מאגר סיפורי מורשת

רקע הסיפור

נולדתי בשנת 1930 בעיר ביאליסטוק שבפולין לזלמן ובתיה נובוסלסקי. בשנת 1936, עלתה משפחתי לארץ והתיישבה בירושלים בשכונת זיכרון משה. שכונת זיכרון משה נבנתה מתרומות הברון משה מונטיפיורי בתקופה העות'ומנית. בתקופה זו חוקי הבניה הגדירו כי כל הבתים יבנו מאבן ירושלמית, בכל בית תהיה חצר גדולה ושני ברושים בכניסה. כמו כן, הוגדר כי לכל בית תהיה באר מים ובכל שכונה תהיה מאפייה. המאפייה הייתה סמוכה לביתנו. אבא רצה להנחיל לנו את האהבה לארץ ישראל ולירושלים. אנחנו גמענו את ירושלים ברגל. כל שבת, לאחר שאבא חזר מבית הכנסת היינו הולכים לכותל המערבי, להר הצופים או לבית הכרם.

טרום הקמת המדינה

כשהגיעו הפליטים ממלחמת העולם השנייה, התחילו הערבים להתקומם ודחקו בבריטים שלא לאפשר ליהודים לעלות ארצה. ואז פורסם הספר הלבן שגזר גזרות על הישוב היהודי ועצר את העלייה.

הסיפור של סבתא לאה

בה' באייר, הכריז בן גוריון על עצמאות מדינת ישראל בתל אביב. גם בירושלים, כל התושבים יצאנו שלובי זרוע לכל רוחב הכביש ורקדנו כל הלילה. אני זוכרת שדודי לקח אותי, את אחותי ואת אחי. צעדנו בכל הרחובות ושרנו עד שגרוננו ניחר. אבל השמחה לא החזיקה זמן רב. למחרת, פלשו כל צבאות ערב לישראל. מכל 250 הלוחמים שבאו לעזור לתושבי העיר העתיקה נותרו 25 לוחמים בלבד ואותם לקחו בשבי. אחד מ 25 הלוחמים היה אח של חברה קרובה שלי. הגברים של העיר העתיקה נלקחו בשבי. כל הילדים והנשים מהעיר העתיקה הועברו לשכונת קטמון. באותה תקופה אני הייתי בסמינר לגננות ונתנו לי תפקיד – להיות גננת של אותם ילדים שפונו מקטמון. הביאו אותי לחדר ריק, ללא כיסאות, ללא שולחנות, ללא משחקים. גם הילדים הגיעו רק עם הבגדים שעל גופם. לא הרשו להם לקחת כלום. אז בערב הלכתי בכל הרחובות ואספתי בגדים בשביל הילדים. בבוקר הלכתי למאפייה לקנות אוכל, והריח של הלחמים היה משגע. אמנם הייתה הקצבת לחמים בירושלים אבל ברגע שהמוכר שמע שזה בשביל הילדים הוא נתן לי כיכר לחם ולקחתי אותה לילדים. כשהגעתי לגן, הילדים הריחו את הלחם ומיהרו לחטוף אותו מהידיים שלי. הם טרפו את הלחם בלי חמאה, בלי ריבה בלי כלום הם פשוט אכלו את הלחם. וכך כל יום הבאתי לילדים לחם. אבל מה יכולתי לעשות עם הילדים? עשיתי רק מה שאני יודעת – שרתי, רקדתי וניגנתי באקורדיון. ואז נזכרתי באמרה שהייתה בצופים – הצופה לא נופל ברוחו ובצר לו – מצטחק. אז זה מה שעשינו. צר היה לנו – אז הצטחקנו, שרנו ורקדנו.

