מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של סבתא רובין אידלסון

סבתא רובין ושירה
סבתא התינוקת עם הוריה
סבתא שלי רובין, שנולדה בדרום אפריקה מספרת לי את סיפור עלייתה לארץ

החורף בזמן שבישראל היה באוגוסט קיץ. גם הורי נולדו בדרום אפריקה אך הוריהם של הורי נולדו בליטא. הסבים והסבתות שלי (שהיו מאוד דתיים) עזבו את ליטא בתור נערים ונערות בצעירותם כדי לברוח מ"פוגרומים"- פעולות אנטישמיות שהתבצעו בליטא. הם עברו ברגל ובאוניות במסע ארוך מאוד שהתחיל מיבשת אסיה בצפון כדור הארץ ונגמר בקצה הדרומי של יבשת אפריקה בחצי הדרומי של כדור הארץ. הם הגיעו עם חפצים מעטים, ללא ידיעות על השפה והמנהגים ובלי לדעת היכן הם יגורו ואיך יתפרנסו. ברור שעברו הרבה סכנות וסיכונים כדי להגיע לדרום אפריקה בשביל למצוא חיים חדשים וטובים יותר. כל זה התרחש בסוף המאה התשע עשרה בסביבות 1890.

העבר של סבתי מצד אבא
אמא של אבא שלי, משה יפה, ששם המשפחה הקודם שלה היה קפלן התגוררה בעיירה קטנה בשם ממל ששוכנת בחוף הים הבלטי. היא נולדה למשפחה שומרת מצוות שבביתם דיברו יידיש. יום אחד כשהייתי קטנה, שמתי לב לצלקת גדולה במרפק שלה. שאלתי אותה ממה זה ואז היא התחילה לספר: "כאשר הייתי ילדה קטנה הסתובבו חיילים בשם "קוזאקים" שהיו חיילים אכזריים בשירות הצאר של רוסיה (השליט). הם השתוללו בחיפושם בכפרים אחרי ילדים שהם רצו לגייס לצבא הרוסי שלהם. אמא שלי פחדה שייקחו גם אותי וידעה שעם יש לי "פגם" הם יעזבו אותי ולא יגייסו אותי. לכן היא שברה לי את יד ובכך הצילה את החיים שלי". הזכרונות שלי על סבתא מרי (משה. זה היה השם היהודי שלה ובדרום אפריקה קראו לה מרי) תמיד מעלים בי ריחות טובים של האוכל שהיתה מבשלת בערב יום שישי וחגים בביתה.
העבר של סבתי (מצד אמא)
סבתי (אמא של אמא שלי) רבקה זיו (ולאחר נישואים רבקה פרייס) נולדה בכפר קטן באזור פונבז' בליטא. מכיוון ונפטרה בגיל 32 עקב התקף אסתמה אני לעולם לא פגשתי אותה אבל שמעתי עליה מאמי (תלמה יפה) שכשהיתה בת 8 אמה נפטרה (רבקה זיו). הבנתי שאף על פי שרבקה הגיעה לדרום אפריקה בגיל 15, היא סיימה בית ספר בהצטיינות באנגלית ומתמטיקה והמשיכה להיות מורה, התחתנה עם סבי בנימין פרייס והולידה את אמי ואחייה הגדול הנרי.
סבי (מצד אמא)- סמח יפה
(סאם) סמח יפה, אבא של אבא שלי עזב את ליטא ושבעת אחיותיו ואחיו, והגיע לפריטוריה בתור נער בן 15, ללא אמצעים ומשפחה. מהר מאוד הוא התארגן והתחיל לפרנס את עצמו על ידי מכירת גלידה ברחוב. על האחים שלו לא הרבה ידוע מעבר לעובדה שחלק מהם הגיעו לארצות הברית. סבא סאם ייסד עסק שמכר ציוד ותוצרת חקלאית לכל החקלאים בסביבה של פריטוריה, החוות בדרום אפריקה מאוד גדולות ולכן העסק שגשג. אני זוכרת אותו בתור סבא נעים ואדיב, שתמיד הסתובב עם סוכריות גומי בכיס שאותם אהב לחלק לילדים. הוא תרם הרבה לחינוך היהודי בפריטוריה והיה הגזבר של גן היהודי שבו גם אני הייתי תלמידה וכשהתבגרתי הייתי בשנים 1967-1968 (כשהייתי בת 19) גננת בגן גם כן.
