מאגר סיפורי מורשת

אמא היתה עקרת בית ואבא סוחר ומוכר צבעים ומנהל בית חרושת לסוודרים. סבא שלי היה מאד מוכר שמו: מסעוד לוגסי למין הוא היה מנהל מרכז חנויות במרוקו, הם היו דתיים בזמן שהמלך חמיס של מרוקו נפטר כל אנשי המקום קזבלנקה הלכו אל ביתו של המלך וכך גם כל היהודים הלכו אם שאר המרוקאים הלכו ובכו מפני שהיה מלך טוב שהגן על היהודים הייתי אז בת 10 והייתי לבדי ללא בני המשפחה רצתי אחרי כל היהודים ואז הגיע אלי ערבי וניסה לחטוף אותי, אדם יהודי שהכיר את אבי שאל אותי "מה את עושה פה לבד?" עניתי לו "שאני בוכה בגלל שהמלך מת" ואז הערבי מושך אותי ביד אחת והיהודי ביד האחרת כך כמה דקות אני החלטתי ללכת לכיוון היהודי היהודי חבר של אבי החזירני הביתה.

בעקבות סיפור זה, למחרת אבי הלך לציונות לבקש לשלוח אותי ואת שתי אחיותיי לארץ ישראל עם "עליית הנוער". הוא סידר את כל המסמכים, התהליך נמשך כשנתיים רק בגיל 12 הפלגתי אם שני אחיותיי הגדולות לצרפת ומשם לשוויץ. לנו הבנות, אבא סיפר שהוא שולח אותנו לשוויץ ללמוד "אני רוצה שכל אחת מכן תצא עם השכלה ומקצוע טוב" אמר אבי. כך באנייה ששמה "ג'ין" הפלגנו. באניה לא היה אוכל כשר ולכן אכלנו רק תפו"א שלוקים עם מלח ושמן וזהו, כדי לשמור על הכשרות.

הפלגנו לצרפת ושם נשארנו שבוע ומשם העלו אותנו לשוויץ. לאבי היה הרבה כסף והוא מימן לנו את השהות היקרה בשוויץ. בשוויץ למדנו 6 חודשים אחותי למדה ספרות אני למדתי טכניקות של אחיות חבישה וכאילו דברים אבל בגלל שהייתי קטנה נתנו לי רק לחבוש פצעים אחותי השנייה למדה לתפור בצרפת ההינו רק שבוע ימים ומשם הפלגנו הלאה לישראל.

בארץ, שלחו אותנו ל"רמת הדסה" בטבעון מוסד מעבר משם הגענו לקיבוץ "רמת יוחנן"- ליד חיפה. כשהגענו לרמת יוחנן ראינו אנשים שעישנו בשבת, בישלו, חלבו פרות וגם נתנו לנו לעבוד בשבת. מהשבוע ראשון שם, התחלתי לבכות משום שרציתי לשמור שבת. הורי חינכו אותנו לשמירת תורה ומצוות. האחראים במקום, המארגנים לא רצו להעביר אותנו למקום מתאים לנו וביקשו שנמתין. אני ואחיותיי לא הסכמנו להישאר שם והחלטנו פשוט לברוח. התחבאנו בכרם ענבים, שם מצאה אותנו המשטרה והחזירה אתנו לרמת יוחנן, אבל אז הבנו שאנחנו באמת לא מסוגלות להיות שם. בסופו של דבר הקשיבו לנו והעבירו אותנו למקום אחר בגדרה. למקום בו שומרים על אורח חיים דתי, על תורה ומצוות. זו הייתה פנימייה .

כשהייתי בגיל 12 שמעתי שהוריי הגיעו לארץ ולקחו אותנו לראותם. הורי היגיעו לקריית אתא. ברגע שראיתי אותם העדפתי להישאר עמהם ולא לחזור לפנימייה. כך עזבתי את הפנימיה ועברתי לגור עם הורי בקריית אתא. הפסקתי ללמוד ומגיל 15 התחלתי לעבוד בבית חרושת "אתא".

אחותי הגיעה כעולה חדשה ממרוקו עם תינוקת והייתה הרה. לאחר שהיא ילדה, גם היא עברה לקריית מלאכי ואיימי שלחה אותי לעזור לה. בגיל 16 חיתנו אותי עם בעלי שהוא מקריית מלאכי. כיום אנו גרים בקריית מלאכי ויש לנו שישה ילדים 5 בנים ובת אחת.  בתי אתי, אמא של אורן נכדי ( איתו אני משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי , השנה), גרה באשקלון וכל ילדיה לומדים במוסדות חב"ד.

היום אני בת 66. משתתפת בתכנית הקשר הרב דורי. התרגשתי מאוד בתוכנית, נהנתי מאוד שאני משמחת את הנכד שלי וזה הדבר הכי משמח אותי בעולם.

כיף לי לשמוע את הסיפורים של סבתא, למדתי ממנה רבות ונהנתי מהמפגשים בתכנית.

כפר הנוער רמת הדסה: "כפר הנוער רמת הדסה סאלד הוקם בשנת 1949 על ידי הסוכנות היהודית כבית זמני לילדים ניצולי השואה ונקרא על שם הנרייטה סאלד שעמדה בראש ארגון עליית הנוער. כפר הנוער נמצא בצפון קריית טבעון. במשך השנים התאים את עצמו הכפר לצרכיה המשתנים של המדינה. משנות השבעים מקיים הכפר תוכניות חינוך מיוחדות לבני נוער. כיום מהווה הכפר מסגרת שש שנתית לנערים מכיתה ז' ועד י"ב ומשקיע את מרב המשאבים בהענקת כלים ומיומנויות לכישורי חיים שיאפשרו לחניכים השתלבות בחברה הישראלית כאזרחים מן המניין. הכפר שם דגש על חינוך לערכים ובוגריו משתלבים במגוון תוכניות ופרויקטים המסייעים לקהילה. בשנים האחרונות מגיעים בוגרי הכפר להישגים מרשימים בבחינות הבגרות ובנתוני הגיוס לצה"ל. חלקם אף מתנדבים לשנת שירות למען הקהילה. הכפר מנוהל בשותפות על ידי הסוכנות היהודית, בשיתוף תורמים ומתנדבים רבים, ביניהם נשות הדסה וקרן אורן". ויקיפדיה

תשע"ו