מאגר סיפורי מורשת

סבתא שלי, חדוה לאריש, נולדה בתל אביב ביום 29 לינואר 1950. סבתי נולדה כשנה וחצי אחרי הכרזת דוד בן גוריון על הקמת מדינת ישראל (14 למאי 1948, ה' באייר תש"ח). בחורף ההוא, סוף ינואר- תחילת פברואר 1950, כשאמא שלה, נעמי, חזרה עם התינוקת חדוה מבית היולדות "אסותא", תל אביב, ירד שלג בארץ וגם בתל אביב; השלג המפורסם של שנת 1950.

נעמי, אמא שלה, הדליקה את התנור כדי לחמם את החדר ומחברת חשמל הגיעו אליה ושאלו אותה "מדוע היא מבזבזת חשמל?".

אימא של סבתי ענתה להם ש"עכשיו היא הביאה את התינוקת מבית היולדות והיא רוצה לחמם את החדר עבור התינוקת". באותה תקופה גרה סבתי והוריה ברחוב איתמר בן אב"י 7. ניתן היה לראות מהמרפסת את השלג שנערם במרחבים לכיוון שרונה והקריה. בלילות נשמעו יללות התנים (השאקאלים).

בשנה שסבתי נולדה, פרצה מגפת שיתוק הילדים (מחלת הפוליו) אשר גרמה למוות או לשיתוק של שרירים באזורים שונים בגוף וזאת לעתים לכל החיים. הוריה של סבתי היו מאד מודאגים וחששו מאד פן בתם תידבק ושמרו עליה מכל משמר. הם לא נתנו לאף אחד לגשת אליה ולראות את התינוקת הבלונדינית החמודה.למזלי, סבתי לא נפגעה.

בישראל, פרצה מגפת שיתוק הילדים (פוליו) בשנת 1950 ונמשכה מספר שנים. לא היה אז חיסון נגד המגפה.  בשנים אלו חלו בישראל כארבעת אלפים בני אדם מתוך אוכלוסיה של כ-1,200,000 תושבים ומתו בישראל ממגפת הפוליו כ-750 בני אדם. דרך ההעברה העיקרית היה מגע הפה עם יד מזוהמת, מזון מזוהם, מים מזוהמים או חפצים מזוהמים.ד"ר יונה סאלק, רופא יהודי מארצות הברית שהתמחה בנושא הנגיפים חקר את נושא נגיפי הפוליו ומצא חיסון שהוכיח את עצמו כנגד נגיפי מחלת הפוליו. בשנת 1955 הוכרז רשמית בקליפורניה כי נמצא החיסון למחלת שיתוק הילדים. החיסון הגיע ארצה כשנה-שנתיים מאוחר יותר לישראל. סבתא שלי זוכרת את תקופת ה"צנע" שנמשכה כעשר שנים. החלו להגיע לארץ המוני עולים. כדי להתמודד עם המצב הכלכלי הקשה במדינה הצעירה, הונהג ב-1949 משטר "צנע", שבמסגרתו נקבעו הקצבות של מזון, ביגוד וריהוט לכל אזרח כי הכנסות המדינה לא הספיקו לכסות את ההוצאות הנדרשות. לאוצר המדינה לא היה כסף לייבא חומרי גלם לתעשייה ולדלק. סבתי זוכרת את פנקס התלושים הקטן שנועד לחלק לאזרחים ולעולים החדשים אותה קצבה וכמות של אוכל לכל בן אדם. סבתי ואמא שלה הלכו לחנות המכולת הקבועה, שבה המשפחה קנתה את מוצרי המזון הבסיסיים על פי הקצבה הקבועה. המוכרת במכולת גזרה תלושים קטנים מהפנקס תמורת נקודות שהוקצבו לכל משפחה. סבתי זוכרת מוצרי מזון שונים שאמה קנתה: סוכר (שהזבנית במכולת הוציאה עם כף גדולה מתוך שק ענק ושקלה 1 ק"ג סוכר על משקל מאזניים), דג לקרדה שהוצא מתוך חבית ומוצרי מזון אחרים כגון: לחם לבן, קמח, אורז, קטניות, מרגרינה, אטריות, גבינה רזה, בצל ועוד. מדיניות הצנע נמשכה כעשר שנים החל משנת 1949.

