מאגר סיפורי מורשת

שמי טום לביא, אני משתתף השנה יחד עם סבתא שלי, לילי, סבתא מצד אבי ואת סיפורה תיעדתי.

סבתא ליל מספרת:

ילדות ונעורים

"שמי לילי לביא, שם נעורי היה לילי בר, שם המשפחה של אמי היה ברסלר ושם המשפחה של אבי היה ברלין, אז הם לקחו את שתי האותיות הראשונות מכל שם ויצרו לעצמם שם משפחה. אין לשמי משמעות מיוחדת, הורי פשוט אהבו את השם. נולדתי בתאריך 2.12.1946, בבית החולים הסקוטי בטבריה (כיום יש שם בית מלון מפואר). כשנולדתי, הראש שלי היה מלא תלתלים שחורים, ואמי מאוד התלהבה, היא התלהבה מכך שנולדתי תינוקת עם שיער שחור, כמו הצברים.

הייתי תינוקת שקטה, התחלתי ללכת בגיל שנה והתחלתי לדבר גם בגיל שנה. בגיל שנה וחצי פינו את כל ילדי כפר גלעדי לחיפה והפסקתי לדבר. כשהייתי בגן, ישנו בו בלילה בלינה משותפת. כל השנים גדלתי בלינה משותפת. אני זוכרת שמגיל מאוד צעיר היינו עושים שטויות בבית הילדים, אחרי שההורים היו הולכים הביתה עד שהשומרת הייתה באה להשתיק אותנו. במיוחד בגיל בית ספר היינו עושים תעלולים רבים.

הבית היה בית הילדים, אני והילדים היינו מאוד קשורים, כמו אחים. ליד בית הילדים הייתה לנו גינה, פינת חי, וגן ירק, לימדו אותנו לגדל ירקות, לטפל בבעלי חיים ועוד. בכיתה א' למדתי בגן, ומהגן עברתי ישר לכיתה ב'. היינו משחקים במחבואים, תופסת, גולות, קלאס ודגלים. למדתי בבית ספר בכפר גלעדי עד כיתה י'. המנהל היה אבא שלי ולא אהבתי את זה שאבא שלי היה המנהל. הילדים היו שרים עליו שירים וממציאים עליו דברים וזה לא היה לי נעים. הוא גם היה המורה שלי למתמטיקה. הייתי תלמידה טובה מאוד במתמטיקה, ואמרו לי שזה בגלל שאבא שלי הוא המורה שלי, ואני נעלבתי מאוד. אהבתי ללמוד את המקצועות שלימדו אותם מורים נחמדים. למשל, לא אהבתי ספורט ותחרויות (למרות שהמורה היה נחמד..), או למשל פיזיקה – בגלל שהמורה כל הזמן סיפר בדיחות והיה מצחיק ונחמד אז אהבתי את המקצוע. בכיתה י"א עברתי ללמוד בבית ספר אזורי בכפר בלום.

בית הורי 

הורי נפגשו בכפר גלעדי. אימא שלי הייתה גרושה והיה לה ילד קטן, ואבא שלי עלה עם קבוצה של נוער מלטביה שנקראה "קיבוץ טבריה". הם הכירו והתאהבו. אבל אז, גייסו אנשים צעירים להילחם בנאצים באירופה, אז אבי התגייס ל"בריגדה" בשנת 1942, ובשנת 1944 כל החיילים היהודים נשלחו להילחם בצפון איטליה יחד עם הצבא הרוסי נגד הנאצים. הוא חזר לארץ, בשנת  1946. אימא שלי באה לפגוש אותו ומיד שהיא ראתה אותו הם נרשמו ברבנות – זהו סיפור חתונתם.

