מאגר סיפורי מורשת

גדלתי בפולין בעיירה בשם זלוצ'וב שכרגע היא באוקראינה. אני זוכרת רבות משהייתי קטנה. כשנולדתי הייתי חולה, לכן הרב אמר שיקראו לי חיה בשביל חיים ארוכים. הייתי הכי קטנה במשפחה, והיו לי 4 אחים: ינקל שנפטר שבוע לפני המלחמה ממחלה, אפריים שנהרג בפרטיזנים בידי הנאצים, איטקה שעלתה לארץ ונפטרה מסרטן ושושנה, שנמצאת עכשיו בבית אבות בבת ים. שושנה הייתה מרביצה לי ומתעללת בי. היא אף פעם לא הייתה שבעת רצון, היא הייתה ילדה לא נעימה. תמיד כאשר שושנה הלכה לחברותיה אמא הייתה אומרת לה: "קחי את חיה איתך". שושנה הייתה לוקחת אותי עד החצר של הבית ושם מרביצה לי ומשאירה אותי שם. הייתי חוזרת הביתה ולא הולכת איתה לחברותיה. לפני המלחמה, בביתנו, הייתה לנו רפת. אבי, אני ועוד שני אנשים לקחנו כד והכנסנו בו דברים יקרי ערך מזהב וכסף, תכשיטים. אבי הרים את הכלי מעץ, שממנו אכלו הפרות, וטמן מתחתיו את הכד היקר. הוא אמר לנו, שאם לאחר המלחמה מישהו ישאר בחיים, שיבוא לכאן, וייקח את הכד. אני זוכרת שאהבתי את חדר השינה. הוא היה עם קטיפה ובצבע בורדו. הוא תמיד היה מאוד יפה ומסודר. כשאני ואחותי חלינו באבעבועות רוח שכבנו שם והבטנו במראה הענקית שהייתה שם. מאוד רציתי ללמוד, לצערי, אני לא למדתי. הייתי יושבת בתור ילדה ומחזיקה עיתון שיחשבו שאני קוראת, אבל לא הבנתי חצי מילה. אני בחיי לא ראיתי בית ספר. אני זוכרת שאהבתי מאוד כוס חלב עם קרום מעל. הייתי שותה את כוס החלב ונהנית מכל טיפה. לצערי, היום החלב שונה ולא מופיע קרום מעל. אהבתי מאוד גם את אחת העוגות שאמא שלי הייתה עושה. אני זוכרת שיר אחד בפולנית שנקרא קרקוב יאצ'יק ידן. זה שיר על חייל שהלך לקרבות, אבל מעולם לא הוציא את חרבו, עד שהחרב נהייתה חלודה. היה לי חבר אחד שגר בעיירה אתנו, הוא תמיד ניסה להתחיל איתי אבל אני לא רציתי אותו, כיום הוא גר ברעננה. הוא בא מתישהו לבקר אותי כאן בארץ, אך כשבא הוא היה נשוי. אני חושבת שהוא מצא אותי בחיפוש קרובים.