כשסבתי הייתה בת חמש, בשנת 1955, היא זוכרת שהגיעו נחילי חגבים המכונים, ארבה.  נחילי הארבה, הגיעו מאפריקה. אבא שלה הכניס חגבי ארבה אחדים בתוך צנצנת זכוכית עם כיסוי מחורר וכך סבתי ישבה במרפסת והביטה בהשתאות אחר החגבים הגדולים. נחילי הארבה המזיקים מאד לחקלאות, הגיעו מארצות אפריקה, מליוני חגבי ארבה פשטו על השדות והמטעים ונראו כ"ענן שחור" הנע ברוח וגרמו לנזקים עצומים. סבתי מספרת שכאשר מספרים על עשר המכות שהונחתו על פרעה והמצרים, מכת הארבה מוזכרת בספר שמות, פרק י' והיא המכה השמינית (לפני מכת חושך).

אבא של סבתי, ד"ר רודולף (רודי) דוד לאריש נולד בשנת  1912 בעיר וינה, בירת אוסטריה ועלה לפלשתינה בסוף שנת 1938 בעליה בלתי ליגאלית. אימא של סבתי, נעמי, אשר נולדה בשנת 1920 בעיר טריאסטה, צפון-מזרח איטליה, עלתה לפלשתינה בהיותה בת תשע עשרה בשנת 1939 עם סרטיפיקט (אישור עליה).  הם התחתנו בשנת 1946 בנס ציונה, בנוכחות הדודים של סבתי ועוד שניים-שלושה עדים. זו היתה החתונה של הורי סבתי בפלשתינה. אין ספק, חתונה יהודית צנועה ביותר תחת ברכתו של רב. הם דיברו ביניהם כל השנים בשפה הגרמנית וכאשר סבתי נולדה בתחילת 1950, דיברו גם אל סבתי בשפה הגרמנית. סבתי ענתה להם בעברית. מאחר וסבתי שמעה את השפה הגרמנית בבית, סבתי מבינה גם את השפה הגרמנית.

סבתא חדוה בתחפושת הולנדית

המשפחה של סבתא חדוה

סבתי מספרת שמזה שנים רבות שאין לה אפשרות לדבר את השפה הגרמנית מאחר ובסביבתה אין אנשים הדוברים שפה זו. בכל אופן, כאשר אימי טסה לאירופה ומבקרת במדינות הדוברות את השפה הגרמנית, היא בהחלט יכולה לנהל שיחה עם התושבים המקומיים. היא תדבר ברמה בסיסית אך בהחלט תבין את דבריו של הדובר מולה גם אם ידבר בשפה גבוהה. כאשר הוריה לא רצו שסבתי תבין דבר מה, בהיותה פעוטה או ילדה, הם אמרו באנגלית:"Don't speak before her!"  . כמובן שמשפט זה שרת את הורי סבתי עד שסבתי התחילה ללמוד אנגלית בכתה ו' בבית הספר היסודי.  כיום, בניגוד לימים ההם, מתחילים ללמד את השפה האנגלית בבתי הספר היסודיים בדרך כלל כבר בכיתה ד'.

סבתי תמיד אומרת שכל שפה ששומעים בבית אבא-אמא, היא שפה חשובה שיכולה בהחלט להיות שימושית ברבות השנים וגם תעזור ללמוד, לקלוט ולהבין שפות אחרות. שמיעת שפה זרה בבית, היא נחלת העולים החדשים אשר מדברים ביניהם את השפה שהורגלו אליה בארץ מולדתם.

כיום ילדים יהודים שנולדו בארץ להוריהם ה"צברים" (ילידי ישראל) מלבד השפה העברית, אינם דוברים שפות אחרות, אלא השפות שנלמדות בבית הספר (אנגלית, לדוגמא) או אם ילכו ללמוד שפה זרה בקורסים חיצוניים בעת לימודיהם בשעות שלאחר שעות הלימודים. אפשרות אחרת נוספת, להשתתף בקורס לשפות בשנים מאוחרות יותר בעת הלימודים באוניברסיטאות ובמכללות. סבתי מאד מאד ממליצה ללמוד שפה זרה נוספת כדי לקבל כלים נוספים וכישורי חיים במהלך החיים. היא גם חושבת שכדי לעודד את ילדי בתי הספר בבתי הספר היסודיים, חטיבות הביניים או בתי הספר התיכוניים, היא ממליצה שהנהלת בית הספר/המתנ"ס המקומי/ העיריה/ המועצה המקומית, תארגן חוגים ללימודי שפות זרות נוספות בתוך מתחם מוגן, בשעות אחר הצהרים; חוג אנגלית, חוג לערבית, חוג לצרפתית וכו' (כמו חוגים אחרים : כדורסל, ג'ודו, התעמלות, בלט, ריקוד, שחמט, מוסיקה, אמנות, טכנולוגיה ומדע).בשנת 1956, עברו סבתי והוריה מהדירה הקודמת לדירה חדשה במיקום קרוב, לרחוב המאספים 5 (לימים שונה שם הרחוב לרחוב חיים לסקוב).

