מאגר סיפורי מורשת

שמי סילבי זונטג, נולדתי בשנת 1955בעיר ניו יורק , בת בכורה לצבי וטאובה קרון. הוריי קראו לי סילקא על שם סבתי, אמו של אבי, שנספתה בשואה. שמי באנגלית: סילביה.

מאחר והוריי הגיעו לארה"ב רק מספר שנים קטן לפני שנולדתי, כפליטי שואה, בשנות ילדותי הראשונות הם היו עסוקים בלימוד השפה האנגלית, רכישת השכלה והתבססות כלכלית. שני ההורים השלימו את לימודי התיכון (בתקופת המלחמה בפולין כמובן לא יכלו ללמוד בבית ספר בכלל) ואבי אף המשיך ללמוד ראיית חשבון באוניברסיטת סיטי קולג' בניו יורק. באותה עת גרנו בדירה שכורה בברוקלין באזור שהלך והתדרדר לשכונת פשע  ולכן ההורים עמלו קשות לחסוך פרוטה לפרוטה על מנת שנוכל לעבור לאזור הולם לגידול משפחה.

טאובה וצבי קרון ז"ל

כשהייתי בת 6 עברנו לביתנו החדש בשכונה מצויינת בדרום ברוקלין, שכונת "מיל בייסין" החדשה, שאוכלסה ע"י משפחות צעירות מהמעמד הבינוני, בעיקר יהודים אם כי היו גם משפחות לא יהודיות, בעיקר ממוצא אירי ואיטלקי. השכונה נבנתה על אדמת ביצה, קרוב מאד למפרץ של הים האטלנטי וכשביקרנו בבית בעת הבניה אף מצאנו ראשי חץ של האינדיאנים הילידים שגרו שם בעבר. לצערי, חודשיים אחרי שעברנו לבית החדש, נהרגה אחותי הקטנה בת ה-3 בתאונת דרכים. בגלל שהוריי היו שרויים באבל כבד, ולא היו פנויים לרשום אותי לבית ספר יהודי פרטי, התחלתי ללמוד בבית ספר ציבורי שהיה בשכונה, שם למדו רוב ילדי השכונה.

לבית הספר נסענו באוטובוס צהוב, כאשר לכל אוטובוס היה דגל בצבע שונה בשמשה הקדמית ולנו, תלמידי כיתה א' ,הלבישו תג על הזרוע עם פיסת בד בצבע תואם. מאחר וגרתי בשכונה מספר חודשים כבר היו לי חברים מהרחוב והיינו אמורים לנסוע ביחד ולבדוק שעולים ויורדים מהאוטובוס ביחד. אלא שביום הראשון התבלבלנו בתחנה שאמורים לרדת בה והלכנו לאיבוד בתוך השכונה. עד שמצאנו את דרכנו הביתה כבר חיכו לנו הורים היסטריים… כאמור, רוב השכונה אוכלסה במשפחות יהודיות אבל רובן היו חילוניות ו/או מסורתיות. מאחר ומשפחתי היתה דתית, היינו חברים ב-"פלטבוש פארק ג'ואיש סנטר" שהוא למעשה בית הכנסת האורתודוקסי המרכזי של השכונה, יחד עם כמה מאות משפחות נוספות. בבית הכנסת היו, בנוסף לתפילות, פעילויות לילדים, להורים ולמשפחות כולל מפגשים אחר הצהריים, מסיבות, וכו'. שם גם למדתי פעמיים בשבוע אחר הצהריים ב"היברו סקול" (Hebrew school) אשר היה אמור להקנות ידע בשפה העברית, בתורה ובהלכות. בפועל, הלימוד היה  בסיסי מאד.

עד סוף כיתה ו', כשעברתי לבית ספר דתי באזור אחר (מרחק נסיעה של כ-45 דקות בתחבורה ציבורית), רוב חבריי היו ילדי השכונה. בימים בהם מזג האויר היה נאה, הרחוב היה מלא ילדים משחקים בכדור ורוכבים על אופניים. אמנם לכל המשפחות היתה כבר טלוויזיה בבית, אבל ההורים עודדו אותנו לבלות בחוץ כמה שיותר. גם נסענו בחבורות לשפת הים, לבריכה השכונתית, ולבתי קולנוע לראות סרטים חדשים כמו "מרי פופינס","צלילי המוסיקה" וסרטי קומדיה עם השחקן ג'רי לואיס. בימי שלג בילינו שעות בבניית אנשי שלג, פתחנו "מאפיה" עם עוגות שלג והאבות סחבו אותנו ברחוב על מגלשות שלג.