אבי היה סוחר והיה לו משק בכפר בשם נידוויה. לכפר הזה ברחנו בזמן המלחמה כי חשבנו שלשם לא יגיעו הנאצים. כמו כן, הנאצים הגיעו לשם עשו חיפוש בבית, עשו בלגן בדברים ולקחו את אבי למחנה ריכוז. באותה תקופה הפולנים שמרו על מחנה הריכוז. אז -אמא שלי לקחה מעט כסף ושילמה לשומר ואבי יצא מהמחנה. אחרי שאמי הביאה את אבי הביתה באו הנאצים לעשות שוב חיפוש ולקחו שוב את אבי. לפיכך, הבנו שזה לא יגמר אז ברחנו ליערות ונהיינו פרטיזנים. היינו עושים ביער בור גדול ושמים עליו עצים כדי לכסות אותו, וזה היה המקלט שלנו. שומר היער קיבל מאתנו כסף ואם הנאצים היו מתקרבים הוא היה מודיע לנו והיינו מכניסים את כולם ומסתתרים היטב. יום אחד, השומר הופיע עם שני יהודים שהם ברחו כי במחנות היו עושים מין קבר, היו מעמידים אנשים ויורים בהם ( בורות הריגה). שני היהודים האלו קפצו חיים לתוך הבור. בלילה , הם יצאו מהבור של המתים, ובאו ליער, איפה שאנחנו היינו והשומר הביא אותם אלינו. כמובן, שניהם היו מאוד רעבים ולא היה לנו מה לתת להם לאכול, אז אבי אמר שהוא הולך לקטוף פטריות כדי לבשל להם מרק, אני הצטרפתי אליו. ברגע שקטפנו את הפטריות, פתאום ראינו שאנחנו מכותרים על ידי נאצים – מישהו הלשין עלינו. באותו רגע ראיתי שהנאצים הוציאו אקדח ומתכוונים לירות באבי. המילים האחרונות שלו היו ביידיש: חיה תברחי! אני ילדה בת 7, התחלתי לרוץ בלי שום כיוון בחיים ופתאום ראיתי בור עם ענפים. שכבתי שם אני לא זוכרת כמה זמן, אבל כשהיה שקט, יצאתי ורצתי לכיוון מקום המסתור שלנו. באתי למקום, הכל בער, הייתה אש מאוד גדולה. ואף אחד לא היה. התיישבתי ואמרתי, שיבואו להרוג אותי, מה אני אעשה לבד ביער? התיישבתי ליד האש. פתאום נזכרתי שהאחראי עלינו אמר לנו שאם במקרה ויקרה משהו אז ביערות היו חלקות של עצי אשוח, עם חוטים שאפשר להיכנס לתוכו רק בזחילה, אז פגשתי את כולם. היות וזה שהם שמעו את היריות, הם ברחו. אבא שלי הציל את כולם, כמובן שאנחנו ברחנו משם הלאה ביער. יותר רחוק, הסתתרנו שוב בבור. האחראי עלינו, הוא היה מתפלל, כל בוקר הוא היה יוצא מן הבור כדי להתפלל. כמובן, שהיה חורף קור ושלג. פתאום בוקר אחד, הוא נכנס לבור וצועק לנו: אנחנו מכותרים עם נאצים מסביב לבור אנחנו עומדים עם מכונות ירייה. מישהו הלשין שוב. הוא נתן פקודה שכל אחד ירוץ לכיוון אחר, אולי מישהו ישאר בחיים. אחי ברח לכיוון לא נכון וכמעט וחתכו אותו לשניים-הוא נהרג במקום. אמא שלי תפסה אותי ואת אחותי בידיים והתחלנו לרוץ. היה מאוד קר, היינו ללא נעליים, כל פסיעה שעשינו הדם היה מתיז, מכיוון שהיה מאוד קר והעור נפגע. רצנו בשלג עד שהגענו לכפר, לאמי היו שם מכרים שהיו קונים בחנות שלנו. אחד מהם הסתיר אותי ואת אמא שלי אצלו בבית, אחותי הייתה במקום אחר, לא ידענו איפה היא. עד שיום אחד באו הנאצים לכפר ושמו פוסטרים, שמי שמחזיק יהודים, יהיה סופו כמו היהודים. אז הוא ביקש מאתנו, שנצא, נתחבא, ונחזור לאחר החיפוש, כמובן שלא היה לנו לאן ללכת. הלכנו בשדות של שלג, לא היה לנו איפה להסתתר. עד שאמא שלי ראתה בור מלא מי קרח, נכנסנו למי הקרח, רק הראש היה בחוץ, אחרי כמה שעות יצאנו, ורצינו לחזור לגוי שהסתתרנו אצלו. כשיצאנו מהבור ,לא יכולנו לזוז, כי הקרח קפא עלינו. אמא שלי התחילה להרביץ לי, כדי שהקרח ימס מגופי ונוכל ללכת. חזרנו בחזרה לפולני הזה, היינו שם עד סוף המלחמה. אז באו ולקחו אותנו לעיירה, שם התאספו כל הניצולים. שם פגשנו את שתי אחיותיי. מפולנייה, עברנו בלילה את הגבול לצ'כוסלובקיה, מצ'כוסלובקיה נסענו לצרפת, עשינו את כל הדרך הזאת בזכות "הבריחה". חברי "הבריחה", אנשים מהארץ, ארגנו את הכל, מצרפת עם אניית "נגבה" הגענו לארץ.

לאחר המלחמה אחותי הגדולה מאוד רצתה לבקר בבית הישן שלנו בפולין. בחור אחד אמר לה שלא תעז לנסוע לשם. הוא סיפר לה שלפניה, היה בחור שטס לאותו אזור שהיה פעם בפולניה ולקח אתו זר פרחים צהובים, אותו בחור לא חזר. לאחר המקרה של אותו הבחור אמרו שצהוב זה בגידה ומאז אני לא אוהבת צהוב ובשום בית של המשפחה לא תוכלו לראות פרחים צהובים.

