סיפורה של סבתא רובין אידלסון
החורף בזמן שבישראל היה באוגוסט קיץ. גם הורי נולדו בדרום אפריקה אך הוריהם של הורי נולדו בליטא. הסבים והסבתות שלי (שהיו מאוד דתיים) עזבו את ליטא בתור נערים ונערות בצעירותם כדי לברוח מ"פוגרומים"- פעולות אנטישמיות שהתבצעו בליטא. הם עברו ברגל ובאוניות במסע ארוך מאוד שהתחיל מיבשת אסיה בצפון כדור הארץ ונגמר בקצה הדרומי של יבשת אפריקה בחצי הדרומי של כדור הארץ. הם הגיעו עם חפצים מעטים, ללא ידיעות על השפה והמנהגים ובלי לדעת היכן הם יגורו ואיך יתפרנסו. ברור שעברו הרבה סכנות וסיכונים כדי להגיע לדרום אפריקה בשביל למצוא חיים חדשים וטובים יותר. כל זה התרחש בסוף המאה התשע עשרה בסביבות 1890.
אני זוכרת שהעירו לי על פטפטנות יתר, ואפילו שהושיבו אותי ליד בן, לא הפסקתי… עוד מאפיינים עלי בתור תלמידה: מאוד אהבתי לקרוא, אהבתי גם ללמוד שיעורי אנגלית, ואהבתי מאוד לצייר ולא הבנתי שום דבר בחשבון. שהייתי בכיתה ה' ו-ו' נבחרתי להיות ספרנית בספריה המאוד מושקעת שלנו והייתה אחריות מאוד גדולה למלא כרטיסיה שמישהו הוציא ספר, לסדר את הספרים שהחזירו בסדר האלפביתי ולדאוג שספרים במצב לא טוב יתוקנו. מנהלת הספרייה הייתה המחנכת והמורה לאנגלית שלי. מעבר לאהבתה לאנגלית שהיא העבירה לי, היא השפיעה עלי, עד היום עם תשוקתה לטבע ובמיוחד לציפורים (אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת ציפורים עד היום).
איתה הכיתה יצאה לטיול של ארבע ימים ל– KRUGER National Park, שזה שמורת טבע גדולה יותר מישראל! לקח יומיים להגיע לשם באוטובוס. כמובן השתעשענו אבל גם למדנו ואחרי הטיול נבחנו. אני חייבת לציין שההתנהגות של ילדים בבית ספר הייתה שונה מאוד מזו בישראל. לא קראנו למורים בשמם הפרטי, והמשמעת הייתה קפדנית. אז אולי לא הערכנו את זה אבל יש יתרון מאוד גדול שאין רעש בכיתה, אפשר היה לשמוע את המורה בכיתה וכך להבין את החומר טוב יותר.
שעות הפנאי שלי
כמובן לא שהיתי כל היום בבית הספר. במשך השבוע סדר היום שלי היה כך: ארוחת צהריים עם כל המשפחה. לאחר מכן קריאת ספרי ספריה שלפעמים נמשך שעות. ההנאה הכי גדולה שלי הייתה קריאה, וזללתי ספרים בכל מיני נושאים כגון: היסטוריה, סיפורים על מלחינים, הרפתקאות וטבע. הרשו לי לקחת יותר משני ספרים מהספרייה כי קראתי מהר והחזרתי מהר…
לא כמו היום, היינו מאוד עצמאיים והייתי רוכבת על אופניים או הולכת ברגל לבתים של חברות, שהיו בשכונה אבל לא קרוב אלינו.
באמת נכון שבילינו הרבה שעות בחוץ, בטיפוס עצים, רכיבה לשכונות אחרות, ובוודאי סתם לשחק בגינה. אז לא היו טלפונים ניידים ולא היה קשר תמידי עם האמהות והם לא תמיד ידעו מה אנחנו עושים ואיפה אנחנו נמצאים ושום אסון לא קרה! בגיל 6 התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר גם הורי ידעו לנגן ומוזיקה תמיד היתה חשובה. את הנגינה למדתי פעמיים בשבוע אצל מורה טובה אך קשוחה. שיעורי הפסנתר המשיכו עד שהייתי בת 17. (כשעלינו ארצה לא יכולנו להביא את הפסנתר איתנו ואז באמת הפסקתי לנגן).
תנועת "הבונים"
מטרת התנועה הזאת שנוסדה באנגליה סביבות 1930 הייתה לחנך נוער יהודי בתפוצות למודעות של חשיבות של מדינה עצמאית של היהודים ולקחת על עצמם את האתגר לעזוב את המדינות בהן הם נולדו ולהצטרף לבניית מדינת ישראל.
