מאגר סיפורי מורשת

אני לביא פילוסוף, בחרתי לתעד את הסיפור של סבתא שלי, חיה לייבל, שנולדה בשנת 1952, בכפר סבא, לאמא ניצולת שואה שעברה את מחנה ההשמדה הנורא מכל – אושוויץ, את עבודות הפרך וכמובן מספר על היד.

לא רק שהיא שרדה את אושוויץ, אלה גם את הבדיקות האיומות של ד"ר מנגלה, שכידוע ערך ניסויים בבני אדם יהודים. אחותה של סבתא רבתה וכל משפחתה נספתה בשואה.

לסבתא שלי חיה, בת לניצולת שואה, היה קשה לשמוע את סיפורי הזוועה, על כך שאיבדה את הוריה, את אחיה ושרדה לבדה. אביה שירת בצבא הרוסי, אחרי השחרור הם נפגשו, התאהבו והתחתנו.

למשה גרינטוך, שהיה אביה של סבתי, היה החשוב להגיע לארץ ישראל שמא יסגרו את שעריה. הם עברו לאיטליה ושם נולד אחיה הבכור של סבתי, משם עם אוניית מעפילים עברו דרך קפריסין והגיעו בשמחה לארץ ישראל. הם הגיעו לכפר סבא והחלו לעבוד בכל עבודה שנקרתה בדרכם, קטיף בפרדסים, בניית הבתים הראשונים וכו'. לאביה של סבתי התפתחה אלרגיה למלט, לכן היה חייב לעזוב את עבודות הבנייה. חבר הציע לו להצטרף לחברת ההיסעים "דן", וכך היה נוסע כל בוקר לתל אביב, עובד במהלך היום, נישאר לישון בספסלים על שדרות רוטשילד על מנת לא לאחר לעבודה. מאוחר יותר החליטו הוריה של סבתי לעבור לתל אביב. כך רכשו הוריה של סבתי את דירתם הראשונה בתל אביב.

בגיל ארבע הצטרפה סבתי לגן דברה, שם היא מספרת על המאכל האהוב עליה: אטריות גבינה וסוכר. "אהבתי מאוד את המאכל הטעים, עד היום אני רוכשת לו זיכרונות מתוקים. אף אחד מנכדיי וילדי לא אוהבים זאת…" כך היא נזכרת.

סבתי למדה בבית הספר תל נורדו עם אומנים רבים, אריק איינשטיין, חיים טופול, אורי זהר ועוד, היא העריצה אותם כבר אז.

בבית הספר סבתי חשה בושה רבה והסתירה את העבודה שאמה ניצולת שואה, היא לא רצתה שיראו את המספר על היד שלה. היא הייתה נוהגת לבקש ממנה לבוא עם חולצות בעלות שרוול ארוך או לא להגיע לביה"ס כלל. סבתי מצרה על כך, היא סיפרה כי לימים הבינה איזה עוול גרמה לה. סבתי סיפרה לי כי אף פעם לא זכתה לחום, חיבוקים ונשיקות מאימה, משום שהיא בעצמה לא קיבלה את זה.

סבתי התגייסה לצה"ל ושירתה כמזכירתו של ראש א.כ.א. היא התחתנה והקימה בית בישראל, נולדו לה שלושה ילדים, ליאור, שירלי ומוני. שירלי זו אמא שלי.

סבתי הייתה מאושרת מאוד וגידלה את ילדיה בשמחה רבה. כיום הם שומעים מפיה את סיפורי השואה על  סבתא רבא  צילה.

היא חשה כעס על עצמה שבמהלך כל ילדותה לא גילתה עיניין בסיפורי השואה שעברה. לסבתא חיה שמונה נכדים, אור, קרן והילה לבן הבכור ליאור, אני, עדן וליהי לאמנו שירלי וליאן ונויה לבן הזקונים מוני.

כולנו מקפידים להיפגש בערב יום הזיכרון לשואה והגבורה, להעלות את זיכרונותיה של סבתא צילה, להתבונן בתמונות ולספר בגבורתה. אני זוכר בעצמי את סבתא צילה, לצערי היא נפטרה לפני שנה. גם לי היא הייתה נוהגת להראות את המספר על היד. היא אף הגיע לכיתה של אור  (בת דודתי) וסיפרה את סיפור חייה המרתק, אור סיפרה כי תלמידי כיתתה לא הפסיקו לבכות.

אביה של סבתי חיה ניפטר בפתאומיות בגיל 48 ולא זכה לראות את המשפחה המופלאה. סבתא צילה הייתה חזקה ובריאה, כל מה שהיא עברה חיזק אותה יותר ויותר. בגיל 93 היא נחלשה ואז נפטרה בשיבה טובה. היה לכולנו קשה להיות בלעדיה ובלי החוזק שלה. בערב יום השואה ערכנו לזכרה אזכרה, וכך נמשיך לעשות כמידי שנה.

כיום, אנו הנכדים מקפידים לשבת עם סבתא חיה ולשמוע את הסיפורים על סבתא צילה, כולנו כל כך צמאים לדעת מה היא עברה, כך סבתי מתקנת את העוול שהיא חשה שגרמה. בני דודי הגדולים אף נסעו עם סבתי לוורשה להתחקות אחר מה שסבתא רבא צילה עברה.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.