מקום העבודה הראשון שלי היה בבית הורים בבנימינה. זה היה בית לאנשים מבוגרים שעלו לארץ. אני הייתי מחלקת אוכל לעולים. אהבתי לעבוד שם, אבל בגלל החתונה שלי עבדתי שם רק שנה אחת.

קצת אחרי שעלינו לארץ, אחותי הגדולה מצאה לה דירה קטנה בבנימינה. הייתה מבקרת אותה מדי פעם. בביקור אחד, הכרתי בחור גרמני אחד בשם בנצי, שגר אז באותו אזור ואחותי הכירה בקפריסין. בנצי, נתן לי תמונה יפה, שמאחוריה הייתה כתובה כתובתו. נחלת בנימין 151 בתל אביב. אחותי, כמה שנים אחר כך, מצאה אצלי את התמונה והרגישה שהיא חייבת לכתוב לו. אמרתי לה שלא תכתוב לו כי אז הוא ידע שאני כאן, והוא יבוא לבקר ויתאהב בי, אבל היא בכל זאת כתבה לו והוא הבין שאני כאן. הוא אמר לאחיו שהוא חייב לנסוע לבנימינה. אחיו הביא לו כסף והוא הגיע אלינו. הוא היה מאורס לבחורה – איך שהוא ראה אותי הוא עזב את הבחורה הזו. הוא ישב על המיטה שלי ודיברנו כל הלילה כך הכרתי את בעלי.

אחרי שהתחתנתי עם בנצי, רצינו לשכור דירה, הייתה לנו דירת 3 חדרים, שבה התגוררו 3 משפחות, כל משפחה בחדר אחר. גר בדירתנו גם משה לוי, שהיה לימים רמטכ"ל. אמא שלו הייתה מבשלת בבית שימוש והוא היה מחנך את כל האחים שלו. כשהחברים של בנצי היו באים להתארח, הייתי ישנה על התנור.

הייתי כל-כך צעירה כשנולדה ביתי הראשונה. בתקופת הצנע היו מחלקים חצי קילו עוף לילדים מתחת לגיל 18. אז הייתי הולכת עם הבת שלי, עוד לא בת 18 ולוקחת לשתינו ביחד קילו עוף. זוכרים את סיפור הכד? לפני בערך 15 שנה, נסעתי כדי לראות את ביתי הישן, לקחת את הכד היקר. הבית היה שונה, לא זיהיתי אותו בכלל. הכל היה שדות, ולא היה שום סיכוי למצוא את הכד. לא היה מותר בכלל להיכנס לאותו אזור, השארתי שם את הכל.

כיום יש לי שתי בנות, 5 נכדים 15 נינים (ביניהם נועה, איתה אני משתתפת השנה בתכנית הקשר הרב דורי) ו-3 בני נינים. הייתי רוצה לשמר משפט אחד לדורות הבאים: "תמיד תחשבו שיש יותר גרוע, כך תמיד יהיה לנו טוב, תמיד תהיו שמחים ותזכרו שיש משהו נורא יותר, תמיד תהיו שמחים ואופטימיים, זכרו תמיד להתרכז בטוב שבדבר".

הזוית האישית

נועה: היה לי מאוד נחמד לעבוד על הסיפור של סבתא רבתא שלי. למדתי עליה ועל סיפורה המון פרטים מעניינים שלא ידעתי, על היסטוריית המשפחה, ועל העלייה לארץ. אני מאוד שמחה שבתחילת הפרויקט בחרתי את סיפורה של סבתא, מכיוון שהוא מאוד מעניין ומרגש. אני רוצה לאחל לסבתא, שתזכה לעוד שנים רבות ומאושרות ושתמשיך לשמוח תמיד. תודה רבה לך.

חיה: שמחתי לספר לך מה עברתי, כדי שהדור הצעיר ידע כמה עבדו בשביל להקים לו מדינה נפלאה. שידעו שאת הארץ הקימו שורדי השואה, שלאט לאט נעלמים, ושצריך להעריך אותם. היה לי מאוד כיף לספר את הסיפור שלי ולראות שיש בו התעניינות. אני מאחלת לך שכל החיים שלך תחיי בארץ ישראל ולא בארצות אחרות, כי ארץ ישראל זה הבית שלנו, ותמיד צריך להיות בבית.