לקראת סוף שנת 1956, בין התאריכים 29.10.1956- 5.11.1956, פרצה "מלחמת סיני" הידועה גם בשמה האחר "מבצע קדש". מקור הכינוי "מבצע קדש" ביישוב הקדום קדש ברנע, שהייתה עיר מקראית בגבולה הדרומי של ארץ ישראל על גבול סיני, ממנה שלח משה, על פי המסופר בספר "במדבר" את שנים עשר המרגלים לתור את ארץ כנען. הסיבה לפרוץ המלחמה הייתה כיון שבריטניה וצרפת יזמו את המלחמה לאחר שנשיא מצרים, ג'מאל עבד אל נאצר,  הכריז על הלאמת חברת תעלת סואץ שהייתה אז בשליטתן של בריטניה וצרפת. מדינות אלו לא היו מוכנות לוותר על נכס בעל משמעות כלכלית רבה כל כך.ישראל הצטרפה גם למלחמה זו בגלל שתי סיבות עיקריות; מצרים לא נתנה לכלי שיט ישראלים לעבור במיצרי טיראן (מיצרי ים השוכנים בפתחו של מפרץ אילת ומקשרים בין מפרץ אילת לבין הים האדום – ים סוף. בגדה המערבית נמצא חצי האי סיני שבמצרים ובגדה המזרחית של מיצרי טיראן נמצא חצי האי ערב), דבר שגרם לכך שנמל אילת היה משותק. ישראל רצתה גם להשתלט על בסיסי ה"פדאיון" (קבוצות טרור שונות של מחבלים ערבים שהופעלו בידי גורמים ממלכתיים במדינות ערב שהסתננו לישראל למטרות פיגועי טרור) כדי להפסיק את חדירתם של הטרוריסטים אשר כל פעולות התגמול של ישראל נגדם, נכשלו קודם לכן. במלחמה קצרה זו, ישראל כבשה את חצי האי סיני אך בסוף המלחמה נאלצה להחזיר אותו למצרים.

סבתי, אז בת 6 שנים, זוכרת שכאשר היו נשמעות אזעקות עולות ויורדות, היו הוריה והיא, שגרו בקומה השנייה וגם הדיירים האחרים בבנין צריכים לרדת במדרגות בזריזות אל המקלט בבנין.  אם זה היה בשעות הלילה, כולם ירדו בפיז'מות או בביגוד שינה אחר. באותה תקופה לא היו נבנים חדר ממ"ד (מרחב מוגן דירתי) בכל דירה וגם לא היה ממ"ק (מרחב מוגן קומתי/מקלט בכל קומה).היה פחד שמטוסי ההתקפה של המצרים יתקיפו את הבניינים בישראל וגם אותם, היכן שגרו בתל אביב.סבתי זוכרת גם שהדביקו פסי דבק ארוכים שתי וערב על חלונות הזכוכית בדירה כדי שאם יהיה הדף על-קולי מהמטוסים או שהבניין ייפגע, לפחות הייתה תקווה שהרסיסים המתנפצים מחלונות הזכוכית לא יפגעו פיזית בהורי ובי. כמו כן, כדי למנוע מטייסי המטוסים המצריים לזהות את האורות של תל אביב, נצטוו האזרחים לכסות בנוסף את החלונות בבריסטולים כהים בעזרת סרטי הדבקה. כאמור, זאת הייתה הגנה לשמה של העורף הישראלי כדי למנוע נצנוץ אורות בשעות החשכה מהדירות וזיהוי הבניינים והפצצתם על ידי האויב המצרי.

בהיות חדוה בת שבע, נולד אחיה, מיכאל. בילדותה, סבתי אהבה מאד לקרוא ספרים. הוריה ודודתה קנו לה ספרי ילדים וגם היא הייתה רשומה בספרית "חן" ברחוב אבן גבירול 42 בתל אביב. היא גם הייתה מנויה על שבועון הילדים "הארץ שלנו" ובהמשך קנתה גם את שבועון הנוער "מעריב לנוער". רדיו השפופרות ריתק אותה מאד והיא אהבה לפתוח אותו ולשמוע את החדשות והעדכונים. הורי חיכו שמונה שנים לטלפון, וגם אז הם התחלקו על אותו קו טלפון עם שכן נוסף בבניין. בשלב מאוחר, הם ביקשו וקבלו את האפשרות להיות יחידים על קו הטלפון. מיותר לציין שבימים ההם, לא היו מחשבים, טלפונים ניידים, מדיחי כלים ועוד ועוד.