בכיתה ו' עברתי לחטיבת הביניים השכונתית אבל אז החלו מסיבות ליל שישי. כבת שומרת מצוות לא יכולתי להשתתף במסיבות ובפעילות אחרת בשבת וזה כמובן יצר קונפליקט מהותי. הוריי קיבלו החלטה להעביר אותי לבית ספר יהודי, אבל שאר הילדים שלמדו בבתי הספר היהודי כבר שלטו בעברית מכיתה א' ואילו אני בקושי ידעתי את ה-א'-ב' וכמה מילים בודדות, שלא לדבר על שאר מקצועות קודש. אבל פתרון נמצא כי הימים היו ימי מלחמת וייטנאם, עם גיוס חובה לבני 18. הורים יהודים שרצו להבטיח שבניהם לא יגוייסו לצבא ארה"ב ואז יישלחו לוייטנאם, ייסדו חטיבת ביניים דתית שבה ילמדו עברית ולימודי קודש בצורה אינטנסיבית על מנת שהילדים יוכלו להמשיך משם לבתי ספר תיכוניים דתיים (מי שלמד בבית ספר דתי יכול היה לחמוק מהגיוס לצבא מטעמי דת).

תקופה זו זכורה לי מסיבה נוספת. הימים הם תקופת מלחמת ששת הימים בישראל, יוני בשנת 1967, סמוך ליום הולדתי ה-12, והחרדה בתוככי יהדות ארה"ב היתה רבה. בימים לפני פרוץ המלחמה הוריי עקבו אחרי ההתפתחויות בישראל במתח רב. מי חלם אז שישראל תוכל לנצח את צבאות ערב בכזה ניצחון מוחץ? היה חשש אמיתי שמדינת ישראל עומדת לפני אסון נוראי. בבית הכנסת אורגנה הפגנת תמיכה בישראל והגיעו אלפי משתתפים. אני אישית הלכתי מבית לבית להתרים אנשים למען עזרה לישראל. כמעט כולם נתנו ביד רחבה אבל אחת מתושבות הרחוב, יהודייה דווקא, סירבה בטענה שזה לא עניינם של יהודי ארה"ב. אני חושבת שהמקרה זה הצית בי ניצוץ ראשוני שמקומי במדינת ישראל, ולא בארה"ב. התחושה הזו כמובן היא תוצאה של גורמים רבים נוספים – חינוך ציוני נלהב גם בבית וגם בבתי הספר שבהם למדתי בהמשך.

בית הספר "עזרא אקדמי" היה שונה מאד מבית הספר הציבורי שלמדתי בו עד כה. קודם כל, הוא היה די מרוחק מהבית ודרש נסיעה באוטובוס וברכבת תחתית על מנת להגיע אליו. בכיתה שלי היו רק כ-20 תלמידים וקיבלנו יחס מאד אישי. למדנו בנוסף למקצועות הרגילים גם לימודי קודש, כולל גמרא, מקצוע שמאד אהבתי. יום הלימודים היה ארוך ולמדנו עד השעה 16:30 במשך 4 ימים בשבוע ובימי ו' ו-א' למדנו חצאי יום. באופן טבעי יצרתי חברויות חדשות והתרחקתי מחברים בשכונה כי לא היה לי פנאי לבלות איתם. עם חבריי החדשים יצאתי לטיולים, בילינו סופי שבוע אחת אצל השנייה, היה לנו מסיבות כיתתיות וזו היתה תקופה נפלאה עבורי. בהמשך הרחוב של בית הספר היה בית ספר לבנות קתוליות. תמיד קנאתי בתלבושת האחידה "האופנתית" שהיה להן בזמן שלנו לא היתה תלבושת אחידה כלל. אנחנו הבנות היינו בקונפליקט מתמיד בין אופנת חצאית המיני לבין קוד הלבוש בבית הספר.

