מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים ואני נקראת על שם סבתא שלי, אמא של אבי, ביומיום קוראים לי מירה ושם החיבה שלי הוא מירל'ה.

נולדתי בארץ בתאריך 01.01.1945, כמרים קנטרוביץ, הורי, ציפורה ומשה, נפטרו לפני שנים. כשאחי התחתן הוא שינה את שם המשפחה לרינות. יום ההולדת שלי חל בתאריך של חגיגות השנה האזרחית ומשום כך תמיד כולם זוכרים אותו, הטלפון שלי לא מפסיק לצלצל מקרובים ורחוקים ואת היום אני בדר"כ מעבירה בבילוי עם המשפחה האהובה שלי. יש לי אח שמבוגר ממני בשש שנים, מאז שאנחנו קטנים אנחנו בקשר קרוב במיוחד וגרים בשכנות, אחי גר בבית ילדותינו ששופץ ואני ומשפחתי גרים בשכנות, גדר קטנה מפרידה בין הבתים.

ילדות ומגורים

נולדתי במושבה תל מונד. התקופה הייתה 1948 – מלחמת השחרור. כילדה הקטנה (יש לי עוד אח) במשפחה הייתי מפונקת, במיוחד אבי היה מפנק אותי, תמיד הצדיק אותי גם כשלא היה צריך. כילדה קטנה תמיד רציתי ללכת עם אחי והחברים שלו ואבא שלי תמיד הכריח אותו לקחת אותי. אני ממש זוכרת, שהייתי רצה אחריו והוא היה אומר לי ללכת.

הוריי היו מראשוני המושבה בתל מונד ואבי בנה את הבית שלנו, היו בו שני חדרים, בית קטן וצנוע, מטבח קטן, מקלחת ושירותים והול בכניסה, חדר להורים וחדר משותף לאחי ולי. בחדר שלנו הייתה כוננית, שמתחת לה היה מקום למיטות, שהיו נפתחות בערב לשינה ובבוקר סגרנו אותן, כדי שיהיה מקום בחדר. גם כשהתבגרנו היינו יחד בחדר וייתכן שזה המתכון לקשר קרוב וחברי עם אחי שנמשך עד היום.

התקופה הייתה 1948 מלחמת השחרור, זכורה לי כתקופה קשה להוריי שנטל הפרנסה היה עליהם. הורי התפרנסו מעבודה קשה בפרדסים ובשטחים החקלאיים באזור. אימא שלי עבדה מדי פעם במשק בית אצל משפחות במושבים ליד תל מונד, ההורים עבדו קשה ודאגו שלא יחסר לנו כלום. זו הייתה תקופת "הצנע" בארץ. אני לא זוכרת, שהיה חוסר בבית, אבל אחי שנולד חמש שנים לפני, זוכר שהיה חוסר ופעמים שלא היה מה לאכול בבית.

יש לי זיכרון כילדה שאני זוכרת כאילו היה אתמול, הייתה בתל מונד צרכנייה, קרוב לבית שלנו, כילדה הייתי הולכת ועומדת בתור עם התלושים שתמורתם קיבלנו מצרכי אוכל: כמה ביצים, חצי חבילת חמאה, לחם ועוד. כולם קיבלו את אותם המצרכים לפי מספר הנפשות בבית. אני חייבת לציין, שבמבט לאחור, יש בי הרבה געגועים לאותה התקופה ולפשטות שהייתה.

חגיגות יום הולדת לא היו משהו מיוחד, היו מציינים את היום. בבת מצווה שלי זכור לי השולחן הערוך שהיה. בשונה מהיום, חברים לא היו באים הביתה, הבתים היו כל כך קטנים, שלא היה מקום לארח חברים. שיחקנו בחצר או ברחוב משחקים כמו: קלאס, 5 אבנים, גומי ותופסת, לא היה דבר כזה לקנות משחקים.

המושבה תל מונד, התפתחה לאיטה, בית הספר, בית הכנסת, מכולת, רופא, אז לא היה ממש קופת חולים, הכל היה קרוב, ממש סביב הבית, הכל היה נוח, פשוט וקל, התקופה הזו זכורה לי כזמן יפה ומאושר בחיי.

זיכרונות מחפצי ילדות

בשנת 1950, כשהייתי בת חמש, היה חורף קשה בארץ וירד שלג. דודה שלי, אחות של אימא שלי, שגרה באמריקה, שלחה לי בובה.  הבובה הייתה כמו גליל עבה שניתן לתלות על הצוואר, להכניס את הידיים להתחמם, הכל היה מפרווה לבנה. אני ממש זוכרת את זה כמו היום. היינו בחוץ ובנינו בובת שלג ואני עמדתי בחוץ ואת הידיים חיממתי בבובת הפרווה שלי.

חפץ נוסף שנשמר עד היום הוא ספר תנ"ך, שהיה של סבתא שלי, הספר בן 100 שנה ומוצג במרכז התיעוד בתל מונד.

מימין: הגלויה, משמאל: הספר של אילנה

זהו ספר תורה בן 100 שנה, שהיה שייך לסבתא של הסבתא בפולין ועבר מדור לדור. הספר עטוף בעטיפת בד עם רקמה ובתוך הספר נמצאה גלויה עם תמונה של המשפחה.  הספר נתרם למרכז לתיעוד בתל מונד.

