מאגר סיפורי מורשת

שמי רות, "בקיצור" (בחיבה) רותי. נולדתי בתל אביב בתאריך 7.6.1943. מאחר ונולדתי בערב חג השבועות נקראתי רות על שם רות המואבייה. אני בת בכורה למשפחת קליינמן, יש לי אחות בשם נורית ואח בשם יעקב שנקרא על שם סבא שלו.

גרנו בדרום תל אביב בפינת רחובות העלייה ברחוב סלמה. המקום היה קרוב ליפו ממנה בא אספסוף ערבי שהציק ופגע בתושבי השכונה. אבא שלי עבד בחברה שנקראה בזמנו "לפיד" שעסקה בייצור חלקי מכונות וחלקי חילוף טכניים לנשק של המחתרות בארץ ואחר כך ייצרו עבור צה"ל. אמי חנה הייתה עקרת בית. אבא שלי עלה לארץ בגפו. בגיל צעיר עזב את משפחתו ואת לימודיו בטכניון של אודסה ובא להגשים את הרעיון הציוני שינק בביתו. גדלנו בדירה קטנה יחסית וחיינו התנהלו בצל מלחמת השחרור בארץ ומלחמת העולם השנייה.

משפחתו של סבי, אבא של אימא חנה, נספתה בשואה. משפחתו של אבא הספיקה לעלות לארץ מרוסיה לפני פרוץ המלחמה. גדלתי בבית שדוברה בו רק השפה העברית. קיבלנו חינוך ערכי ציוני ואוהב את ארץ ישראל.

1950 השלג הראשון (והיחיד עד כה) בתל אביב והבכי..

החורף של שנת 1950 היה קר במיוחד, החודש היה חודש פברואר. שלג ירד בכל הארץ והגיע עד לנגב. תל אביב כוסתה בלבן בפעם הראשונה. אני הייתי בכיתה ב'. אבא שלי התרגש מאוד (זה הזכיר לו את השלג בארץ הולדתו). הוא העיר את המשפחה, עטף אותנו בשמיכות והביא אותנו אל החלון. זה היה "פלא " עבורנו, הילדים. אז סיפר לנו אבא מתוך התרגשותו על רוסיה, מולדתו הלבנה שבה היה הרבה שלג. בארץ ישראל החמה כך אמר, זו תופעה נדירה ויש לזכור אותה. מכיוון שאבא היה מאוד עקשן, הוא שלח אותי באותו יום שלג לבית הספר לא ויתר! בקור הגדול הלכתי לבית הספר ומצאתי שהוא סגור. דבר שהוריי לא ידעו עליו. לא היו אז אמצעי תקשורת להודיע על כך. ישבתי על אבן בכניסה, בוכה וקופאת מקור עד שבאו לקחת אותי הביתה, רטובה וכואבת עד עמקי נשמתי.

השנים כסבתא – המשפחה שלי

השנים חלפו, בלימודים, עבודה, והתפתחות אישית. בשנת 1969 הקמתי משפחה, התחתנתי עת עמיר שהיה בעלי עד יום מותו בשנת 1996. נולד לנו בן בכור ואחריו תאומות בנות, זהר והלה. לימים זהר הקימה משפחה עם בעלה שרון, הפכה לעורכת דין העוסקת בנושאי משפחה וגישור. למשפחה שלוש בנות: עדי הבכורה, אחריה שני והצעירה אחות ושמה גלי. אלו נכדותיי החביבות, הנחמדות והאהובות עליי.

לשני סיפרתי את תולדות חיי בקיצור. אני מאחלת להן הצלחה רבה בהמשך הדרך.

הזוית האישית

סיפורה של רות פשה תועד על ידי נכדתה שני אלון במסגרת תכנית הקשר הרב דורי שנערכה בביה"ס רמת החייל בתל אביב, התש"ף, בהנחייתה של המורה אורטל לבני.