המקור של שם המשפחה יפה
בשנת 1976 הורי, יוליוס ותלמה יפה, עזבו את דרום אפריקה והתיישבו בעיר רחובות. כמה שנים לאחר מכן אבא שלי השתתף בכנס של משפחת יפה- לכנס הזה באו אנשים מכל רחבי העולם לחלוק ידע ולשמוע על תולדות השם. אבא שלי גילה שמשפחת יפה היא משפחה נרחבת מאוד, שמונה אלפי אנשים בכל העולם. בכנס הוא למד שמקור השם יפה במדינה אירופית שהיום נקראת צ'כיה, במאה השבעה עשרה (1600 ומעלה) כנראה השם יפה הוא מהמקור גרמנית שתיאר את אנשים שעסקו בקליגרפיה (קליגרפיה, או כתיבה תמה, היא אמנות הכתיבה הקישוטית. מקור המילה ביוונית – קאלוס "יופי", גראפוס "כתיבה")
סבי (מצד אמא)- בנימין פרייס
סבא בנימין נולד באזור של פונבז' שבליטא סביבות 1897. משפחתו הגיעה לקייפטאון שבדרום אפריקה, פגש את סבתא רבקה, הם התחתנו ושם נולדה אמי (תלמה).  לסבא בן (היה השם קיצור שלו) היה חוש הומור גדול והוא אהב להשתובב איתנו. הארוחות בביתם של כל הסבים, עם כל בני הדודים והאחים זכורות לי עם הרבה חום בלב.
אבא שלי- יוליוס יפה
אבי נולד בפריטוריה ב-1923. אחריו נולד אחיו הקטן היימן. כבר בגיל מאוד צעיר אבא שלי הצטרף לתנועת נוער יהודית ציונית בשם "הבונים". מכיוון שגם אבא ואמא שלי היו בתנועה ששם נפגשו ולאחר מכן התחתנו, אנחנו הילדים שלהם חונכנו בבית באותם ערכים ואני בגיל שש הצטרפתי גם כן. לא רק הורי מצאו זה את זו ב"הבונים", גם אני פגשתי את בעלי אלברט שם ואחי פגשו את נשותיהן שם. כולנו עלינו ארצה.
אבי יוליוס התחיל ללמוד רפואה בפריטוריה אבל אחרי שלוש שנים אביו חלה והוא נדרש להצטרף לעסק המשפחתי. אבי היה בנאדם שהתלהב מהחיים, אהב מאוד מוזיקה, ונגן מאוד יפה בפסנתר. ממנו אני ירשתי את אהבתי למוזיקה ולטבע. כל חייהם ההורים שלי היו מאוד פעילים בארגונים ציוניים בפריטוריה, ופעלו לארגן למשל אירועים רבים לצורך התרמת כסף למדינת ישראל.
בשנת 1976 הורי הצטרפו אלי ולבעלי והגיעו לדירה ברחובות. גם בישראל אבי היה מאוד פעיל במה שנקרא "תנועת העלייה" ועזר לאנשים רבים למצוא את מקומם בישראל. כשהוא יצא לפנסיה הוא עבד בתור מדריך בבית ויצמן שבמכון ויצמן ברחובות (בית ויצמן היה המעון הרשמי של חיים ויצמן, הנשיא הראשון של מדינת ישראל)
אמא שלי- תלמה יפה (פרייס)
אמי נולדה בעיר קייפטאון ב-1926. כשהייתה הייתה שמונה אמא רבקה נפטרה ואחרי אחרי שנה סבי בנימין התחתן שוב עם רופאה ששמה היה מימי. ברור שלאמי היה מאוד קשה כי למרות שהאמא החורגת שלה היתה בנאדם טוב ורופאה שבחרה לטפל באנשים מסכנים ועניים, היא לא היתה אמא חמה ולא הבינה את הצרכים של ילדה קטנה. לקראת סוף התיכון הסבים שלי עזבו את קייפטאון ועברו לעיר פריטוריה שם הורי נפגשו.
ועכשיו נתחיל לדבר עלי…