כמובן שמאז, נושא התקשורת התפתח מאד וזהו הבדל עצום במידע הזורם בעשרות השנים האחרונות לעומת הימים ההם. תקצר היריעה לרשום את כל ההתקדמות הענקית שנעשתה. דור הביניים והדור הצעיר מתקדמים מאד מבחינת הידע, ההבנה והתפעול של כל אמצעי התקשורת הקווית והאלחוטית. סבתי התחילה ללמוד על מחשב בהיותה בת 51 ומאז היא מאוד נהנית להשתמש בו. לאחרונה, בתקופת הקורונה, נחשפו גם בני הגיל השלישי יחד עם בני המשפחה בדור השני והשלישי, לתוכנת ה"זום" החדשה וכך יכלו להשתתף וירטואלית בליל הסדר האחרון, אפריל 2020, כאשר כל משפחה גרעינית נמצאת וחוגגת בביתה. כך גם היה במשפחותינו. סבתי מאד נהנית לקבל הודעות ומיסרונים באמצעות וואטסאפ וגם לשלוח ולהעביר מיסרונים שמוצאים חן בעיניה, למשפחה ומכרים.

כמובן שבילדותה, בצעירותה ובבגרותה, לא היו מיסרונים רגילים ולא מיסרוני וואטסאפ כי לא היו טלפונים ניידים בכלל. אני למד ומבין מסיפוריה של סבתי על כל ההתקדמות והמהפכה של התקשורת הקווית והאלחוטית במהלך עשרות שנים עד היום. אני מנסה לחשוב ולתהות וגם להגיע לתובנה שכמו שסבתי חוותה במהלך חייה שינויים כה רבים בכל תחומי החיים, כך גם אני, נועם בן האחת עשרה,, צופה שבמהלך עשר או עשרים השנים הבאות, אחווה בעצמי שינויים מהפכניים שאותם מי משער בתקופה זו.

בהיות סבתי בת ארבע-עשרה, אביה למד נהיגה וקנה לראשונה מכונית "קורטינה" חדשה (תוצרת בריטניה) שאיתה נסע לעבודתו וגם מדי פעם נסענו בשבתות לטיולים או לדודים בחיפה. זה מאד שימח את סבתי.   לימים, בסוף שנת 1968 הוציאה סבתי רישיון נהיגה כבר בטסט הראשון ונסעה עם המכונית של אביה בבחינת "סע וטייל ברחבי ישראל".

סבתי זוכרת שאמא שלה – נעמי, הכינה בבית את המאכלים: שניצלים, גולש, פסטה שוטה (פסטה בולונז), פירה (מחית מתפוחי אדמה שאותו הכינה בעזרת מכשיר מיוחד שהיו מכניסים בו תפ"א מבושל, לוחצים את ידיות המכשיר וממנו היה יוצא הפירה. למחית תפוחי האדמה, היא הוסיפה מלח, קצת חלב ומעט מרגרינה), קערת עגבניות מגורדות במגרדת ידנית בתוספת סוכר (סבתי מאד אהבה). קייזר שמרן (לחם מטוגן עם סוכר), חביתיות (פאלאצ'ינקן/בלינצ'ס) עם גבינה לבנה, גרידת קליפת לימון  וצימוקים, עוגת קרם שניט, שטרודל תפוחי-עץ, ארטישוק (חרשף – שהיו מבשלים כמה חרשפים כאלו בתוך סיר עם מים ומלח. לאחר שהם התרככו בבישול, אמה של סבתי, שמה כל ארטישוק על צלחת הגשה אישית ובני הבית היו מושכים עלה-עלה, טובלים בתוך רוטב מיונז עם לימון ומלח, מוצצים בשיניהם את לשד העלה עם הרוטב ונהנים במיוחד כאשר הגיעו לתחתית הארטישוק שהיה לו טעם מיוחד אשר הביא הנאה צרופה).כיום, סבתי קונה תחתיות ארטישוק, מבשלת ומכינה סלט חתיכות ארטישוק עם מיונז. לגבי גבינות, לא היה אז מבחר גדול של גבינות בארץ. כאשר דודה של סבתי, הייתה נוסעת לאיטליה לבקר את אביה בטריאסטה, היא הייתה מביאה חזרה ארצה גם לאמא של סבתי גבינות כגון: גורגונזולה, קשקבל וגם נקניקים מיוחדים. זה היה אושר עילאי של הבאת הקולינריה האירופאית לביתם בתקופת ישראל הקטנה. כיום, יש לנו בישראל שפע אדיר של גבינות איטלקיות, הולנדיות, צרפתיות ועוד, שאז לא היה בארץ. אין ספק שמתקופת ה"צנע" בשנותיה הראשונות של המדינה ועד עתה, הגסטרונומיה (התחום החוקר את יחסי הגומלין בין המזון לבין התרבות האנושית) התפתחה מאד בישראל ועלתה לאין שיעור לגבהים מדהימים. סבתי אומרת שהמזון והאוכל שהכינה ובישלה אמה בבית, היה טעים מאד ומעולם לא חשה ברעב. תמיד היה אוכל מגוון בבית, שהאמא שלה בישלה.  באותה תקופה לא ניתן היה לקנות ארוחות מוכנות כמו שניתן היום להשיג בעידן השפע. אני אישית, אוהב מאד את השניצלים שסבתא חדוה מכינה.

