מאגר סיפורי מורשת

רקע היסטורי על התקופה

כבר משנת 1928, החלה עלייה ציונית של משפחות שהתישבו בעיקר בתל אביב.

בשנת 1936, עם תחילתו של המרד הערבי בארץ ישראל, נפגעו קשות גם יהודי סוריה שנחשדו על ידי הסורים כציונים.

בשנת 1942, הותקף הרובע היהודי בדמשק, באותה תקופה היו 30,000 יהודים בדמשק ובשנת 1946, פרצו מהומות אנטישמיות ונשללו זכויות יסוד, גורשו מבית הספר ופוטרו מהעבודה. בשנת 1947, אחרי החלטת האו"ם, התגברו הפרעות בערים חלב ודמשק.

לאחר הקמת מדינת ישראל, הצליחו לברוח כ- 25,000 יהודים ונשארו 5,000 בלבד ונסגרו עליהם הגבולות, נאסר על היהודים לצאת מסוריה.

תולדות חיים

סבתא לאה נולדה בסוריה בשנת 1932, למשפחה מרובת ילדים. בתור הבת הבכורה במשפחה, היא עזרה לגדל את כל אחיה הקטנים. כל בוקר היתה מתעוררת מוקדם להכין את אחיה לבית הספר ומיד אחרי שעות הלימודים, עזרה לאמה בכל עבודות הבית.

כל שנה נולד לה אח ואמא שלה הוציאה אותה מבית הספר לכמה חודשים, כדי לעזור בבית. וכל פעם היא חזרה לכיתה והצליחה להדביק את פער הלימודים בזכות זה שהייתה מוכשרת מאוד ונבונה. סבתא הייתה מוכשרת בכל עבודות היד, רקמה, סריגה ותפירה.

בהיותה נערה' החלה לעבוד כספרית בקרב נשות החברה הצרפתית הגבוהה. בשעות אחרי הצהריים, לקחה חלק בפעילות של תנועת "החלוץ" מדריכים מארץ ישראל לימדו אותם שירים בעברית וריקודים.

סיפורי ילדות

כאמור, משפחתה של סבתא מנתה כ- 12 ילדים, ומתוקף זה הם היו חבורת ילדים בפני עצמה, שהתעסקו במעשי קונדס ושובבות. כמו למשל, לטפס על  גגות הבתים, ולגנוב לשכנים את אשכולות הענבים היפים ביותר, שצמחו בסוכת הגפנים שלהם.

עוד מקרה שקרה לסבתא, היה לה אח צעיר ממנה, שמו יצחק, שהיה השובב הגדול במשפחה. הוא גלגל את אחותו הקטנה בעגלה את כל המדרגות בבית ובדרך נס היא לא נפגעה, אבל אותו זה הצחיק.

בבית הגדול, שבו גרה סבתא, היה מרתף שבו אכסנו לתקופת החורף הקר מאוד ריבות, חמוצים, יין שסבא עשה בעצמו, כמו כן שמו במרתף מוצרי מזון בסיסים כמו קמח, אורז ושמן בכמויות גדולות לשמש את צורכי המשפחה הגדולה.

אבל, במרתף הזה גר נחש שחור שכידוע הוא לא ארסי, אך הוא ניזון מעכברים ולכן הוא הביא תועלת במרתף, לכן לא הרגו אותו. אבל הילדים כדרכם של ילדים פחדו מאוד וכל פעם שאמא שלהם רצתה משהו מהמרתף, הם פחדו לרדת והתחילו לריב מי ירד למטה.

עוד סיפור קטן… איך ישבו לאכול בבית עם כל כך הרבה ילדים? סבתא מספרת שאמא שלה היתה מכינה קערה ענקית של אוכל וכל הילדים ישבו סביב הקערה ואכלו יחד. אין צורך לומר שהמצב הצפוף הזה יצר התקוטטויות, ריבים קטנים והרבה צחוקים, מי אכל יותר, מי אכל פחות, אבל בסופו של דבר המצבים האלה גיבשו אותם להיות אחים אוהבים וקשורים זה לזה.