נולדתי בעיר פריטוריה בערך 3 חודשים אחרי קום המדינה ב-1948. כמו רוב האנשים בדרום אפריקה הורי גרו בבית פרטי ולא בדירה. ביתנו לא היה גדול ולא היה קטן והעיקר הייתה לנו גינה יפה שבה בילינו הרבה שעות. שנתיים אחרי שהגעתי לעולם נולד אחי הראשון וכעבור שלוש שנים נולד אחי הצעיר. נולדנו למשפחה שהייתה מאוד קשורה למוזיקה, טבע, ומפגשים משפחתיים.  ביקרתי הרבה בבתים של הסבים שלי וזאת תמיד היתה חוויה נעימה. בבית של הסבים (משפחת יפה) דיברו יידיש ולפעמים התקשיתי להבין את האנגלית שלהם, במיוחד כשסבתא התחילה להקריא לי סיפורים. אחד הכייפים היה לצאת לחצר איפה שהיה אזור מגודר עם תרנגולות. אהבנו להיכנס ולהסתובב בין העופות…
בבית של הסבים (משפחת פרייס) היה עץ תות בגינה ובעונת התותים היינו חוזרים הביתה עם רגליים, ידיים ופה שחורים מקטיפת תותים. סבי בן, היה חובב נגרות והיה לו חדר עבודה עם ריח נעים של עץ, נסורת ושמן. אני ואחי למדנו בבית ספר יסודי ששם תלמידים יהודיים היו במיעוט אבל כולנו היינו חברים ועברנו ביחד שבע שנות לימוד מהנות.
תקופת בית הספר
אני ואחי למדנו בבית ספר יסודי בשם arcadia ששם תלמידים יהודיים היו במיעוט אבל כולנו היינו חברים ועברנו ביחד שבע שנות לימוד מהנות. לא מצאנו תמונה של בית הספר כנראה בגלל שהיה כל כך ישן… תקופת בית הספר היסודי זכורה לי לטובה מאוד. מעבר ללימודים היה דגש על ספורט, היה חובה להשתתף בקבוצות כדורסל, שחייה, ותחרויות שונות ומהנות. אני הייתי שחיינית טובה מאוד וגם הייתי בנבחרת כדור רשת. בכיוון שהייתי מצטיינת באנגלית המורה בקשה ממני לצאת מהכיתה בזמן השיעור כדי לתגבר תלמידים חלשים ממני. בגיל 11 פעילות השחייה שלי הייתה צריכה להפסיק, המורה שלי שמה לב שפתאום התחלתי להיכשל בהכתבות, נשלחתי לבדיקת שמיעה ושם גילו שאיבדתי שמיעה בשתי אוזניים. הפתרון היה ניתוח ולאחר מכן, בגלל שהיו לי חורים קטנים בתוף האוזן אסור היה לי להכניס את הראש למים במשך 5 שנים!
בזמנו היה מותר ונהוג לתת מכות לתלמידים לא טובים, והייתה לנו מורה אחת שמאוד לא אהבנו שהביאה לכיתה כל יום מברשת שיער ירוקה עשוית עץ. עם הפרעת בשיעור, כתב היד שלך לא היה יפה או עשית בעיות קיבלת מכות על פרקי היד. למזלי זה לא קרה לי… עם בן לא התנהג יפה הוא נשלח למנהל וקיבל מכות עם מקל על הטוסיק. הבנים השתדלו לא להראות את הדמעות שלהם כשחזרו לכיתה. ואף על פי כל זה אהבנו מאוד את בית ספרינו. אף אחד לא חשב שזה רע שהמורים מתנהגים ככה, כי ככה היה מקובל!
אני חייבת לציין שההתנהגות של ילדים בבית הספר הייתה שונה מאוד מזו בישראל. לא קראנו למורים בשמם הפרטי, והמשמעת הייתה קפדנית. אז אולי לא הערכנו את זה אבל יש יתרון מאוד גדול שאין רעש בכיתה, אפשר היה לשמוע את המורה וכך להבין את החומר טוב יותר. מרכיב חשוב של הרגלי המשמעת היה תלבושת אחידה. בקיץ הבנות לבשו שמלות בית ספר בצבעו של הבית ספר: ירוק בהיר וכחול. הבנים לבשו מכנסיים קצרים בצבע אפור וחולצה מכופתרת לבנה. הבנות חבשו כובעים רחבי שוליים לבנים ומסביב לכובע סרט מיוחד עם צבעי בית הספר. הבנים חבשו כובעי בית ספר של בנים. בחורף (שהיה מאוד קר) הבנות לבשו מעיין חליפות של בית ספר: חצאית, חולצה עם סמל ועניבה בצבעי בית הספר.