הורי היו אנשים מאוד חרוצים ונאמנים לחבריהם ולקיבוץ, הם היו מאוד מסורים לעבודה. הם היו שותפים לחינוך שלי, אבל הם סמכו על המטפלות והמורים. סגנון החינוך בבית היה חופשי, הייתי מעט מאוד בבית. בית ההורים היה נקרא "חדר", המפגש ב"חדר" עם הוריי ואחיי היה לשעות ספורות בלבד. בית הורי היה חילוני, והייתה נהוגה בו רק התרבות הקיבוצית. בכפר גלעדי, שנת הבר מצווה נחשבת לשנה חשובה מאוד, עד היום. אני ובני קבוצתי קיבלנו בשנה זו 13משימות שהיה עלינו לבצע. למשל, שמירת לילה בקיבוץ, ללמוד לקצור בחרמש, לנסוע לבד באוטובוס לקיבוץ אחר, להתארח בקיבוץ אחר, ללמוד לרכב על סוס וללמוד לירות ברובה, ולהתגנב בלילה לתל-חי, אחרי שהתגנבנו לתל-חי היה טקס עם ההורים בו קיבלנו רובה וספר תנ"ך, וכמובן שהיינו צריכים גם להכין הצגה ולהופיע בפני חברי הקיבוץ. בחגיגות הבר מצווה קיבלתי במתנה אופניים ומסבא שלי קיבלתי שרשרת זהב, מאוד התרגשתי.

טקס עם ההורים בו קיבלנו רובה וספר תנ"ך

התבגרות, אהבה, חלומות והקמת משפחה

לתנועת הנוער שאני הייתי בה קראו "חטיבת בני הקיבוצים", אהבתי מאוד את הפעולות, והייתי פעילה מאוד, הייתי גם בקורס מד"צים. בכיתה ט' היה לי את החבר הראשון שלי. הבילויים עם בן הזוג היו בקיבוץ. אחרי כיתה י"ב, התנדבתי לשנת שירות, בשנת השירות, בהדרכה בקריית חיים, פגשתי את מתי שהיה מדריך ומרכז בתנועה. נפגשנו בתנועה. אחרי שסיימתי להיות מדריכה בתנועה התחתנתי עם מתי ובאתי לגור בעין גב. שנתיים אחרי החתונה התקיימה מלחמת ששת הימים וזה היה שינוי היסטורי חשוב בחיים של עין גב.

הרמה הסורית נכבשה והפכה לרמת הגולן, באותו זמן הקימו את קדמת כנרת, והקיבוצים מהגולן באו ללמוד בעין גב. עבדתי שנתיים כמטפלת (מדריכה) בכיתות א'-ב', ואז הלכתי ללמוד מוזיקה. לאחר הלימודים נולדה ענת (בתי הבכורה) ואני עבדתי בתינוקייה. ביקשו ממני להיות גננת ומאז עבדתי בגן הרבה שנים.

כשענת ועומר נולדו עדיין ישנו בבתי הילדים, ואני מאוד לא אהבתי להשכיב את הילדים שלי לישון בבתי הילדים. יחד עם חברים וחברות התחלנו להשפיע על הקיבוץ שכדאי לעבור ללינה משפחתית. בינתיים נולדה טל. כשרונית נולדה כבר כל הילדים עברו לישון בבית של ההורים. גרנו בבית קטן וצפוף, אבל מאוד שמחנו. באותה תקופה הייתי מרכזת חינוך, כשסיימתי את התפקיד אני ומתי החלטנו לצאת לשליחות במקסיקו, כדי לחיות בצורת חיים אחרת שאיננה קיבוץ. במקסיקו גרנו שנתיים ועבדנו בקבוצה שנקראה "הבונים". במקסיקו למדנו ספרדית, ענת ועומר למדו בבית ספר יהודי, ופטפטו בספרדית כל הזמן, אבל בכל זאת תמיד התגעגענו לקיבוץ.

מאלבום התמונות שלנו

הזוית האישית

טום: היה לי מאוד מעניין לשמוע את סיפורה של סבתא לילי ולהכיר את פעילותה לאורך השנים. תודה סבתא!