כבר מגיל 6 הצטרפתי לתנועת הבונים והתאספנו מדי יום ראשון בבוקר כי היה לנו סוף שבוע של יומיים. שם למדתי הרבה על מדינת ישראל שהייתה בגילי, רק בת 6! למדנו איך החלוצים בונים את המדינה ואת החשיבות של מדינה ליהודים. מעבר לזה עשינו המון פעילויות כיפיות, השתתפתי במקהלת הבונים, יצרנו עבודות ומוצגים והשתתפנו בתחרויות מחוזיות. כל המדריכים כמו בצופים היו בעצמם נערים ונערות שלמדו בבית ספר והיה לנו עולם ומלואו עם הרבה חברה ללא התערבות מבוגרים. בגיל 15 התחלתי להדריך את השכבה הצעירה וכך המשכתי עד שסיימתי תיכון. גולת הכותרת של השנה הייתה מחנה מחנה הקיץ שערך 3 שבועות 2000 קילומטר מהבית…! מכל הערים שבדרום אפריקה הגדולה הגיעו חניכים מגיל 8 ומעלה, בנסיעת רכבת של יומיים בלי שום הורים!
בעלי-אלברט
את אלברט פגשתי בשנת 1965 במחנה קיץ של הבונים. אחרי שנהיינו חברים והבנו שאנחנו רוצים להמשיך את החיים ביחד בארץ ישראל לאט נחשפתי לסיפורי חייו המרתקים שכתב עליהם ספר, Sailing Against the Current, (לשחות נגד הזרם) ושהוא מספר אותם בארוחות משפחתיות.
אלברט נולד בבריסל בבלגיה בשנת 1941 בזמן כיבוש הנאצים בארופיה. הוריו, יעקוב ודבורה אידלסון, הגיעו מורשה בפולין, בשנות השלושים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כדי לחפש חיים יותר טובים שם. מכיוון שהם היו יהודים, אף פעם לא קיבלו אזרחות בלגית ובשנים הראשונות אביו נאלץ לעבוד במכרה פחם. לאחר מכן יעקוב למד להיות פיזיותרפיסט. דבורה היתה אחות בבית חולים. לפני שאלברט נולד, נולדו שתי אחיותיו הבוגרות יותר, מגי ואני.
כאמור, אלברט נולד בשנת 1941 והיותו בן חצי שנה הגרמנים, בעזרת הרבה תושבים בלגים, התחילו לעשות רשימות של היהודים במטרה לשלוח את כולם למחנאות השמדה. בתקופה הזאת האמא האמיצה שלו הצליחה לגנוב דרכון שוודי, התחזתה לנוצרייה, ואפילו עבדה בבית חולים שטיפל בחיילים גרמנים. היא מהר מאוד הבינה שעם יגלו שיש לה תינוק יהודי החיים שלו יהיו בסכנה. היא החליטה החלטה מאוד מאוד קשה לאמא, והעבירה אותו לנזירות במנזר, שמטרתן היתה להציל ילדים יהודים. במשך 5 שנים הוא חי בין מוסדות שונים. כל פעם שהייתה סכנה שהגרמנים עולים על מיקום ילדים יהודיים הנזירות היו מעבירות אותם למקום אחר. לא רק זה. הם גודלו בתור קתוליים (פלג של דת הנוצרות) ולא ידעו שהם יהודים. מהזכרונות הראשונים של אלברט, החווייה שלו היתה להתפלל על הברכיים לישו. עד היום יש לו שרשרת עם צלב שהעניקו לו. גם הוחלפו השמות של היהודים כדי להפחית את הסכנה שיגלו אותם, ולאלברט קראו רישרד דה וולש. כמובן שהוא דיבר צרפתית ופלמית, שתי השפות של בלגיה.
באותן שנים, אמו דבורה עבדה בתור אחות נוצרייה ואביו יעקוב היה לוחם במחתרת הבלגית. בכל התקופה הזאת הוא חי בסכנת חיים, בסתר וכמה פעמים אפילו כמעט נתפס. הוא היה אחראי להריגת חיילים נאצים באור יום בלי להיתפס. אחיותיו, מגי ואני, כנראה התחזו לנוצריות, לא ענדו את הטלאי הצהוב, ולפעמים הבריחו כסף למחתרת בתוך הגרביים והכפפות שלהן. בתום המלחמה, לקח להוריו עוד הרבה שנים לגלות את מקום הימצאו של אלברט. רק בגיל 9 מצאו אותו. אפשר לתאר את רגשותיו שיום בהיר אחד מגיעה אישה וגבר ועוד 3 ילדים (אחיו סרג' נולד אחרי המלחמה) והודיעו לו שהוא בנם. רגשותיו היו מאוד מעורבים כי הוא האמין שהוא יתום ולא הבין למה מכולם הוא נשאר לבד. אף פעם לא היה קל לו להאמין שהוא חלק מהמשפחה.
