מאגר סיפורי מורשת

אני, יפה לוסטיג קמפלר בת לניצולת שואה מינה קוודרט גרוס, ולאבא בונה הארץ זאב וולף קמפלר. ילידת ביה"ח הדסה תל אביב מגורים בילדותי רמת גן.

אחי ואני נולדנו לאחר השואה, אני הבכורה נולדתי ב- 1949 ואחי הקטן פנחס (פיני) ב-1950 ימי התום של ילדותי. גדלתי ברמת גן בבניין נהדר כמו בסיפורה של לאה גולדברג  דירה להשכיר "ובבניין זה חיו בשלום כל החיות."…. גדלנו ילדים מתרבויות שונות, שפות ואורח חיים שונה, היינו חברים כל כך טובים, אוהבים, מקבלים כל אחד את רעהו כל משפחה נתנה ככל שיכלה וידעה וסה"כ ייצרנו בניין כייפי לכולנו. בימי שישי כל הילדים מחליפים ביגוד, איפור, רעש והמולה בחדר המדרגות היינו עיראקים, בולגרים הונגרים פולניים – הכל היה פשוט נהדר. שיחקנו בחוץ: כדור סל, מקלות, חמש אבנים, מחבואים, קלאס, ראינו סרטים מצמרות העצים בגן אברהם קריניצי, הצצנו לתוך האמפיתאטרון שבגן. אך…..בבית. אמי ניצולת שואה אשוויץ בירקנאו ועוד. מנסה לחייך, להמשיך לחיות, חרדה, עצב, הרהורים. מנסה להשתלב, לתרום.

עם סיום מלחמת העולם השנייה בשנת 1947 עלתה ארצה עם האוניה לטרון, הבריטים לא אפשרו את הורדת המעפילים בחוף והם גורשו למחנה מעצר בקפריסין. נורא!!!!! אמא שותקת, לא מספרת, זועקת בלילה אבא מעיר מרגיע נורא לאחר מותו של אבי אנחנו אחי פיני ואנוכי המשכנו…. עצוב.

בגיל 17 התייתמנו מאב שהיה פעיל, מתנדב, אוהב אדם, חלוץ, צבא בריטי. נתן הכל ויותר. אבא נסע לפולין לנסות לשכנע את בני משפחתו שהתגוררו באושוויץ זוג הורים ו -10 ילדים לעזוב הכל ולעלות לארץ, אך הם סרבו. למה? הם שאלו, אנחנו והפולנים ביחסים טובים כלום לא יכול לקרות. כמובן שכולם נספו בשואה !!!! למעט אחות אחת מינה, אשר בנתה את חייה ברמת גן ובזכותה זכיתי בבת דודה אחת נהדרת שר'לה אותה אני אוהבת מאוד. אני ראיתי את הדברים הטובים, האופטימיים, אך הכאב, העצב, השקט חלחלו אט פנימה.

סיפורי ילדות פיקנטיים:

סיפור המעלית

בגיל 11-12 לערך נדנדתי להורי עד שהסכימו, לאפשר לי נסיעת בכורה לבד באוטובוס לתל אביב, בת דודה של המשפחה ניהלה מזנון בבנק ישראל בסוף רחוב רוטשילד תל אביב. נכנסנו למעלית עץ אשר עצרה לא יאומן בין הקומות והדלתות שנפתחו לקיר. פלצות!! צעקות והיסטריה ואני בטווח משותקת מאימה. בסופו של דבר ניצלנו ואנכי יצאתי משם עם מתנה- פחד, חרדה ממעליות. אך לא וויתרתי, נלחמתי ונלחמתי עקפתי בגדול את הפחד. עולה ויורדת חופשי במעליות. יש!!!!!!

סיפור קופסאות השימורים והחוט

קופסת השימורים הריקה + חוט  שפגט  ארוך שהוספנו שימשה אותנו הילדים כמכשיר טלפון. בילדתנו לא היה טלפון כל שהוא בבתים, ובטח שלא פלאפונים למיניהם ואז אנו הקטנים לא היינו מוכנים לוותר על תקשורת פיתחנו טלפון אלחוטי נהדר. כך יכולנו לייצור קשר בין הדירות  באמצעות 2 קופסאות שימורים  ריקות וחוט  שפגט ארוך מאד ומתוח, חיררנו חור במרכז תחתית הקופסא הריקה השחלנו את החוט  וייצרנו קשר גדול, בסופו של החוט כדי שלא ייצא מהחור, השחלנו את הקצה השני בקופסא השנייה וקבלנו 2 קופסאות עם חוט מתוח ביניהם. מדברים בקופסא אחת ושומעים בשנייה. הקופסא שימשה גם כמיקרופון וגם כרמקול. בעצם כך המציא אדיסון את הפטפון הראשון ואת הטייפרקורדר הראשון. בילינו שעות עד אמצע הלילה בשיחות עם חברים ולא היו מאושרים מאיתנו.

הפר באצטדיון רמת גן

אחי הקטן פיני שיחק בילדותו כדורגל באצטדיון רמת גן. באותו יום לבש חולצה אדומה, בעוד הוא מתרכז במשחק פתאום הוא מגלה מאחוריו פר אמיתי אימתני שרץ אחריו (עד היום לא ידוע כיצד צץ לו פתאום אדון פר באמצע האצטדיון ) פיני מרוב פחד התחיל לרוץ בכל כוחותיו לכיוון הבית ברחבי רמת גן. למזלו של אחי הפר לא הצליח להשיגו היות שהוא קל רגלים ועד עצם היום הזה הוא רץ מרתונים ברחבי העולם.