המצב בירושלים היה מאוד קשה, לא הייתה אספקה או אוכל משום שהדרך לירושלים הייתה סגורה. בקושי הצליחו לעבור כמה מכוניות משוריינות. ואז חילקו את בתי הספר בירושלים להיות כח מגן. את הצעירים מהגימנסיה שלחו לדרך לטרון – לפרוץ את הדרך. אחותי, שלמדה בבית ספר לאחיות של נשות הדסה (זליצברג) נשלחה להיות עוזרת אחות במגן דוד אדום. אני למדתי בסמינר אשכולי ואותנו שלחו להיות כח מגן ברחוב הנביאים עד בית החולים האיטלקי. שמרנו בבית החולים האיטלקי, זוגות זוגות, מול החלונות. החלון היה מלא שקי חול ואנחנו הצצנו בסדק שבין שקי החול. אם הייתי רואה תנועה של ערבים בצד השני, הייתי מעבירה את ההודעה לחלון השני והם העבירו הלאה עד שהגיעו לסוף שם עמדו חיילים. להם אולי היה נשק. בבוקר היינו הולכות לסמינר ובאחת בצהריים הגענו לשמירות. בלילה ישנו בבית החולים האיטלקי או ברחוב החבשים באחד הבתים. אני זוכרת שבאחד הלילות חברותיי ואני ישנו במטבח של אחת המשפחות. באחד הימים העמידו אותנו בשלשות והשביעו אותנו לצבא. לא היו לנו מדים או נשק, אבל הושבענו. המפקד אמר: "מי ירא ורך הלבב, יזוז קדימה". חברתי, שאחיה נפל בשבי, יצאה מהשורה. אנחנו נשארנו והמשכנו לשמור על העמדות.

הערבים פוצצו את צינורות המים ולא היו מים בירושלים. במשך 8.5 חודשים לא הייתה אספקת מים לעיר. העירייה שלחה פקחים שסגרו את כל בארות המים בבתים (מהתקופה העות'ומנית). גם את הבאר של הבית שלנו הם סגרו עם מפתח. הפקחים היו מגיעים מדי פעם עם רכב עם כלי קיבול גדול ושואבים מים ומחלקים אותם לשכונות: למקור ברוך, לרחביה, לבית הכרם. כל אחד קיבל מים במשורה. אבא שלי, שהיה ירא שמים ואדם ישר, תמה על כך שהוא לא יכול לקחת מים מהבאר שלו שהוא דואג לשמר ולתחזק אותה במשך שנים. אבי, נגד מצפונו, הכין מפתח נוסף. אני הייתי שואבת את המים. זו הייתה עבודה פיזית קשה מאוד, אך אחי לא היה בבית ואחותי לא הייתה מסוגלת פיזית לשאוב את המים וההורים היו כל הזמן במקלט. לכן, לעיתים הייתי רצה הביתה מהשמירות בכדי לשאוב את המים. לילה אחד באתי לקחת מים, אך המשאבה עשתה רעש מאוד חזק. השכנים שמעו את הרעש, הגיעו במהרה ואמרו: "אצל נובוסלסקי מחלקים מים!". על כנפי נשרים עברה ההודעה, ואנשים רצו והגיעו עם כותנות לילה, פיג'מות, נעלי בית ומעילים ונוצרה שיירה ענקית. אנשים באו עם סירים, עם פיילות, עם גיגיות. הילדים באו גם הם עם סירים. לחלק מהאנשים היה מזל והצליחו לשאוב מים. אך פתאום היה מטר פגזים. אלפים של פגזים מנבאללה ומנבי סמואל. כולם עזבו את הכל וברחו לחפש מחסה. בבוקר ראינו סירים שבורים, דלי חרוך, פיילה מפוצצת. כך היה לא פעם אחת. אני חושבת שהפגיזו את הבית שלנו בלי סוף משום שסמוך לבית שלנו היה בית ספר למל ושם שמרו באולם ההתעמלות את כל המצרכים לתושבי העיר.

בחור צעיר בשם דוד, המציא תותח בשם דוידקה. התותח הרעיש כל כך שהאמנו שהוא יעשה שמות בערבים. האמנו כי רצינו להאמין. אבל הדוידקה לא עזרה. חיכינו שיבואו השיירות. חלק מהשיירות הצליחו להגיע, אבל לא כולן. כביש לטרון היה צר מאוד ומפותל ומשני צדדיו היו הרים וצמחייה. המכוניות נסעו בכביש לטרון והערבים התחבאו בצמחיה ותקפו אותן.