סבתי הלכה לגן ילדים פרטי של שרה רובין שבשדרות רוטשילד בתל אביב.סבתי זוכרת במיוחד בגן את החגיגות בחגי חנוכה ופורים. צלם מקצועי צילם תמונות יפות מאד של ילדי הגן במסיבות החגים. עד היום צילומים אלו שצולמו בשחור-לבן, הינם צילומים יפהפיים באלבומה הראשון והיקר מאד ללבה של סבתא חדוה.

סבתי, חדוה, הלכה לבית ספר "דובנוב" בתל אביב ולמדה שם 8 כיתות, מכתה א' עד כתה ח'. בזמנו לא הייתה חטיבת ביניים. בית הספר היסודי היה ברחוב דובנוב 8, בהמשך הצפוני לרחוב המאספים (ששמו שונה אחר כך לרחוב חיים לסקוב), שבו גרה סבתי במשך למעלה מעשרים שנה, עד לנישואיה. מאחר ובשנת 1986, בית הספר הפך שומם, החליט אז ראש עירית תל אביב, שלמה (צ'יץ') להט, להעביר לשם את בית הספר לאמנויות שהיה במקום אחר בתל אביב ובית הספר "דובנוב" הפך לבית ספר לאומנויות, שנקרא:"מרכז מאירהוף לחינוך ואמנות". סבתי זוכרת שכעבור שנים רבות, נפגשה מספר פעמים במסעדה "דובנוב 8", שנפתחה בחלק מהמקום. סבתי ספרה לי שלאחר עשרות שנים שלא בקרה בבית הספר היסודי בו למדה, כשהגיעה למסעדה, בפעם הראשונה, היא התרגשה מאד כי זה הזכיר לה את ילדותה ולימודיה בבית הספר במשך 8 שנים. היא נכנסה לתוך המבנה בן השלוש קומות, עלתה בגרם המעלות הרחב, עברה במסדרונות כדי להתבונן בדלתות הכיתות וכל זאת כדי לחוש את משק כנפי ההיסטוריה הפרטית שלה כאשר היא כבר בשנות השישים לחייה.

במאי 1960, נלכד הפושע והצורר הנאצי אדולף אייכמן בבואנוס-איירס שבארגנטינה במבצע של "המוסד" והשב"כ". הוא הוברח למטוס אל-על והובא למדינת ישראל. זה עשה רושם אדיר על סבתי. נושא השואה היה קרוב ללבה מאחר ושמעה כי אביה, ד"ר רודולף לאריש הספיק להגיע לפלשתינה בסוף שנת 1938, אך אימו, אחיו ואחותו וכן בני משפחה נוספים לא הספיקו לצאת מאוסטריה ונלקחו למחנות השמדה, משם הם לא חזרו.

בשנת 1961, בהיות סבתי בת 11, התנהל בישראל משפט נגד הפושע הנאצי אדולף אייכמן, בעקבות מעשיו בשואה כנגד העם היהודי. בסיומו של המשפט נידון הפושע הנאצי למוות והוצא להורג. היה זה משפט מרתק אשר ריתק את כל המדינה וגם את סבתי ואשר שודר ברדיו בכל יום שבו התנהל המשפט של הצורר הנאצי. בכל יום של משפט, אמי חזרה מבית הספר והדליקה מיד את רדיו השפופרות שהיה בבית והאזינה בקשב רב לכל מהלך המשפט. זה היה פרק חשוב של ילדה בת אחת עשרה ששומעת פרטים של משפט בשידור חי. לא הייתה אז טלוויזיה. היה רק רדיו שפופרות ועיתונים שהביאו למחרת צילומים מהמשפט וכן כתבות. סבתי הייתה מרותקת באופן מיוחד לכל נושא העדויות מפי ניצולי השואה ומדבריהם של התובעים והסנגורים. מאז ותמיד נושא השואה קרוב מאד לליבה.