זיכרון מחג פורים: כמו היום, אני זוכרת שאימא שלי תפרה לי שמלה מדהימה לתחפושת של מלכת אסתר. הייתי בכיתה א', זה היה יום חורפי וגשום, כדי שלא אתלכלך, אבא שלי לקח אותי על הידיים לבית הספר.

צבא ועבודה

בצבא שירתי בקריית שמונה כגננת חיילת. כשהשתחררתי המשכתי לגור בקרית שמונה ומקום העבודה הראשון שלי היה כגננת בגן חובה, כמובן שלמדתי בסמינר למורות וגננות, עד היום יש לי חברות טובות משם וקבוצה בווצאפ שנקראת "החברות מהסמינר".

 גננת – חיילת

מאז שהייתי צעירה ידעתי שאהיה גננת, מאוד אהבתי את העבודה בגן עם הילדים, לאחר 30 שנה פרשתי לגמלאות והמשכתי לעבוד כמה שנים במילוי מקום בגנים.

הקמת המשפחה

את בעלי פגשתי בקריית שמונה, התחתנו בחיפה, בשנת 1966 אחרי שנת חברות, הייתי בת 21 . בעלי היה בן 25. אנחנו נשואים באושר ובחברות 54 שנים. התחתנו בחיפה, בקאזינו בבת גלים, על גג הבניין. הייתה חתונה שמחה. את שמלת הכלה תפרה לי תופרת, אומנם לא היו אז מעצבות כמו היום, אבל כן הלכתי לתופרת שתתפור לי את השמלה שרציתי. זו הייתה שמלה קצרה וממש אהבתי אותה.

האורחים הגיעו לחתונה עם אוטובוס שהעמדנו לרשותם, לרוב האנשים לא היה רכב פרטי. מתנות החתונה לא היו כסף או צקים כמו היום אלא, כלי בית, מצעים, מגבות וכו'.. היום זה נשמע מצחיק, אבל אז זה היה מקובל.

ביום נישואינו

בעלי חיפאי ונשלח לעבוד בקריית שמונה כחבר אגד. גרנו בקריית שמונה חמש שנים ואח"כ עברנו לגור בעיר חדרה לעוד 15 שנה ומשם עברנו לתל מונד, שכאן אנחנו גרים עד היום. נולדו לנו שלושה ילדים. את בתי הבכורה ילדתי בגיל 22.5, את בני בגיל 25 ואת בתי השלישית בגיל 30. שניים מילדנו נולדו בבית חולים מאיר בכפר סבא ואת בתי הצעירה, ילדתי בבית חולים הלל יפה בחדרה. התנאים בבתי היולדות לא היו כמו היום, כל היולדות שכבו בחדר אחד גדול כשווילון הפריד ביניהן, המקום זכור לי כמקום ישן, אפרורי ולא מזמין, כמו כן הבעל או בן משפחה אחר לא הורשו להיות לצד היולדת. הרגעים האלו זכורים לי כרגעים קשים וכואבים פיזי, רגשי ובדידות, אבל הכי חשוב שילדתי תינוקות בריאים ומקסימים.

מנהגים ומסורת

את החגים אנחנו חוגגים ביחד עם כל המשפחה, הילדים והנכדים. בדר"כ החגים אצלנו בבית והאווירה חגיגית ושמחה, שרים שירי חג, מתלבשים חגיגי וכמובן יש את המאכלים המיוחדים לכל חג. בראש השנה פותחים את עונת המרקים ואז אני מכינה מרק קניידלך וגפילטע פיש. בפסח יש את הלחמניות הטעימות, שילדיי כל כך אוהבים. בימי שישי מאז ומתמיד אני מדליקה נרות שבת, גם בנותיי המשיכו את המסורת ומדליקות נרות בביתן.

יש לנו שמונה נכדים ואנחנו בקשר קרוב עמם ונפגשים לעיתים קרובות. לצערנו, בשל  מגפת הקורונה, פחות, אבל שומרים על קשר טלפוני תמיד.

פעילויות מיוחדות

תמיד טיילנו, גם כשהילדים היו קטנים, בכל שבת היינו נוסעים לטיול בטבע. לחו"ל פחות טסנו, כשהילדים היו צעירים, אז זה לא היה כמו היום. היום טסים כמו שהולכים לסופר. כשהילדים בגרו ועזבו את הקן, בעלי ואני ניצלנו את הזמן וטסנו הרבה לטיולים, לבד ועם חברים, עד פרוץ  מגפת הקורונה לחיינו.

התחביבים שלי הם ציור, עד לא מזמן הייתי בחוג ציור שמאוד אהבתי, כמה מציורי תלויים בביתי ובבתים של ילדיי, כמו כן ריקודי עם זו אהבתי הגדולה ועד לפני כמה שנים הייתי רוקדת פעמיים בשבוע, מקווה שעוד אחזור לזה.

אני גמלאית כבר הרבה שנים, בשנים הראשונות שימשתי במילוי מקום כגננת. כיום אני מתנדבת במרכז התיעוד בתל מונד ובבית המרקחת בתל מונד בעזרה לרוקחת. אני משתדלת לעשות ספורט, פילאטיס והליכה לפחות פעמיים בשבוע. ילדי ונכדי מגיעים לעיתים לבקר גם באמצע השבוע ואנחנו אוכלים ביחד, כך שאני מנצלת את הזמן לבישול ואפייה שאני אוהבת.

הזוית האישית

סבתא מירה בן דב והנכד בן חגי השתתפו בתוכנית הקשר הרב דורי בבי"ס גולן רמת השרון בהובלת המורה שולי שוורץ.