מאגר סיפורי מורשת

שמי שוש, נולדתי בהוואנה, בירת קובה. הוריי היגרו מהונגריה בשנים שלאחר מלחמת העולם הראשונה. אני בת זקונים להוריי, יש לי אחות מבוגרת ואח שנפטר בגיל 3 ואותו לא הכרתי.

הייתה לי ילדות שלווה, למדתי בבית ספר יהודי, הייתי בתנועת השומר הצעיר, פעולות כיפיות ומחנות קיץ. כשהייתי בסוף כיתה ה' אירעה מהפכה בשלטון בקובה: המהפכנים הורידו מכס השלטון את הנשיא המושחת (בטיסטה) והונהג משטר סוציאליסטי. מאות אלפי אנשים עזבו את האי, ביניהם קהילת היהודים שמנתה כ-10,000 איש. כל יום חסר ילד, ועוד ילד מהכיתה, ולאט לאט הכיתה כמעט התרוקנה לקראת סוף כיתה ו'. ההורים שלי התחילו לחשוב שלא יהיה עתיד טוב וסביבה יהודית עבורי והכינו את הקרקע לעליית המשפחה לישראל.

הסוכנות היהודית ארגנה ארבעה מטוסים להעלות את היהודים שרצו לעלות לישראל (רוב היהודים היגרו לארה"ב). במשפחה שלי החליטו שאני אעלה עם אימא, ואבא יבוא מאוחר יותר כשאימא תסתדר בארץ. אך קרה שלאימא לא אפשרו לעלות על המטוב בגלל טעות בבדיקות רפואיות והיה צריך להחליט: מה עושים עם הילדה?

אני מאד רציתי לעלות לישראל, כך חונכתי בבית ובתנועה, הכיתה התפוררה והמדריכים שלי עלו לארץ. וכך הוחלט שבהסכמתי וברצוני שאעלה לבדי על אחד המטוסים של הסוכנות, ומשפחת שליחים שהיו בקובה שנה קודם וחזרו לקיבוצם, אותם הכרתי היטב, יקבלו את פני וידאגו לי.

בשנים לפני העלייה לישראל טיפחתי והשקעתי בתחביב איסוף בולים שהיה יקר לי מאד. היות ולבולים יש ערך כספי משמעותי, ההורים חשבו שאם אוכל לקחת איתי את האוסף, הם יוכלו בדרך זו להעביר "נכס", וכשהם יבואו ארצה יוכלו הם להתחיל להתבסס ממשהו (אסור היה להוציא כספים מקובה). לקראת העלייה, ההורים קנו והוסיפו לאוסף שלי בולים יקרי ערך בשביל אותה מטרה. האוסף היה יקר לי מאד והשקעתי בו שעות במיון ולימוד.

הגיע יום הטיסה והפרידה מההורים. נפרדנו לשלום בנשיקות וחיבוקים, לא ידענו מתי ניפגש שוב ועברתי לאולם של היוצאים למטוס כשקיר זכוכית מפריד בין הנשארים ליוצאים. לקחתי עמי בתיק היד את אוסף הבולים, אך ביציאה למטוס לקחו לי את האוסף בטענה שאסור להוציאו מקובה. אפשר להבין את עוצמת הכאב והעצב שעברו בליבי והדמעות נשפכו כמבול. ניגשתי לקיר הזכוכית ובשפת סימנים סיפרתי להורים את מה שקרה. הם הבטיחו שינסו לקבל את הבולים בחזרה אליהם. דיילת ליוותה אותי למטוס כשאני ממררת בבכי והיא הבטיחה לי שתעשה הכל כדי שאוסף הבולים יימסר להוריי – וכך נרגעתי.

לימים, בעודי בוגרת, הבנתי שחלק מהבכי והקושי להיפרד מאוסף הבולים היה בעצם עצב בגלל הפרידה מההורים. סוף טוב – הכל טוב: אמי שלחה לי טיפין טיפין את הבולים מאחורי נייר המכתבים ששלחה אלי בדואר..

הזוית האישית

הנכדה ירדן: אני רוצה להגיד לסבתא שהסיפור שלה מאוד מעניין, ושהיה לי כיף לעבוד איתה בתור צוות, וכמובן שאני אוהבת אותה הכי בעולם.

סבתא שוש: נהניתי מאוד לשתף את נכדתי האהובה בסיפור מרגש שהוא חלק מחיי וללמד אותה על הדרך גם היסטוריה. התכנית הזאת יוצרת שיתוף אינטימי בין הדורות וזו חוויה נפלאה לשני הצדדים, כן ירבו!