אין צורך לומר, שבמשפחה כזו שסבא היה סנדלר ופרנסתו היתה דחוקה, השפע לא היה מצוי במשפחה ולכן, העבירו בגדים ונעלים מילד לילד ולא תמיד קיבלו בגדים חדשים.

סיפור הבריחה

הסיפור מסופר מפיה של סבתא …

אחרי מלחמת השחרור, הגיע הזמן של הבחורים להתגייס לצבא הסורי כמובן שהם לא רצו ולכן חיפשו דרכים לא חוקיות לעלות לארץ ישראל, אחי הגדול ועוד שבעה חברים עלו בדרכים אלו: הם היו צריכים לברוח מסוריה ללבנון ומשם הסוכנות היהודית הבריחו אותם לישראל, וכך עלו כל הנערים והנערות הצעירים וכל הקן של החלוץ התרוקן מחברים וראיתי שנשארתי ללא חברה.

הייתי כל כך מיואשת וההורים שלי לא יכלו לעזור לי כי עם כל כך הרבה ילדים אי אפשר לברוח.

יום אחד, הלכתי לעבודתי כספרית ואחת הלקוחות שאלה אותי מדוע אני עצובה וסירבתי לספר לה. אבל, היא לחצה עליי כל כך, עד שאמרתי לה שאני רוצה לעלות ארץ ישראל. היא שמעה אותי ואמרה לי תבואי מחר ונפתור את הבעיה, לא ידעתי שהיא ואחיה עוסקים בהברחת יהודים לארץ.

יום אחרי זה, כמו שהבטיחה, החזירה לי תשובה ואמרה שאכין את עצמי לבריחה ביום חמישי. ביום חמישי, התייצב מול ביתי רכב עם בחור ואמר לי שהגיע הזמן לנסוע. נפרדתי מההורים ומהאחים שלי ודקה לפני שעליתי לרכב, אחי הצעיר יאיר בן השבע, יצא בדרכו לבית הספר. ראיתי אותו ושאלתי: "אתה רוצה לבוא איתי?" הוא אמר לי: "כן", נתן לי יד ולא ידע לאן אנו נוסעים.

הנהג הביא אותנו לתחנת הרכבת, וברכבת המבקר היה אחד מאנשיו של המבריח, אז הוא העביר אותנו ללא ביקורת, כאילו אני הייתי אשתו ואחי היה בנו הקטן. בצהריים, הגענו לביירות, עיר הבירה של לבנון, ומשם לקחנו מונית למשפחה שקשורה לסוכנות היהודית (זה היה יום חמישי אחרי הצהריים). המשפחה הודיעה לסוכנות על זה שאנחנו באים, וביום שישי בערב, בשעה שש, יצאנו עם המבריחים. היתה עוד קבוצת אנשים איתנו, הגענו לחוף, הכניסו אותנו לסירה והתחלנו להפליג לכיוון החופים של ארץ ישראל.

ביום שבת בשעה שבע בבוקר, הגענו לקיבוץ"גשר הזיו" ושם קיבלו אותנו חיילי צהל ואירחו אותנו בקיבוץ. אחרי יום בקיבוץ נשלחנו למחנה עולים "שער העלייה" בחיפה. שהינו במחנה המעבר כשבוע בערך.

החיים בארץ אחרי הבריחה

סבא משה היה בן דוד שלי והוא חיכה לי שאגיע מסוריה. כששמע שהגעתי, הוא נסע לחיפה למחנה עולים ולקח אותי אל המשפחה שלו. אחי הקטן יאיר נמסר למשפחה מאמצת במושב"כפר חיים”, שם גדל עד שהיה נער ועבר לגור בקיבוץ "עין כרמל", עד שהתגייס לצבא ושירת בצי הצוללות של חיל הים במשך חמש שנים.

