מאגר סיפורי מורשת

נולדתי בתל אביב בשנת 1948, בסיום מלחמת יום העצמאות, בבית של סבא רחמים וסבתא חמדה בשכונת נווה-צדק בתל-אביב. את הבית בנה סבי רחמים מוצירי, כשהגיע מקהיר, מצרים, בשנת 1920. בקומה השנייה של הבית סבי בנה בית כנסת.

הורי התגוררו בבית סבי וסבתי וגם אני נולדתי שם. הייתי הילדה השישית במשפחה. בגיל שנה עברנו לגור בכפר שלם, שזו היתה שכונה של ערבים שברחו מהבתים שלהם בזמן המלחמה והבתים נשארו נטושים וחלקם אף הרוסים. הבית שלנו היה בית ובו שני חדרים וחצר גדולה מוקפת חומה.

אבי עבד כשומר לילה בקריה ורכב לעבודה על אופניים. היינו תשעה אחים ואחיות שתמיד שיחקנו יחד והמצאנו משחקים שונים לבילוי, כי בזמנו לא היו משחקים רבים ובמצב המשפחתי שלנו לא יכולנו לקנות דברים שאינם הכרחיים. יצרנו הווי מיוחד בביתנו ולכן גם בני הדודים אהבו לבוא ולבלות איתנו ואמי על"ה פינקה את כולם במאכליה הטעימים.

אבא שלי שמר עלינו שלא נצא לתרבות רעה, לכן לא הרשה לבנות שלו לצאת מהבית אחרי החשכה. לאחר סיום בית הספר היסודי (שהיה עד כיתה ח'), בהיותי בגיל 13, התלבטתי היכן להמשיך את לימודיי. הרגשתי שאני חייבת לצאת מכפר שלם כי זאת הייתה שכונה לא נעימה, וכמו כן באופי שלי אני טיפוס שאינו יכול להיות סגור בבית, לכן ביקשתי מהוריי ללכת ללמוד בקיבוץ. בתחילה אבי לא הסכים שאלך למקום רחוק מהבית, אך אמי, לעומתו, תמכה בי. לאחר ויכוחים רבים אבי התרצה ואני הגעתי לקיבוץ עין צורים בשנת 1962.

הנערים שהגיעו איתי לקיבוץ ממקומות שונים בארץ, ממוסדות חינוך ופנימיות, הרגישו את השונות בין המקום ממנו הגענו לבין עין צורים שהיה מקום גדול, פתוח ומקבל, התייחס אלינו מאוד יפה ודאג לכל מחסורנו. נחשפנו לשונות שהתבטאה בשפה ובהתנהגויות שלא היו מוכרים לנו, אך המדריכים והמטפלות המסורים והסבלנות הרבה שלהם, הצליחו ללמד אותנו, לחנך אותנו, ולהקנות לנו ערכים ותרבות.

הרגשת החופש, המרחבים הפתוחים והחברים מאירי הפנים, גרמו לכך שנתאהב בקיבוץ והרגשנו בו כמו בבית. לי אישית, עצם העובדה שיכולתי לצאת למרחבים הפתוחים להתחבר עם כל הנערים והנערות ולהרגיש חופשיה אפילו במגבלות של סדר יום עמוס, שבו חצי יום לימודים חצי יום עבודה, גרמו לי להרגיש מאוד טוב.

לאחר גמר הלימודים יצאנו לנח"ל ולאחר הצבא חזרתי לעין צורים והתחתנתי עם מרדכי, בשנת 1972. גם הוא היה בנח"ל, כמה שנים לפני והחליט להישאר בעין צורים.

נולדו לנו 6 ילדים חלקם נשארו בעין צורים וחלקם יצאו מהקיבוץ. בשבילי המהלך של יציאה מהבית היה מהלך חכם, ועד היום עין צורים היא הבית שלי.

אימי אהבה מאוד לשיר והיה לה קול מאוד יפה, אני לא ירשתי זאת ממנה אבל חלק מאחיי זכו לכך והיו במקהלות. אך ירשתי ממנה את האהבה לשירה. אימי הייתה שרה לכל הילדים שירים של חיים נחמן ביאליק. אחד מהשירים שזכורים לי הוא "יש לי גן". שיר נוסף הוא "שבת המלכה" שהיינו שרים אותו בחברת הנוער בעין צורים, בימי שישי בקבלת שבת. המדריך שלי, רפי אילן, אהב מאוד לשיר ולימד אותנו שירים נוספים.

הזוית האישית

סבתא מלכה: כשינאי שאל אותי אם אהיה מוכנה להגיע לבית הספר ולא ממש נכנס לפרטים, אף על פי שהייתי צריכה למצוא סידור לעבודתי מיד הסכמתי. זו הזדמנות לבלות עם הנכד ולא אחמיץ חוויה כזאת. לא ידעתי מה מחכה לי אך הופתעתי לטובה מהתוכן, מהיכולת שלכן להסביר הכל ברוח טובה בחיוך ומאור פנים, ומהאווירה הנעימה והכי חשוב מהיכולת להעביר לינאי משהו מעברי שאינני יודעת אם הוא היה מתעניין בו לולא התוכנית הנפלאה הזאת. למרבה הפלא הוא שאל אם אסכים לבוא בשנה הבאה (אם הוא יתקבל לתוכנית). אני נהניתי מאד ורואה חשיבות גדולה בקשר בין הילד למבוגר. תמשיכו בעשיה המבורכת.

ינאי – הכרתי את סבתא שלי יותר, למדתי על הילדות שלה ועל החיים שלה בכלל. היה לי מאוד כיף בקשר הרב דורי ואם זה יתאפשר אשמח להשתתף גם בשנה הבאה.