מאגר סיפורי מורשת

תולדות המשפחה

המילה אניו פרושה אמא בהונגרית. אני (סבתא אסתר) קראתי לאמא שלי אניו ולכן כל הסובבים אותי חשבו שזה השם שלה וקראו לה אניו. גם הילדים שלי שמעון איריס ואורלי והנכדים שלי מיקה מאיה שיר פז ושני קראו לה אניו. משפחתה של אניו הגיעה מסלובקיה להונגריה ואניו נולדה בעיר בודפשט בירת הונגריה בשנת 1927. אניו נולדה כתאומה לאחיה משה ולאחותה הגדולה קלרה למשפחת שטרייכר.

אניו הייתה תלמידה מצטיינת, רוב הציונים שלה היו: טוב מאוד אחרי שסיימה את בית הספר היסודי הלכה אניו להירשם לתיכון אבל לא קיבלו אותה בטענה שאין מקום, ואחריה באה להירשם תלמידה נוצרייה פחות טובה והיא התקבלה. אניו מאוד נפגעה כששאלה לסיבה לכך, התשובה הייתה שהיא יהודיה והקציבו מקום רק לשלושה יהודים . אניו הלכה ללמוד בבית ספר מקצועי תפירה. בתקופה זו העבירו את היהודים לגטו ושם הם גרו בצפיפות רבה ובתנאים קשים מאוד. בספטמבר 1944 נשלחו אניו סבתא שלי ודודה שלי קלרה למחנה ריכוז ברגן בלזן. דוד שלי משה נשאר בהונגריה התגייס למשטרה כדי להציל את סבא שלי ממוות אבל לא הצליח. ההונגרים ירו בסבא שלי יחד עם יהודים רבים לנהר הדנובה.

המסע למחנה הריכוז ברגן בלזן

אניו, דודה שלי וסבתא שלי צעדו יחד עם קבוצה גדולה של יהודים הונגרים מהונגריה עד גרמניה. בדרך לגרמניה הם עברו תלאות רבות. הצעדה הייתה בתקופת החורף בתנאי מזג אוויר קשים מאוד. במהלך הצעדה כל מי שהעז לצאת מחוץ לקבוצה נורה מיד על ידי הגרמנים ולכן לא נותרה להם ברירה אלא להמשיך ולצעוד. הגרמנים נהגו לעצור את המצעד בפרקי זמן שונים , להעמיד את הצועדים בשורה ואז לירות בכל אדם עשירי . כל זאת על מנת לזרוע פחד נוסף בקבוצת הצועדים.

בימי סערה, במהלך הצעדה, היו מקרים שבהם פגעו ברקים בעצים שלאורך הדרך בה הם צעדו, אשר עלו באש וסיכנו את הצועדים. במקרה אחר, לאחר הליכה ארוכה וממושכת בגשם שוטף וכבד, הכניסו הגרמנים את קבוצת הצועדים לאורוות עם קש נקי ויבש. לאחר שכולם נרדמו, הדהירו הגרמנים את הסוסים לאותן האורוות , אשר דרסו ורמסו חלק מהאנשים שישנו. בהמשך הדרך עצרה הקבוצה במחנה ההשמדה אושוויץ , שם שמה לב אניו לערמות רבות של בגדים וכששאלה לפשר הדבר, נאמר לה שאלה הם הבגדים של אנשים שהגיעו לפני כן למחנה, התקלחו וקיבלו במקומם בגדים חדשים. לאחר שאניו התקלחה היא קיבלה את בגדיה בחזרה ולא הבינה מה מתרחש. מאוחר יותר התברר לה שאלה היו הבגדים של היהודים שהגיעו קודם לכן למחנה נכנסו למקלחות והומתו ע"י גז רעיל שזרם מהמקלחות. משם המשיכה הקבוצה בצעדה עד שהגיעו למחנה הריכוז ברגן בלזן.

במחנה הריכוז ברגן בלזן

ברגן בלזן היה מחנה ריכוז גדול מוקף גדר חשמלית, מגדלי שמירה וחיילים עם כלבים שמסיירים סביב למחנה כדי למנוע בריחה של האסירים היהודים. במחנה חיו נשים וגברים בביתנים נפרדים. שלושתן (סבתא שלי, אמא שלי ודודה שלי) היו יחד באותו ביתן . שתי האחיות (אמא שלי ודודה שלי) תמיד דאגו לשמור על אמא שלהן (סבתא שלי). התנאים במחנה הריכוז היו קשים מאוד: זו הייתה עונת החורף וליהודים לא היו בגדים מתאימים לתקופה זו , והם גם קיבלו מעט מאוד אוכל . לברוח לא היה אפשר ולמרות זאת כל בוקר עמדו במסדר ספירה. הגרמנים התעללו בהם בכל מני דרכים. למרות כל המצב הקשה , שמרו היהודים על חגי ישראל ועל צלם אנוש. סבתא שלי נפטרה במחנה הריכוז חודש לפני שחרור המחנה. אניו חלתה בטיפוס והועברה לבית החולים על ידי האנגלים ששחררו את המחנה.