ערב אחד, באה חברה שלי וסיפרה כי היא וחבר שלה פגשו חבר מכרכור, שהגיע בשיירה האחרונה והזמינה אותי לצאת איתם. כמובן שקיבלתי את רשותו של אבא ויצאתי. השאלה הראשונה ששאלתי אותו היתה "מאיזה גדוד אתה?". הוא ענה "מהמשטרה הצבאית". נסענו לבית הכרם כי שמענו שיש שם בית קפה שאפשר לרקוד. לא הצלחנו להגיע לבית הכרם כי התחילה שוב הפגזה. בהפוגה הראשונה, קיבלתי אישור מהמפקדים של החייל (אברהם – שלימים היה בעלי) להצטרף אליהם לאוטו ולנסוע איתם לתל אביב – לעיר הגדולה. בעליה, האוטובוס לא סוחב. כולנו ירדנו מהאוטובוס ודחפנו אותו בעליה. בירידות נכנסנו לאוטובוס ונסענו. ובעליה שוב ירדנו ודחפנו. כך היה כל הדרך.

הגענו לתל אביב והעיר הייתה מלאת אנשים. בירושלים, אף אחד לא העז ללכת ברחובות, ואם כבר הלכו אז בסמטאות, צמוד לקירות. בתל אביב, כולם חגגו, והיא נראתה כארץ אחרת לגמרי. אני פחדתי מההמון הגדול. ואז אברהם הלך לשוק הכרמל וחזר מלא התפעלות. הוא ראה שם תפוחי עץ וירקות, דברים שלא היו בירושלים. אבל לא היה לו כסף לקנות שום דבר. למחרת כבר חזרנו הביתה.

משפטים שחשוב לנו להזכיר:

"אם אשכחך ירושלים תישכח ימיני תידבק לשוני לחיכי אם לא אזכרך" – את משפט זה אומר החתן כאשר הוא שובר את הכוס בחתונתו ופירוש המשפט הוא שהחתן נשבע שיזכור את ירושלים לעולמי עולמים. "ותחזנה עינינו לציון ולירושלים" – יהודי בכל מקום בעולם איפה שהוא נמצא כשהוא בבית הכנסת הוא מתפלל למזרח.

קישור לשיר "מעל פסגת הר הצופים שלום לך ירושלים", שירו של יהורם גאון

קישור לשיר "באב אל וואד – לנצח זכור נא את שמותינו", שירה של יפה ירקוני

כיום

לאחר המלחמה, התחתנה לאה עם אברהם, הם עברו לגור בתל אביב ונולדו להם ארבעה ילדים: שמואל, יצחק, אורלי ורונן. ברבות הימים נולדו להם 12 נכדים: שירי, הילה, אסף, ענבר, אייל, גל, אורן, ליאור, נאור, עדי, טל ודניאל. נולדו להם שבעה נינים: עידו (אני), אדם, יואב, שילה, אריאל, נדב, ורוני. כיום סבתא לאה גרה בפתח תקווה בדיור מוגן.

הזוית האישית

החוויה של סבתא לאה מאוד נהניתי להעביר את החוויות שלי ושל הורי בכמיהתם להגיע לציון ולירושלים למרות כל הלעג של השכנים והידידים שאמרו למה לכם לנסוע לארץ ישראל עם ילדים קטנים, ולמרות כל לעגם והפצרותיהם של השכנים בפולניה הורי עלו לארץ ישראל ואת כל החוויה הזאת רציתי להעביר לניני עידו שיראה את האהבה הגדולה שהייתה ליהודים בגולה והכמיהה לעלות לארץ ישראל לאור ובהשפעת התנ"ך והתורה שלמדו. אני חושבת ושמחה שהצלחתי להעביר לניני עידו את המסר של אהבת הארץ וירושלים. למרות המלחמות שהיו אחרי שהגיעו ועד שזכינו לקבל את ירושלים בחזרה לידינו את זה אני שמחה שהעברתי לניני עידו.

החוויה של עידו מאוד נהניתי מהעבודה הזאת. הסיפור של סבתא לאה מאוד מרתק ומעניין ואהבתי להקשיב ולתעד אותו. אני מרגיש גם שהתחברתי ללאה יותר במהלך העבודה. הבנתי עכשיו כמה קשים היו החיים של סבתא לאה וכמה היו קשים החיים של משפחתה בימים האלה. אני מודה לסבתא לאה שבזמנה בימי שישי עזרה לי בעבודה, אני מאוד שמח שסבתא לאה העבירה לי את הסיפור בגלל שהוא היה ההיסטוריה של לאה ושל המשפחה שלנו.