לתיכון, סבתי, נסעה באוטובוס לגמנסיה עברית "הרצליה" שנמצאת עד היום, ברחוב ז'בוטינסקי  (פינת רחוב רמז) בצפון תל-אביב. שם היא למדה במשך ארבע כיתות מכתה ט' עד כתה י"ב, סיימה לימודיה וקיבלה תעודת בגרות בקיץ 1968.

סבתי זוכרת שכאשר למדה בכיתה י"א, ביום שני, ה- 5 ליוני 1967, כעשר דקות לפני השעה 08:00 בבוקר, לאחר שהיא ירדה מהאוטובוס ברחוב ארלוזורוב וצעדה ברחוב רמז לכיוון הגימנסיה, נשמעה אזעקת אמת והתברר שפרצה "מלחמת ששת הימים".  סבתי המשיכה לצעוד לכיוון הגימנסיה יחד עם תלמידים אחרים שמיהרו להגיע בזמן לגימנסיה. סבתי הבינה שפרצה מלחמה כי קודם לכן, כחודש ימים כבר הייתה אי וודאות ותקופת המתנה בקשר לאפשרות של מלחמה של ישראל מול המדינות השכנות: מצרים, ירדן, סוריה וכן גם מול עיראק. המלחמה פרצה בעיקר מול שלוש המדינות הללו: מצרים, ירדן וסוריה, כאשר מדינות אלו נעזרו במדינות ערביות נוספות: עיראק, לבנון, ערב הסעודית, לוב, סודאן, תוניסיה, מרוקו ואלג'יריה.

המלחמה החלה באותו בוקר, במכה מקדימה ישראלית ב"מבצע מוקד" שבו מטוסי חיל האוויר הישראלי בפיקודו של מרדכי הוד, מפקד חיל האוויר, תקפו באמצעות כ-180 מטוסי חיל האוויר הישראלי את כל שדות התעופה המצריים וכך למעשה מטוסי חיל האוויר המצרי שותקו ולא יכלו להמריא ולא יכלו לתקוף חזרה את מטוסי חיל האוויר הישראלי.  בנוסף, חיל האוויר הישראלי הפציץ גם את שדות התעופה של חילות האוויר הסורי, הירדני והעיראקי המערבי. במהלך המלחמה כבשה מדינת ישראל שטחים נרחבים בסיני, רצועת עזה, רמת הגולן, מזרח ירושלים ויהודה ושומרון. השטח הכולל של ישראל אחרי המלחמה גדל פי שלושה משטחה של מדינת ישראל לפני המלחמה.

המלחמה התחילה בבוקרו של ה-5 ליוני 1967 והסתיימה כעבור שישה ימים, בליל עשירי ליוני 1967. מכאן שמו, "מלחמת ששת הימים".

סבתי אומרת שלאחר מלחמת ששת הימים, לאחר ניצחון מדהים שכזה, מנהיגיה ואזרחיה של מדינת ישראל, חיו באופוריה (הרגשה קיצונית של התרוממות רוח המלווה באופטימיות, בתחושת התרגשות והתלהבות גבוהות מאד) בבחינת הרגשה שאנו, מדינת ישראל, הכי הכי חזקים בעולם. במדינת ישראל חשבו שעם ישראל במדינת ישראל הינו חסין מפני התקפות של מדינות ערב נגד המדינה. השאננות והמחשבה שאנו הצבא החזק בעולם הביאה לנו מלחמות נוספות בהמשך אשר הביאו עלינו קורבנות של חיילים ואזרחים והראתה בעצם שישראל היא מדינה קטנה הנלחמת על גבולותיה. במהלך השנים, המדינה התעצמה וזאת כדי שיהיה מקסימום של "שובר שיוויון" ביחסי הכוחות לטובת מדינת ישראל ונגד הארצות הערביות השכנות והתושבים הפלסטינים ברצועת עזה, יהודה ושומרון. סבתי אומרת שאין ספק שהמדינה שלנו צריכה לעמוד "על המשמר" יום יום ושעה שעה ולהתכונן באופן הרציני ביותר הן למלחמה הבאה שתפרוץ במועד כלשהו בעתיד והן מול כל הפרעות שבהם פוגעים בנו הטרוריסטים מרצועת עזה ומיהודה ושומרון. אלו אשר ממונים על בטחון המדינה  ומנהיגיה, מחוייבים להגדיל ולהעצים יכולותיה של המדינה במישור הצבאי וגם לקדם מאד את המדינה במישור הכלכלה והרווחה של תושבי ואזרחי מדינת ישראל, בבחינת זאת מדינתנו היחידה ועלינו לשמור עליה ותמיד תמיד לנצח במלחמותיה. יחד עם זאת, גם האזרח הישראלי צריך לדעת את גבולות יכולותיו המוגבלות, ללמוד, לעבוד קשה ולהתפתח, למען עתיד טוב יותר לו ולמשפחתו בעת הזאת וגם בעתיד. המשפט "אם אין אני לי – מי לי" מתאים הן למדינה והן לאדם בבחירתו האישית מתוך רצון חופשי. סבתי וסבי שנולדו כ"צברים" השתדלו מאד ליישם את נושא החינוך, ההשכלה והקידום של הילדים, כל אחד על פי כשרונו ורצונותיו כדי לגרום להצלחה בעתיד.