בשנת 1952, כשלוש שנים אחרי העלייה ואחרי התאקלמותי בארץ, התחתנתי עם משה בן דודי, ונולדו לנו שלוש בנות, חמדה, מזל וסמדר.

החיים בשנות הנישואים הראשונות היו קשים מאוד. זה היה בשנים שאחרי מלחמת השחרור, באו המון עולים חדשים לארץ ולא היה מספיק מקומות לשכן אותם. כמו כן, לא היה מספיק מזון בארץ וקיבלנו תלושי מזון בהקצבה, זו קרויה תקופת הצנע.

את החלב הביא הביתה עגלון עם סוס בכל בוקר, מקרר חשמלי לא היה בבית, היה ארגז ובו שמו כל יום בלוק של קרח ועליו שמו את המזון שלא יתקלקל.

גז לא היה בבית, בישלתי על פתיליה ואת הכביסה חיממנו בדוד על פרימוס.

בהמשך נולדה בתי הבכורה חמדה, וכשהיתה בת שנתיים, ישבנו יום אחד בחצר והקראתי לה סיפור בעברית. במקרה עברה אישה, שעבדה במשרד החינוך וכששמעה את העברית הטובה שלי, הציעה לי לעבוד כמורה, כי בשנים אלו באו המון עולים חדשים וחסרו מורים בבית הספר. אך, נאלצתי לסרב, כי לא היה מי שישמור על חמדה, גני ילדים ופעוטונים לא היו באותה תקופה.

עם השנים, המצב השתפר, הבנות גדלו למדו התגייסו לצבא והתחתנו וילדו חמישה נכדים ותשעה נינים.

כעת, אני בת 86, עדיין פעילה יוצאת למועדון יום יום, כדי להתעמל ולפגוש חברות, כמו כן, עושה את הקניות ועבודות הבית בעצמי, ומבשלת לנינים מאכלים שהם אוהבים, כמו עלי גפן ממולאים, קישואים ממולאים, קובה מטוגנת, וטבולה.

סיפור מצחיק המסופר במשפחה

סיפור המסופר על ידי סבתא  על אחיה הצעיר, שעלה איתה לארץ וכמו שכבר סיפרנו הוא גדל במשפחה אומנת בכפר חיים.

הימים היו ימי צנע וחסרו הרבה מצרכי מזון במדינה אבל היות ואחי יאיר גדל במושב, הוא חי ברווחה והיה לו כל מה שרצה. אבל, יום אחד, ראו אותו יושב על העץ ולא מסכים לרדת, הוא יירד רק אם יתנו לו לאכול לחם וסלק, כי ככה הוא רגיל מסוריה, בימים קרים בדמשק, היו אוכלים לחם וסלק חם, כדי להתחמם.

כשיאיר לא הסכים לרדת מהעץ, קראתי לאחי הגדול משה, מהמושב הסמוך, כדי לשכנע אותו לרדת מהעץ. כששמע משה את הבקשה שלו הוא כל כך צחק ואמר לו, מה אתה מבייש אותנו, יש לך פה כל מה שאתה רוצה. הוא התרצה וירד, אבל יש לזכור שמדובר בילד קטן, שעזב את המשפחה והאחים והתגעגע לדברים שהוא מכיר.

גלגולו של חפץ

ברשות המשפחה קיים תכשיט של לירה אנגלית מזהב, שעובר במשפחה כבר חמישה דורות. אמא שלי, מזל, קיבלה מאמא שלה את התכשיט לכבוד החתונה שלה ואני קיבלתי אותו בחתונתי והעברתי אותו לבתי חמדה.

זהו תכשיט יקר מאוד גם חומרית וגם ריגשית ואני מקווה שימשיך לעבור בהמשך לנכדותיי ולנינותיי.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.