אני זוכרת שהעירו לי על פטפטנות יתר, ואפילו שהושיבו אותי ליד בן, לא הפסקתי… עוד מאפיינים עלי בתור תלמידה: מאוד אהבתי לקרוא, אהבתי גם ללמוד שיעורי אנגלית, ואהבתי מאוד לצייר ולא הבנתי שום דבר בחשבון. שהייתי בכיתה ה' ו-ו' נבחרתי להיות ספרנית בספריה המאוד מושקעת שלנו והייתה אחריות מאוד גדולה למלא כרטיסיה שמישהו הוציא ספר, לסדר את הספרים שהחזירו בסדר האלפביתי ולדאוג שספרים במצב לא טוב יתוקנו. מנהלת הספרייה הייתה המחנכת והמורה לאנגלית שלי. מעבר לאהבתה לאנגלית שהיא העבירה לי, היא השפיעה עלי, עד היום עם תשוקתה לטבע ובמיוחד לציפורים (אולי בגלל זה אני כל כך אוהבת ציפורים עד היום).

איתה הכיתה יצאה לטיול של ארבע ימים ל– KRUGER National Park, שזה שמורת טבע גדולה יותר מישראל! לקח יומיים להגיע לשם באוטובוס. כמובן השתעשענו אבל גם למדנו ואחרי הטיול נבחנו. אני חייבת לציין שההתנהגות של ילדים בבית ספר הייתה שונה מאוד מזו בישראל. לא קראנו למורים בשמם הפרטי, והמשמעת הייתה קפדנית. אז אולי לא הערכנו את זה אבל יש יתרון מאוד גדול שאין רעש בכיתה, אפשר היה לשמוע את המורה בכיתה וכך להבין את החומר טוב יותר.

שעות הפנאי שלי

כמובן לא שהיתי כל היום בבית הספר. במשך השבוע סדר היום שלי היה כך: ארוחת צהריים עם כל המשפחה. לאחר מכן קריאת ספרי ספריה שלפעמים נמשך שעות. ההנאה הכי גדולה שלי הייתה קריאה, וזללתי ספרים בכל מיני נושאים כגון: היסטוריה, סיפורים על מלחינים, הרפתקאות וטבע. הרשו לי לקחת יותר משני ספרים מהספרייה כי קראתי מהר והחזרתי מהר…

לא כמו היום, היינו מאוד עצמאיים והייתי רוכבת על אופניים או הולכת ברגל לבתים של חברות, שהיו בשכונה אבל לא קרוב אלינו.

באמת נכון שבילינו הרבה שעות בחוץ, בטיפוס עצים, רכיבה לשכונות אחרות, ובוודאי סתם לשחק בגינה. אז לא היו טלפונים ניידים ולא היה קשר תמידי עם האמהות והם לא תמיד ידעו מה אנחנו עושים ואיפה אנחנו נמצאים ושום אסון לא קרה! בגיל 6 התחלתי ללמוד לנגן בפסנתר גם הורי ידעו לנגן ומוזיקה תמיד היתה חשובה. את הנגינה למדתי פעמיים בשבוע אצל מורה טובה אך קשוחה. שיעורי הפסנתר המשיכו עד שהייתי בת 17. (כשעלינו ארצה לא יכולנו להביא את הפסנתר איתנו ואז באמת הפסקתי לנגן).

תנועת "הבונים"

מטרת התנועה הזאת שנוסדה באנגליה סביבות 1930 הייתה לחנך נוער יהודי בתפוצות למודעות של חשיבות של מדינה עצמאית של היהודים ולקחת על עצמם את האתגר לעזוב את המדינות בהן הם נולדו ולהצטרף לבניית מדינת ישראל.

כבר מגיל 6 הצטרפתי לתנועת הבונים והתאספנו מדי יום ראשון בבוקר כי היה לנו סוף שבוע של יומיים. שם למדתי הרבה על מדינת ישראל שהייתה בגילי, רק בת 6! למדנו איך החלוצים בונים את המדינה ואת החשיבות של מדינה ליהודים. מעבר לזה עשינו המון פעילויות כיפיות, השתתפתי במקהלת הבונים, יצרנו עבודות ומוצגים והשתתפנו בתחרויות מחוזיות. כל המדריכים כמו בצופים היו בעצמם נערים ונערות שלמדו בבית ספר והיה לנו עולם ומלואו עם הרבה חברה ללא התערבות מבוגרים. בגיל 15 התחלתי להדריך את השכבה הצעירה וכך המשכתי עד שסיימתי תיכון. גולת הכותרת של השנה הייתה מחנה מחנה הקיץ שערך 3 שבועות 2000 קילומטר מהבית…! מכל הערים שבדרום אפריקה הגדולה הגיעו חניכים מגיל 8 ומעלה, בנסיעת רכבת של יומיים בלי שום הורים!