משפחת אידלסון עוזבת את אירופה
לאחר המלחמה, משפחת אידלסון לא רצתה להישאר במקום שבו נכחדה משפחתם (סבים סבתות ודודים). הם החליטו להתחיל חיים חדשים במושבה שאז הייתה שייכת לבלגיה, הקונגו הבלגי במרכז יבשת אפריקה. יצאו אבא ג'ק (יעקוב) אמא דבורה, האחיות הגדולות, מגי ואני, אלברט ואחיו סרג' ואחותו זניטה שנולדו אחרי המלחמה. הם עלו על אוניה קטנה והפליגו מנמל Antwerpen והפליגו במשך יותר משבועיים באוקיינוס האטלנטי עד שהגיעו לחוף המערבי של אפריקה בשפך של נהר אדיר ושמו קונגו. משם נסעו במשך כמה ימים ברכבת קיטור עד שהגיעו לעיר ושמהlizabethville שהיום נקראת לובומבשי. שמה בחום והנופים של אפריקה, המשפחה ניסתה להתארגן מחדש. אבל כעבור שנה דבורה חלתה במלריה. החום והלחות לא תרמו לבריאותה, והוחלט שוב לקום ולנדוד עד הקצה הדרומי של יבשת אפריקה למדינת דרום אפריקה. הם הגיעו לעיירה ששכנה בחוף של האוקיינוס ההודי, בין הר וים, ששמה הרמנוס.
הנסיעה ליוהנסבורג
החיים היפים והשלווים בהרמנוס נמשכו רק שנה. הבריאות של דבורה הידרדרה והוחלט לנסוע 2000 ק"מ צפונה לעיר הגדולה, יוהנסבורג. שם שרר אקלים יבש יותר וגם אפשרויות יותר טובות לפרנסה וטיפול רפואי לדבורה. אפשר לתאר איך לאלברט היה קשה ומבלבל, פעם אחרי פעם, להחליף מדינות, שפות, בתי ספר וחברים ובכל פעם להתחיל מחדש.
שאלברט היה בן 15 אמו דבורה נפטרה. בזמן שהיא הייתה בבית חולים שכבה לידה במיטה אישה ממוזמביק, הנמצא צפון מזרחה מדרום אפריקה, ליד האוקיינוס ההודי. כמו בדרום אפריקה, רוב האוכלוסייה היתה הילידים השחורים שחיו שמה אלפי שנים. האוכלוסייה ה"אירופאית" הגיעה בערך לפני 500 שנה כתוצאה מהחיפוש והמחקר של העולם מחוץ לאירופה. האוכלוסייה ה"לבנה" במוזמביק הגיעה מפורטוגל. המשפחה הפורטוגזית של האישה ששכבה בבית חולים ליד דבורה, הבינה שאלברט היה מאוד בודד והזמינה אותו לבקר אצלה בביתם בעיר הבירה של מוזמביק Lourenco Marques
לאחר מותה של דבורה, אלברט למד בפנימיה רחוק מהבית ונהג לצאת למוזמביק לבקר את משפחת Cunha שם בפעם הראשונה הוא חווה חום של משפחה ואהבה. הוא למד לדבר פורטוגזית, והחוויה הכי מרגשת שלו היתה ללוות את טייס הדואר שתפקידו היה לטוס במטוס קטן מעל מוזמביק הגדולה ולחלק דואר לכפרים נידחים. תוך כדי זה בגיל 16, אלברט גם למד להטיס.
העלייה ארצה
ב-1961 אלברט הצטרף לקבוצה של בחורים יהודיים-דרום אפריקאים והגיעו לישראל בתור מתנדבים לצבא הגנה לישראל. למרות שלא היו ישראלים בתור יהודים שהבינו במשמעות של מדינה ליהודים לאחר מלחמת העולם השנייה, רצו לתרום לבנייה למדינה הצעירה. לאחר שנתיים שירות בצבא הוא התחיל עבודה בתור ימאי בחברת "צים", חברת ספנות ישראלית. במשך שנתיים הוא הפליג ליפן, סין, פרס וכל אפריקה על אוניות מסע. בתום השירות שלו חזר לדרום אפריקה והתחיל לימודי פסיכולוגיה ביוהנסבורג. בתור חניכים ומדריכים בתנועת הבונים אנו נפגשנו, התחתנו בדצמבר 1968 ביחד עלינו ארצה בתחילת 1969.
מורה מובילה – לילך אייזן
תשע"ו 2016
רובין אילדסון תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: רובין הוד
מילון
גזוזטרהמרפסת. חלק ממבנה הבולט מחוץ לקירות הבניין, לרוב ללא קירות ולעתים ללא תקרה.