תעודה שלי בכיתה י' 

בכיתה י' עברתי לתיכון "ישיבה יוניברסטי" לבנות, אשר נמנה עם בתי הספר היהודיים הטובים ביותר באותה תקופה. מעבר ללימודים במקצועות קודש וחול היו לנו חוגים בבית ספר בשעות אחרי הלימודים – דרמה, גיטרה, ספורט וכו'. עד גיל 17 המשכתי ללמוד שעורי פסנתר ולהתאמן בבית שעה כל יום. כמובן שהיו גם בילויים רגילים של בת בגיל העשרה: מסיבות, דייטים, שופינג, פטפוטים בטלפון עם חברות…

התקופה הזו אופיינה ע"י המאבק של אסירי ציון – יהודי ברית המועצות לשעבר שנאסרו על רצונם להגר לישראל – ואנחנו השתתפנו בפעילות למען שחרורם כגון הפגנות, החתמת עצומות, גיוס כספים וכו'.

בהפגנה למען יהדות ברית המועצות עם שלטי "שחרר את עמי" 

כאמור, בשכונה שבה גרתי לא היה סניף של בני עקיבא ולכן לעתים קרובות העדפתי לנסוע לשבתות אצל חברותיי לכיתה או לסבתא שלי שגרה קרוב יותר לסניף. בקיצור, שנות התיכון עברו עליי בנעימים. בגיל 18 מייד עם סיום לימודי התיכון עליתי ארצה, בהתחלה כסטודנטית באוניברסיטת בר-אילן. כמה חודשים לאחר הגעתי פרצה מלחמת יום הכפורים ותחושת הגורל המשותף זירז את קליטתי בארץ ותחושת השייכות.

כיצד הכרתי את בעלי

למעשה היכרות עם בני זוג נעשתה אז בדומה להיום – אמנם לא היו לנו פייסבוק ואפליקציות להיכרויות, אבל הכרנו חברים פוטנציאליים בתנועת הנוער, בבית הכנסת, במסיבות, באירועים וגם ע"י חברים אשר "המליצו" על חברים ראויים. בתקופה בה למדתי באוניברסיטת בר אילן הייתי מגיעה לעתים תכופות לשבתות לבית דודי בתל אביב. ביום שישי אחד ביוני בשנת 1974 הגעתי לשבת, ודודתי בישרה מיד עם בואי שיש לי דייט למוצאי שבת. עניתי לה שאכן קבעתי דייט עם בחור למוצ"ש והוא יבוא לאסוף אותי מביתם. דודתי החווירה כי מסתבר שעכשיו יש לי "אובר-בוקינג". מסתבר שבאותה שכונה גרה אישה מבוגרת שהכירה את אבי עוד מפולין ומימי שירותו בצה"ל והיא החליטה לשדך לי בחור ממשפחה "טובה" שהיא הכירה. בקשתי מדודתי מיד לבטל את הפגישה ובכלל לא נראה לי הרעיון של "שידוך" ע"י זקנה שיש לי איתה רק הכרות שטחית. דודתי טלפנה ל"שדכנית" הניה והסבירה שלא אוכל להפגש עם הבחור במוצ"ש כי "היא צריכה ללמוד למבחן". השדכנית לא ויתרה והציעה שהיא תגיע מיד עם הבחור. כעת עוד יותר הרעיון לא נראה לי – מה פתאום בחור בוגר צריך "שיביאו אותו"? וכבר דמיינתי סצינה כמו מהסרט "החתונה היוונית שלי", שיושבים הזוג המיועד בליווי זקנות משני הצדדים…  בקיצור, ביקשתי שהבחור יבוא לאוניברסיטת בר אילן ביום ב' הקרוב, כי ביום א' בשעה 16:00 יש לי מבחן בסטטיסטיקה ולא מתאים לי ביקור.

אלא שקרה מה שקורה כשיש טלפון שבור – הבחור הגיע דווקא ביום א' לפנות ערב, מייד אחרי שיצאתי ממבחן סמסטר אחרון, כשכל מה שבא לי לעשות באותו הערב היה ללכת להתרחץ ולישון. בסופו של דבר ה"שדכנית" צדקה – היה כדאי להכיר את "הבחור" – שמוליק – שהפך לימים לבעלי.

ביום נישואינו

נולדו לנו ארבעה ילדים: עדי, יעל, יובל ויונתן. ב"ה כל הילדים נשואים ויש להם ילדים מקסימים. אנחנו גרים בכוכב יאיר והכי נהנים לארח ולבלות יחד עם הילדים והנכדים.

הזוית האישית

סילבי: ההשתתפות בתכנית הייתה הנאה צרופה. אנחנו אסירי תודה על ההזדמנות להעביר חוויות אישיות לנכדה באוירה כיפית.