בעלי-אלברט

את אלברט פגשתי בשנת 1965 במחנה קיץ של הבונים. אחרי שנהיינו חברים והבנו שאנחנו רוצים להמשיך את החיים ביחד בארץ ישראל לאט נחשפתי לסיפורי חייו המרתקים שכתב עליהם ספר, Sailing Against the Current, (לשחות נגד הזרם) ושהוא מספר אותם בארוחות משפחתיות.

אלברט נולד בבריסל בבלגיה בשנת 1941 בזמן כיבוש הנאצים בארופיה. הוריו, יעקוב ודבורה אידלסון, הגיעו מורשה בפולין, בשנות השלושים לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה כדי לחפש חיים יותר טובים שם. מכיוון שהם היו יהודים, אף פעם לא קיבלו אזרחות בלגית ובשנים הראשונות אביו נאלץ לעבוד במכרה פחם. לאחר מכן יעקוב למד להיות פיזיותרפיסט. דבורה היתה אחות בבית חולים. לפני שאלברט נולד, נולדו שתי אחיותיו הבוגרות יותר, מגי ואני.

כאמור, אלברט נולד בשנת 1941 והיותו בן חצי שנה הגרמנים, בעזרת הרבה תושבים בלגים, התחילו לעשות רשימות של היהודים במטרה לשלוח את כולם למחנאות השמדה. בתקופה הזאת האמא האמיצה שלו הצליחה לגנוב דרכון שוודי, התחזתה לנוצרייה, ואפילו עבדה בבית חולים שטיפל בחיילים גרמנים. היא מהר מאוד הבינה שעם יגלו שיש לה תינוק יהודי החיים שלו יהיו בסכנה. היא החליטה החלטה מאוד מאוד קשה לאמא, והעבירה אותו לנזירות במנזר, שמטרתן היתה להציל ילדים יהודים. במשך 5 שנים הוא חי בין מוסדות שונים. כל פעם שהייתה סכנה שהגרמנים עולים על מיקום ילדים יהודיים הנזירות היו מעבירות אותם למקום אחר. לא רק זה. הם גודלו בתור קתוליים (פלג של דת הנוצרות) ולא ידעו שהם יהודים. מהזכרונות הראשונים של אלברט, החווייה שלו היתה להתפלל על הברכיים לישו. עד היום יש לו שרשרת עם צלב שהעניקו לו. גם הוחלפו השמות של היהודים כדי להפחית את הסכנה שיגלו אותם, ולאלברט קראו רישרד דה וולש. כמובן שהוא דיבר צרפתית ופלמית, שתי השפות של בלגיה.

באותן שנים, אמו דבורה עבדה בתור אחות נוצרייה ואביו יעקוב היה לוחם במחתרת הבלגית. בכל התקופה הזאת הוא חי בסכנת חיים, בסתר וכמה פעמים אפילו כמעט נתפס. הוא היה אחראי להריגת חיילים נאצים באור יום בלי להיתפס. אחיותיו, מגי ואני, כנראה התחזו לנוצריות, לא ענדו את הטלאי הצהוב, ולפעמים הבריחו כסף למחתרת בתוך הגרביים והכפפות שלהן. בתום המלחמה, לקח להוריו עוד הרבה שנים לגלות את מקום הימצאו של אלברט. רק בגיל 9 מצאו אותו. אפשר לתאר את רגשותיו שיום בהיר אחד מגיעה אישה וגבר ועוד 3 ילדים (אחיו סרג' נולד אחרי המלחמה) והודיעו לו שהוא בנם. רגשותיו היו מאוד מעורבים כי הוא האמין שהוא יתום ולא הבין למה מכולם הוא נשאר לבד. אף פעם לא היה קל לו להאמין שהוא חלק מהמשפחה.