בספטמבר 1968, סבתי התגייסה לצבא הגנה לישראל (צ.ה.ל.), עברה את הטירונות וגויסה למשטרה צבאית. השרות עבר בהצלחה והיא שרתה במפקדת קצין משטרה צבאית ראשי.לאחר סיום השרות הצבאי , עבדה כמזכירה במשרד לפרסום ויחסי ציבור ונרשמה ללימודים באוניברסיטת תל אביב. כשנה לאחר סיום השרות הצבאי, סבתי התקבלה ללימודים באוניברסיטת תל אביב ולמדה ארכיאולוגיה קלאסית, יוונית עתיקה ולטינית וכן למדה תולדות האמנות. סבתי סיימה את לימודיה באוניברסיטת תל אביב וקיבלה תעודת תואר B.A.. כמו כן, בשנת הלימודים השנייה באוניברסיטה, סבתי, הייתה עוזרת הוראה בשפה היוונית העתיקה. שנה לאחר מכן, תוך כדי המשך לימודיה באוניברסיטה, סבתי עבדה במכון הארכיאולוגי הקלאסי אצל פרופסור מרדכי גיחון, בבית אבנר, השייך לאוניברסיטה.

בספטמבר 1973, סבתי התחתנה עם מוטי צור. הם גרו ברמת אביב ואחר כך בתל אביב. ברבות השנים עברו לגור בהרצליה. לסבתי ולסבי נולדו 3 ילדים: דפנה, עידן ושרון. דפנה נולדה בשנת 1976. היא נשואה לתומר גרבל ולהם בת בכורה ושני בנים: דניאל, נועם ועומר.  כן, נועם, זה אני. עידן, נולד בתאריך 26.3.1979, באותו הערב שישראל חתמה בוושינגטון, ארצות הברית על הסכם השלום עם מצרים, כאשר ראש ממשלת ישראל היה מנחם בגין, נשיא מצרים היה אנואר סאדאת ונשיא ארצות הברית היה ג'ימי קרטר. כלומר ביום הולדתו של עידן, נחתם הסכם השלום בין ישראל ומצרים.  סבתי וסבי קראו לתינוק שנולד בערב החתימה על השלום בשם, עידן, שפרושו תקופה, כדי לציין את עידן השלום בין שתי המדינות ישראל ומצרים. מאז שנת 1976, שורר שלום בין ישראל ומצרים. שרון, הינה הבת הצעירה של סבתי וסבי, אשר נולדה בשנת 1984. שרון נשואה לאופיר הרשברג ולהם שלוש בנות : ליאור והתאומות אביב ויובל. סבתי אומרת שהנכדים מהווים אושר אמיתי והם התגלמות ההמשך הטבעי למשפחה. הנכדים הינם בונוס מיוחד ומופלא. הנכדים והנכדות הינם השבט הפרטי של סבתי וסבי. כולי תקווה שסבתי וסבי יחיו בבריאות טובה וכל רע לא יאונה להם וכך הם יזכו לראות אותנו, הנכדים גדלים, לומדים, מקימים משפחות ומביאים להם נינים ונינות.

סבתי, חדוה, גדלה מצד שני הוריה ללא סבתא וללא סבא. כלומר, ההורים של סבתי לא יכלו לקבל שום עזרה מהוריהם. כשסבתי הייתה תלמידה בתקופת בית הספר, עלה סבא של סבתי, פיליפו (פנחס) קרון מהעיר טריאסטה שבאיטליה לישראל. הם קראו לו בבית אופפה (בגרמנית: סבא) והוא היה גר מחצית השנה הראשונה (בתקופת החורף) אצלם בדירה בתל אביב ומחצית השנייה (בתקופת הקיץ) אצל הדודים של סבתי בחיפה.  כפי שהזכרתי, ההורים של סבתי עלו ארצה ללא ההורים. כך היה עם משפחות רבות ביותר של העולים מארצות אירופה והם כך גידלו את ילדיהם, ללא עזרה כלשהי מצד סבא או סבתא. זה היה המצב הקיים אז.