משפחתה של אמא התגוררה בקראקוב זוג הורים ועוד 5 ילדים .כולם נספו למעט אמא ששרדה במזל את השואה והיא לא דיברה.! לא יכלה! אך לי סיפרה שני דברים: הנאצי השאיר לה פלומת שיער כי חבל, "יש לך שיער יפה כל כך." 2 הנאצי העלים עין כאשר החליפה תור של אלו שלא יודעות לתפור, לתור שכן יודעות לתפור. אומר, רצתה להראות שהיו גם נאצים טובים. אולי. אך היא סחבה את השואה הארורה עד אחרית ימיה.

מספר מילים על אבא. אבא עבד קשה מאד לפרנסתנו, אך היה אדם אופטימי, עליז שופע הומור, אוהב מוסיקה ואדם. כשהוא ואמא לעתים שרו זה היה עבורי כמו טיול בגן קסום. בחג הסוכות בנה לנו אבי לילדים בבניין סוכה נהדרת ואנו הילדים דאגנו לקישוטים לסוכה והכינונו שרשראות מגזרי עיתונים. הסוכה הייתה הכיף של כולנו. אבא היה חלוץ עלה לארץ מפולין אושוויץ ב- 1937 חניך תנועת בית"ר התגייס לתנועה, הקים את סניף התנועה הבית"רית היה בלח"י ואצ"ל ישב בכלא עכו. התגייס לצבא הבריטי היה חברו של בגין ועזר בהקמת קופת חולים לאומית התנדב להג"א ועוד. איש משכמו ומעלה אוהב אדם היה. חבל לי כל כך כי בנותיי ויתר בני משפחתי לא זכו להכירו.

לימים נישאתי לטומי, נולדו לנו שתי בנות דנה ורוני המדהימות, הטובות, החכמות והמצליחות. נולדו לנו נכדים שהם גאוותי ואהבתי. אמא דנה אבא ג'רלד הורים של: הראל, אלה ומתן.

אמא רוני אבא איל הורים של: יובל ונגה.

כשנולדה בתי הבכורה דנה אמרתי לאמי: אמא הצלחנו!!!! יש לנו דור המשך למשפחה, היטלר נחל מפלה אדירה.. בשהותי בגרמניה במקום בו  היטלר התפוצץ אמרתי לדבר הזה הנוראי והשפל "נחלת תבוסה אדירה, לא צלח בידך." בברלין ראיתי את התנצלותם האמתית והכנה של הגרמנים עם בנייתם את מוזיאון השואה, הנצחת זכרם של הנספים ועוד. צריך להמשיך אך לא לשכוח!!! המשפחה בעיני היא ערך עליון. כמו כן חשוב מאד להיות קשוב לאחר עזור ולפרגן  ככל האפשר.

בסה"כ לסיכום: גידלנו בנות לתפארת המשפחה ומדינת ישראל .דנה ורוני בעלות ערכים גבוהים ביותר והנכדים ממשיכים את המסורת, ילדים טובים ומאד מחונכים, אינטליגנטים, מוכשרים כל אחד בדרכו.

מאחלת לכולנו להמשיך בחברות, נתינה, קבלה ורוב שמחה בלב ותהייה לנו ארץ נהדרת. אמן!!!!

בני המשפחה מאושוויץ וקראקוב פולין

סבתא וסבא מצד אמא: שיינדל סברינה קוודרט לבית גרוס ילדים: מינה, הירש (השק), נתן, יהושע, רחל כתובת: קראקוב. רח' מוידובה 26 קראקוב קומה 2

5 ילדים וזוג הורים ונכדים. כולם נספו בשואה, רק אמא מינה שרדה ילידי העיר קראקוב פולין

סבתא וסבא מצד אבא: קמפלר חנה ופנחס

10 ילדים וזוג הורים נספו בשואה, רק אבא זאב ואחותו מינה שרדו ילידי העיר אושוויץ

הזוית האישית

יפה: שמחתי והתרגשתי מאוד לשמוע על פרויקט הקשר הרב דורי. החיבור בינינו לבין הנכדים חשוב ביותר ותורם רבות לקשר בין סבים לנכדים. יכולתי לשוחח בפתיחות במפגשים על כל נושא ולהקשיב לתגובות. חשוב מאוד לנכדנו לדעת על רקע עברנו ולהבין. לדעתי זו יוזמה מבורכת ביותר. נהנתי מהאווירה המחבקת והתומכת וכל זה בעידודה והדרכתה של המורה הנפלאה חגית דרוויש!!!

אלה: נהנתי מאוד לדעת שאני יכולה לפגוש את סבתי פעם בשבוע למשך שעתיים ושאוכל ללמוד על העבר שלה, למשל סבתי סיפרה לי שאבא שלה היה בצבא הבריטי. בתוכנית הקשר הרב דורי הקשבנו גם לסיפורים של סבים וסבתות אחרים, חלק מהסיפורים היו מצחיקים וחלקם היו אפילו עצובים אבל בכל מקרה היה נחמד לשמוע סיפורים שעם לא היה את פרויקט זה אז לא היינו יודעים על הסיפורים הללו. פרויקט זה הוא חוויה לכל החיים המאחדת בין הסבים או הסבתות לנכדים. אהבתי במיוחד את מפגש הפתיחה שבו הכרנו את הסבים והסבתות האחרים ולמדנו דברים חדשים על כל אחד מהקבוצה.