משפחת אידלסון עוזבת את אירופה

לאחר המלחמה, משפחת אידלסון לא רצתה להישאר במקום שבו נכחדה משפחתם (סבים סבתות ודודים). הם החליטו להתחיל חיים חדשים במושבה שאז הייתה שייכת לבלגיה, הקונגו הבלגי במרכז יבשת אפריקה. יצאו אבא ג'ק (יעקוב) אמא דבורה, האחיות הגדולות, מגי ואני, אלברט ואחיו סרג' ואחותו זניטה שנולדו אחרי המלחמה. הם עלו על אוניה קטנה והפליגו מנמל Antwerpen והפליגו במשך יותר משבועיים באוקיינוס האטלנטי עד שהגיעו לחוף המערבי של אפריקה בשפך של נהר אדיר ושמו קונגו. משם נסעו במשך כמה ימים ברכבת קיטור עד שהגיעו לעיר ושמהlizabethville  שהיום נקראת לובומבשי. שמה בחום והנופים של אפריקה, המשפחה ניסתה להתארגן מחדש. אבל כעבור שנה דבורה חלתה במלריה. החום והלחות לא תרמו לבריאותה, והוחלט שוב לקום ולנדוד עד הקצה הדרומי של יבשת אפריקה למדינת דרום אפריקה. הם הגיעו לעיירה ששכנה בחוף של האוקיינוס ההודי, בין הר וים, ששמה הרמנוס.

הנסיעה ליוהנסבורג

החיים היפים והשלווים בהרמנוס נמשכו רק שנה. הבריאות של דבורה הידרדרה והוחלט לנסוע 2000 ק"מ צפונה לעיר הגדולה, יוהנסבורג. שם שרר אקלים יבש יותר וגם אפשרויות יותר טובות לפרנסה וטיפול רפואי לדבורה. אפשר לתאר איך לאלברט היה קשה ומבלבל, פעם אחרי פעם, להחליף מדינות, שפות, בתי ספר וחברים ובכל פעם להתחיל מחדש.

שאלברט היה בן 15 אמו דבורה נפטרה. בזמן שהיא הייתה בבית חולים שכבה לידה במיטה אישה ממוזמביק, הנמצא צפון מזרחה מדרום אפריקה, ליד האוקיינוס ההודי. כמו בדרום אפריקה, רוב האוכלוסייה היתה הילידים השחורים שחיו שמה אלפי שנים. האוכלוסייה ה"אירופאית" הגיעה בערך לפני 500 שנה כתוצאה מהחיפוש והמחקר של העולם מחוץ לאירופה. האוכלוסייה ה"לבנה" במוזמביק הגיעה מפורטוגל. המשפחה הפורטוגזית של האישה ששכבה בבית חולים ליד דבורה, הבינה שאלברט היה מאוד בודד והזמינה אותו לבקר אצלה בביתם בעיר הבירה של מוזמביק Lourenco Marques 

לאחר מותה של דבורה, אלברט למד בפנימיה רחוק מהבית ונהג לצאת למוזמביק לבקר את משפחת Cunha שם בפעם הראשונה הוא חווה חום של משפחה ואהבה. הוא למד לדבר פורטוגזית, והחוויה הכי מרגשת שלו היתה ללוות את טייס הדואר שתפקידו היה לטוס במטוס קטן מעל מוזמביק הגדולה ולחלק דואר לכפרים נידחים. תוך כדי זה בגיל 16, אלברט גם למד להטיס.

העלייה ארצה

ב-1961 אלברט הצטרף לקבוצה של בחורים יהודיים-דרום אפריקאים והגיעו לישראל בתור מתנדבים לצבא הגנה לישראל. למרות שלא היו ישראלים בתור יהודים שהבינו במשמעות של מדינה ליהודים לאחר מלחמת העולם השנייה, רצו לתרום לבנייה למדינה הצעירה. לאחר שנתיים שירות בצבא הוא התחיל עבודה בתור ימאי בחברת "צים", חברת ספנות ישראלית. במשך שנתיים הוא הפליג ליפן, סין, פרס וכל אפריקה על אוניות מסע. בתום השירות שלו חזר לדרום אפריקה והתחיל לימודי פסיכולוגיה ביוהנסבורג. בתור חניכים ומדריכים בתנועת הבונים אנו נפגשנו, התחתנו בדצמבר 1968 ביחד עלינו ארצה בתחילת 1969.

מורה מובילה – לילך אייזן

תשע"ו 2016

רובין אילדסון תרמה סיפור נוסף למאגר המורשת, לקריאתו לחצו על הקישור: רובין הוד

 

 

מילון

גזוזטרה
מרפסת. חלק ממבנה הבולט מחוץ לקירות הבניין, לרוב ללא קירות ולעתים ללא תקרה.

ציטוטים

”צריך להסתפק במועט, להיות אופטימיים ותמיד להסתכל על חצי הכוס המלאה“

הקשר הרב דורי