התקופה ברומניה

לאחר השחרור מהמחנה, חזרו אניו ואחותה לבודפשט שם פגשו את אחיהן ואז נודע להן שאבא שלהן נורה ע"י ההונגרים והושלח לנהר הדנובה. אניו התחתנה ונסעה לרומניה ושם גם נולדתי. אניו ואבא שלי משה היו ציונים דבר שהיה בניגוד לחוק הרומני. אבא שלי שהיה אסיר ציון ולכן מנעו ממנו ומאניו לעלות לארץ במשך תקופה ארוכה. בשנת 1958 הרומנים התירו ליהודים לצאת מרומניה ורק אז המשפחה עלתה לארץ.

העליה לארץ

יצאנו ברכבת מרומניה דרך הונגריה לכיוון אוסטריה. בגבול הונגריה – אוסטריה הרכבת עצרה ועמדה זמן רב . היה חשש שבגלל עברו הציוני של אבי יורידו אותו  מהרכבת , ואניו ואנוכי נאלץ להמשיך לבד לארץ . למזלנו זה לא קרה. הרכבת המשיכה דרך אוסטריה לאיטליה ושם בעיר נאפולי עלינו על האנייה "תאודור הרצל" והגענו לחיפה. מחיפה עם אוטובוסים נסענו לירושלים. כל הדרך אניו התפלאה מהבניינים הגבוהים והיפים שראתה. אבל במהלך הדרך הם הלכו ונהיו נמוכים יותר עד שהגענו למעברה שהייתה בנויה מצריפים ואזבסט. ההתחלה הייתה קשה מאוד. הגענו למזג האוויר החורפי והקר של ירושלים. לא היו לנו אמצעי חימום למעט פתיליה. קיבלנו גם שלוש מיטות סוכנות (מברזל) , קילו סוכר , קילו קמח ובקבוק שמן. כדי להגיע לתחנת האוטובוס הקרובה היינו צריכים לטפס ולרדת 300 מדרגות.

לאחר כחודש ימים ובאדיבותו הרבה של אדם זר לחלוטין שאבא שלי הכיר במקרה בחנות צילום בירושלים , שם הוא חיפש עבודה ואשר ראה את מצב המגורים הקשה שבו חיינו, הציע לנו לעבור לביתו שבחולון ושם גרנו חצי שנה. אני למדתי בבית הספר "המגינים" ומאוחר יותר למדו שם גם הילדים שלי שמעון איריס ואורלי וגם הנכדים שלי שיר ופז. היות ואבא שלי לא מצא עבודה במקצוע הצילום, הוא החליט ליצר אלבומי תמונות עבור צלמים לאירועים משפחתיים (חתונות, ברית מילה, חגים…) למעשה הם היו יצרני האלבומים היחידים שהיו בארץ ומזה התפרנסו. הוריי חיו כל השנים בחולון מאז שעלינו לארץ עד ליום פטירתם. הם הקימו דור המשך של משפחה גדולה, אוהבת , שלושה נכדים וחמישה נינים.

ספורט וריקודים המוטיב המשותף של בנות המשפחה

אניו הייתה ספורטאית עוד מילדותה. היא ידעה לעשות תרגילי גלגלון, "גשר", עמידת ידיים , רקדה וכו'. אני הייתי אצנית ורקדתי בלהקת ריקודים החל מגיל 6 עד גיל 18. בתי איריס רקדה במופעי בלט. בתי אורלי רקדה ריקודי ג'ז. נכדתי שני התעמלה התעמלות קרקע, רקדה ג'ז ועכשיו משחקת כדורסל. נכדתי שיר השתתפה בחוג ריקודים. שתי נכדותיי הבנות התאומות של שמעון בני, משחקות כדורסל .

הזוית האישית

התייחסותה של נכדתי שני לסיפור קורות חייה של אמי "אניו": הסיפור ששמעתי מפי סבתא שלי היה מדהים מעניין ומרגש מאוד לא האמנתי כי דברים שהיא סיפרה לי היו יכולים בכלל לקרות . רק עכשיו אני יכולה להעריך עוד יותר את סבתא רבתא שלי ואני גאה בה. אני שמחה שלמרות כל התנאים הקשים שהיא עברה היא הצליחה לשרוד. ובסופו של דבר להקים משפחה ולהגיע לארץ ישראל. בנוסף לכך  למדתי מסבתא שלי כל מני מושגים שלא ידעתי. שמחתי מאוד לעשות את הקשר הרב דורי עם סבתי שבמהלכו מערכת היחסים שלנו נהייתה קרובה והדוקה יותר. ועל כל אלה אני מודה לך מקרב לב ואוהבת אותך מאוד.

סבתא אסתר: תכנית הקשר הרב דורי הינה תכנית ערכית ומיוחדת. באמצעותה הצלחתי להעביר לשני ולניצן מידע שלא הכירו קודם ושלא היה מזדמן לי לעשות בלעדי התכנית. שני: חיכיתי בכל שבוע ליום שלישי שבו היו מגיעים סבתא וסבא להשתתף בתכנית.