מאגר סיפורי מורשת

אסתר מרמלשטיין פרידמן נולדה בשנת 1924 בהונגריה בכפר דוסינו (היום זה שטח של אוקראינה). היא ניצולת שואה, הייתה בגרמניה, עברה תלאות וראתה דברים נוראים.

בשנת 1944 לקחו אותה ואת כל משפחתה לגטו שבעיר מוקצ'בו בבית חרושת לחומרי בניה. את כל הזהב שהיה להם וכל החפצים הפרטיים והקטנים לקחו מהם. הגרמנים ומשתפי הפעולה עמהם אספו את כולם ביחד והעמיסו אותם ברכבות של בעלי חיים. היהודים ידעו בלבם לאן הם מובלים, למרות שהגרמנים אמרו להם שלוקחים אותם לעבוד. בקרון אחד דחסו 85 איש למשך 4 ימים רצופים ללא מים ומזון. הרכבת עצרה בתחנה הסופית שהיא אושוויץ מחנה ההשמדה בפולין, הגרמנים פתחו את הדלתות וצעקו: "החוצה!" ודחפו את האנשים ואת הילדים, בקרונות היו גופות של ילדים זקנים ואנשים חולים שלא שרדו את הרעב, הצמא וחוסר האוויר. ישר לקחו אותם לסלקציה: זקנים ילדים ואימהות לחוד, וצעירים ובוגרים לעבודה קשה. גילחו את ראשיהם, חילקו בגדים קרועים ישנים שהיו מלוכלכים מבוץ ומדם. אימא של סבתא אסתר ז"ל ושני אחיה הקטנים וכל בני הדודים שלה נשרפו מיד במחנה אושוויץ. היא ואחותה מרים נשלחו למחנה עבודה. ביום עבדו קשה ובלילות היו צריכים לעמוד בגשם, ובחורף היו עושים את "צעדות המוות", בהן היו מוליכים אותם ימים ולילות בגשם ובשלג בקור העז עם כמעט ללא ביגוד. מי שהתיישב נורה מיד על ידי הנאצים.

בסוף נובמבר הובילו אותם כל הלילה ברגל עד שהגיעו לבית החרושת לנשק ושמו היה "הייניכן" שבגרמניה, על יד דרזדן. סבתא אסתר ואחותה עבדו שם ארבעה חודשים, ימים ולילות. המנהלת הגרמנית היכתה והרביצה לכולן. באותו הזמן החלו הצבא האמריקאי, הרוסי והבריטי להפציץ את מחנות הריכוז. הגרמנים הובילו אותם לטרזיינשטט שליד צ'כיה. עדיין לא הייתה סוף המלחמה. רק כעבור כשבועיים לקחו אותם לבית ספר והעבירו אותם לשמירה ע"י הצלב האדום. בתאריך 5 למאי 1945 נגמרה המלחמה הארורה.

לאחר המלחמה חזרו סבתא אסתר ז"ל ואחותה מרים ז"ל לכפר הולדתם דוסינו שכיום הוא באוקראינה על גבול הונגריה. הבית לא היה במקומו: המקומיים הרסו אותו כליל ובזזו כל מה שהיה בו. הבית של דודתם שהיה במרחק קרוב לבית שלהם נשאר שלם למרות שהוא היה ריק מדברים. סבתא אסתר ואחותה עברו לגור בבית דודתם, שבו הייתה גרה משפחה של 10 איש שאף אחד מהם לא שרד את השואה. באביב חרשו את חלקת האדמה שהייתה סמוכה לחצר של הבית כדי לשתול תפוחי אדמה ומצאו שם פמוטי נחושת וכמה טבעות זהב. סבתא אסתר התחתנה עם סבא יצחק אייזיק בשנת 1946, גם הוא ניצול שואה שעבר מחנות עבודה קשים ואף איבד את אשתו וארבעת ילדיו באושוויץ. נולדו להם שלוש בנות. סבתא והמשפחה קיימו אורח חיים דתי עד כמה שהיה אפשר, כי היה משטר קומוניסטי.

סבתא רבקה

הם רצו מאוד לעלות לארץ לאחר השואה אבל המשטר הקומוניסטי סגר את השערים ולא נתן להם לעלות לארץ ישראל שכל כך רצו וחלמו כבר להגיע אליה, אל ארץ הקודש. רק בשנת 1973 בחודש אוקטובר, בזמן מלחמת יום הכיפורים, אישרו יציאה לארץ ישראל והמשפחה עלתה לארץ. ב"ה המשפחה השתלבה יפה בארץ, כל הבנות הקימו בתים לתפארת מדינת ישראל וזה הקשר הרב דורי האמיתי, כי אין לנו ארץ אחרת.

המשפחה בישראל

הזוית האישית

רגינה רבקה מיכלי השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי ותועדה על ידי דביר ברם. התכנית נערכה בבית הספר חמ"ד אורי אורבך בפתח תקווה, התשע"ט.