מאגר סיפורי מורשת

נולדתי ברחובות ב- 2.10.1949 ליהודית וסעדיה עוקשי, אחות לאהוד ועדנה.

גדלתי ברחוב ארלוזרוב 41 והלכתי לגן ילדים בגיל 4 ברחוב ה' באייר.

זכורה לי במיוחד הגננת לילי. לילי היתה גננת שנתנה לנו הרבה חום ואהבה. אני זוכרת שהיא תמיד הייתה מחבקת ותמיד היה חיוך על פניה. מעשיה הקנו לי בטחון ולכן זוכרת אני אותה לטובה.

היתה לי ילדות נפלאה עם הרבה שמחת חיים. גרנו בשכנות לעולים חדשים מכל קצוות קשת העדות: ספרדים רומנים הולנדים ועוד.

שיחקנו משחקי רחוב עם הרבה קונדסות: היינו מניחים ארנק באמצע הרחוב קשור לחוט והיינו מתחבאים. היינו מחכים שמישהו יעבור, יתקרב וירצה להרים את הארנק. ברגע זה, היינו מושכים את החוט והוא היה מחפש מי עבד עליו.  אותנו זה היה מצחיק מאד. חלק מהאנשים קיבלו זאת בהומור וחלק קיבלו זאת בכעס עלינו.

משחק נוסף, חבל בצורת נחש: היינו לוקחים חבל ועושים קשר בקצהו האחד. היינו קושרים אליו חוט דק, שקוף, והיינו מתחבאים. כשהיו אנשים עוברים, היינו מושכים את החבל והאנשים היו נבהלים.

תקופת בית הספר

למדתי בבית הספר "בית חינוך" שהיום הוא נקרא בית ספר "בן צבי". זכור לי המנהל ישעיהו שהיה מנהל קפדן ממנו מאוד פחדנו. כל בוקר היה לנו מסדר: היו מחצרצים בחצוצרה ומעלים את דגל ישראל לראש התורן. כל פעם ילד אחר היה קורא פרק קצר מתהילים, זו הייתה המסורת בבית הספר. היינו עובדים בגינת ירק ופעם בשבוע, למדנו הבנות, כלכלת בית. היינו מבשלות במטבח עם טבחיות לילדים שאכלו בבית הספר ארוחת צהריים. אהבתי מאוד ללכת לבית הספר, והיו לי חברות רבות. לפני שנים רבות התארגנו לפגישת מחזור שהתקיימה במגרש הפועל רחובות שצמוד לבית הספר. היה מרגש ומצחיק מאוד.

אני רוצה לספר על אבי, סעדיה עוקשי.

סעדיה עלה לארץ מתימן בגיל 3, באונייה עם משפחתו. אביו נפטר כשהוא היה בן 10 ואמו סעדיה, שהיתה אלמנה, נישאה לגבר אחר. אביו החורג של סעדיה לא היה מוכן לקבל אותו בביתו וכך הגיע סעדיה לגור בביתה של אחותו הגדולה והנשואה, ציונה.

בגיל 12, סעדיה התחיל לעבוד בשוק בתל אביב. הוא היה עוזר לנשים עשירות להחזיק את סלי האוכל שלהן. במקום כסף, הנשים היו נותנות לו פרות וירקות.

כשהיה בן 16, הוא עבד בבית אריזה. שם היה מניח תפוזים בתוך ארגזי עץ שהוא בנה.

כשהתבגר עבר לגור בראשון לציון, שם הכיר את אשתו יהודית והם התחתנו. בשלב מאוחר יותר הוא קנה משאית ובמהלך מלחמת השחרור, טרם הקמת מדינת ישראל, גויס סעדיה למלחמה עם משאיתו. הוא עלה לירושלים עם המשאית אשר הובילה מזון אשר חולק לירושלמים שחיו תחת מצור. סעדיה נהג את משאיתו תוך כדי מתקפות ירי של הערבים אשר הסתתרו בהרים.

כאשר ניצב בסכנת מוות, הירושלמים והוא נטשו את המשאית והתפנו משם. בתום המלחמה, סעדיה רכש משאית חדשה והיא סייעה בפרנסה כגון, העברת ציוד, חול מלט (לבניית בתים) וכדומה.

סעדיה ואשתו רכשו בית ברחובות. יהודית הייתה ילידת ראשון לציון, בת לסעדיה ואסתר גלוסקא. כשגדלה היא עבדה בטיפול בילדים כדי לעזור בפרנסת המשפחה שהייתה הבכורה מבין שבעת אחיה. בשלב מאוחר יותר היא הכירה את סעדיה עוקשי והייתה בניהם האהבה גדולה

ואז לסעדיה ויהודית נולדו 3 ילדים וכל חייה הייתה עקרת בית נאמנה, אמא מסורה וסבתא אהובה.

בגיל 67 נפטר סעדיה מסרטן. בגיל 88 יהודית נפטרה מזקנה.

משפחה משלי

בגיל 18 התחתנתי עם רחמים חדד ונולדו לי 3 ילדים: ברכי, אילנית ועדי, אך החתונה שלי נדחתה מפני שרחמים היה מגויס למלחמת ששת הימים. וחודש לאחר המלחמה התחתנו, והפכתי לעקרת בית. גידלתי את ילדי ובהמשך פתחנו את מסעדת "אילנית", שהייתה גדולה ומוכרת מאוד ברחובות. במשך השנים הילדים גדלו, נישאו ונולדו לנו נכדים מקסימים ואהובים עלינו מכל דבר אחר.

כל חיי סובבים סביב המשפחה.

זיכרון אהוב נוסף, מתקשר לחג הפסח אצל סבתא אסתר בראשון.

כל המשפחה היתה מגיעה מרחובות ושני דודים היו מגיעים האחד ממושב מולדת והשני מקיבוץ רמת יוחנן. מאוד מאוד אהבתי אותם ואהבנו מאוד כילדים לנסוע לבקר אותם וליהנות מחיי הקיבוץ. היינו מטיילים ברפת והיו לוקחים אותנו לקטיף תפוחי עץ.

הייתי נוסעת שבוע לפני החג לסבתא בכדי לעזור בהכנות, ובערב החג היינו עורכים את השולחנות בכל מיני מטעמים המאפיינים את העדה התימנית.

קיימנו את סדר הפסח עם שמחה רבה ובסוף הערב היינו שרים ומנגנים באקורדיון. הכיף האמיתי היה כשכולם היו נשארים לישון אצל הסבתא והיינו פורשים מזרנים על הרצפה, כי לא היה לכולם מקום על המיטות, והייתה הרבה שמחת חיים.

עוד זיכרון אהוב: כל שבת אמא שלי הייתה מלבישה אותי חגיגי והיינו יוצאים לטייל בגן העיר עם אבא ואמא ומאוד אהבתי את זה.

הזוית האישית

רון: לי היה כיף מאוד עם סבתא ובמיוחד שיש לי את הסבתא הכי טובה בעולם.

סבתא: הייתה לי חוויה מדהימה עם רון שהחזיר אותי לילדות שלי ולהתרגש מהסיפורים על המשפחה שלי. ושמחתי להעביר לו את הסיפורים.