלה. המצב לא היה משהו במושגים של היום אפשר להגיד שהם היו ממש עניים והבעיה הייתה שאבא שלה היה אמן, הוא לא ידע כל כך איך לעשות כסף, אז הוא הלך לעבוד ביצירת מעבורות (ספינות למיניהם) ואמא שלה רצתה לנסוע לאיטליה לעשות תואר. אבא שלה ידע צרפתית מאוד טוב ואמא שלה ידעה איטלקית טוב. ופתאום בארץ היה משבר ושינו, הם הגיעו לארץ ואמא שלה הייתה עוזרת בית וכמשרה שנייה היא עבדה במכבסה בגיהוץ בגדים. כשאבא שלה היה מקבל משכורת הוא היה מביא הביתה שני אגסים אחד בשבילה ואחד בשביל אח שלה, המצב הכלכלי היה קשה.

בהונגריה שהיה להם לא רק את הבית שלהם שהוא היה ענק, בית שהיו בו אפילו פסנתר כנף. היה להם בית נופש (בית קיץ) שהם היו נוסעים כל קיץ לנופש לשם. פתאום בארץ נהיה מה שנהיה והם נהיו עניים. הם גרו בדירות שארבעתם בחדר אחד ובסופו של דבר היו אנשים שבורים בארץ. היא חוזרת קצת אחורה והיא אומרת שתמיד היה להם עצב כל הילדות שלה, זה שסבא ושסבתא שלה נשארה בהונגריה ולא רצו לבוא איתם. אמא שלה נאלצה לבוא איתם ולהשאיר את אמא שלה שם לבד, ובמקום זה בסופו של דבר במקום שהיא סבתה תשלים עם זה שזאת היא שבחרה להשאר היא אחר כך התחילה להאשים את אמא שלה בגלל שהיא נטשה אותה. תמיד בסוף היה בכי בבית אם זה כי לא הגיע מכתב ואם זה כי הגיע מכתב ובמכתב היו כתובים דברים נורא קשים.

סבתא שלה גרה שם אצל בת הדודה של סבתי ולה היו ילדים אז היא השוויצה בזה שהם קוראים לה סבתא. ואז סבתי החליטה שהיא כותבת לה מכתב והיא כתבה לה שחבל שהיא לא כאן כי כאן יש לה נכדים שבאמת רוצים לקרוא לה סבתא. אמא שלה תמיד אמרה שהיא אף פעם לא תוכל לחיות בארץ עם לב שלם, והדבר הכי נורא בחיים שלה זה שהיא הייתה צריכה לבחור בין אמא שלה לבעלה והילדים שלה. היא בחרה בבעלה והילדים שלה.

סבתי מספרת שפעם אחת אמא שלה שאלה אותה אם היא הייתה בוחרת לחזור להונגריה איתה או להיות בארץ עם אבא שלה? איפה היא רוצה להיות, עם אמא שלה או עם אבא שלה? אז היא אמרה לה שבשום מקום שהיא תיסע לכפר החורש. סבתי מספרת שהיא זוכרת את הפעם הראשונה שאמא שלה הרגישה קצת שייכת לישראל זה היה כשהיא בכתה כשחייל נהרג והיא אמרה שהיא לא מדמיינת את עצמה בוכה על חייל הונגרי, שזה היה יכול לקרות לה רק בארץ. היא אף פעם לא יכלה לחזור להונגריה לבקר את אמא שלה כי בזמן שהקומוניזם שלט בהונגריה לא היה כל כך אפשרות להגיע, ואפילו הייתה צנזורה על המכתבים.

כשסבתי התחילה לעבוד היא עבדה בבית חולים כמזכירת מנהל מחלקת יולדות. מאוחר יותר התגייסה למשטרה ועבדה עשר שנים במחלקה לתפקידים מיוחדים במטה הארצי. לאחר מכן הייתה מנהלת לשכה אצל מנהל מחלקת אירופה המשרד החוץ. ולסיום עבדה כמזכירה בבית הספר תיכון רנה כסאן בירושלים. כיום סבתי עובדת כעצמאית ופתחה קייטרינג ביתי באתר "יאמי".

סבתי סיפרה לי שלא בחרה לעבוד באף תפקיד חוץ מהתפקיד הנוכחי שלה כיום, אבל היא אומרת שכשהיה תפקיד מעניין אז היא נהנתה, לדוגמה היא נהנתה להיות במשטרה והיא נהנתה במשרד החוץ. לעומת זאת היא מספרת שבגדול היא לא מאוד נהנתה להיות מזכירה.

הזוית האישית

נוגה שטיין מביאה את סיפורה של סבתא אסתר – אנה מריה – מרי.

מילון

אולצ'ו הושנק היג א לבה
"מבשר זול תמיד יוצא מרק דליל" הכוונה היא שהזול תמיד יוצא יקר, את אמרה זו אפשר להגיד על כול דבר היא בכלל לא קשורה לאוכל.

ציטוטים

”"כשראיתי את שמי האמיתי מהונגריה "אנה מריה" הרגשתי שלמה, הרגשתי עצמי"“

הקשר הרב דורי