אני שמח ומאושר וגם מפנים בתוכי שיש לי הזכות הגדולה להכיר את סבתי וסבי גם מהצד של אמי, דפנה, וגם מצד אבי, תומר. כפי שנהוג לומר, מי יתן והם יחיו "עד 120"!!!

בעת כתיבת שורות אלו, יש לציין את שנת 2020 כשנת התפרצות נגיף הקורונה שהגיע לישראל. מגפת הקורונה העולמית פרצה בדצמבר 2019 בעיר ווהאן, שבסין ומשם חדרה לרוב המדינות. חולה בנגיף הקורונה עלול להדביק אחרים בעצם שיעולו עליהם והתזת טיפות רוק נגועים בנגיף הקורונה. כך, עוברת מגפת הקורונה וחוצה מדינות ויבשות. המקרה הראשון של הקורונה בישראל התגלה לקראת סוף פברואר 2020. כאשר נושא מגפת הקורונה נשמע יותר ויותר מסין ומדינות אחרות, סבתי חדוה וסבי מוטי, היו כבר לקראת טיסה מתוכננת היטב בתחילת חודש מרץ 2020 לארבעה איי הוואי וגם ביקור אצל בנם, עידן, באזור אוסטין שבטקסס, ארצות הברית. הם לא ביטלו את טיולם.  גם בהוואי וגם בארצות הברית כבר הורגשו כל ההכנות להגנה מפני נגיף הקורונה. לקראת שובם ארצה, כבר היה קשה מאד לחזור בטיסות לישראל. כאשר נחתו בארץ לקראת סוף חודש מרץ, הם היו מחוייבים  להכנס לבידוד ביתי בהרצליה ואכן עשו זאת בהבנה. את ליל הסדר, המשפחות חגגו באמצעות תוכנת ה"זום" החדשה.

כאן מוזכרים סיפורים שונים מחיי סבתי, חדוה. בשנת 1950 כאשר נולדה, פרצה מגפת שיתוק ילדים. 70 שנה מאוחר יותר, בשנת 2020, פרצה מגפת הקורונה, אשר דרך ההעברה העיקרית של מגפת הקורונה היא בדומה לשפעת, על ידי רסיסי רוק הנפלטים בדיבור, בשיעול או בעיטוש מאדם לאדם.

הדרך להישמר מפני הדבקה במחלת הקורונה הינה על ידי הקפדה על בידוד ביתי, ריחוק מבני אדם,  היגיינה אישית, רחיצת ידיים, שימוש במסכה מגינה על הפנים מחוץ לבית ובמקומות ציבוריים ועוד. בשני המקרים הללו של המגפות (שנת 1950 ושנת 2020) ובמרחק של 70 שנה, ניתן לומר בוודאות, דרושה שמירה על היגיינה של רחיצת ידיים וגוף, בידוד ביתי, ריחוק מבני אדם ושמיעה להוראות הרשמיות של הרשויות. שבעים שנה בחיי סבתי מאז שנולדה, מראים לכולנו בפרספקטיבה, מה הן שבעים שנה בחייו של אדם. כיצד השתנו החיים והתקדמו. נשאלת השאלה אם כיום אני, נועם בהיותי כיום בן אחת עשרה, איך יראו חיי האישיים בעוד כששים שנה? איך תיראה המדינה בעוד כששים שנה, לדוגמא בשנת 2080?

ללא קשר לסבתא חדוה, אני, מצד אמי, דור תשיעי בארץ, מצד רחל, אמא של סבי, מוטי, אשר נולדה בירושלים.

הזוית האישית

נועם גרבל: שמח מאד שניתנה לי ההזדמנות המיוחדת במינה להשתתף יחד עם סבתי חדוה בתכנית הקשר הבין-דורי. ההשתתפות שלנו והמפגשים בבית הספר "ניצנים" בתל-מונד, בו אני לומד, קרבו אותנו מאד ולמדתי להכיר טוב יותר את סבתי והיא למדה להכיר אותי. היו לנו גם מפגשים ב"בית התפוצות" ובבית הלורד מלצ'ט בתל מונד. אין ספק שמהסיפורים הרבים שסיפרה לי סבתי, למדתי המון על המורשת שלה, החיים שלה בחלק מתקופות חייה וגם למדתי להשוות על פי זיכרונותיה בילדותה ובנערותה בתל אביב של שנות החמישים והששים של המאה העשרים לבין ילדותי במאה העשרים ואחת. אני מודע עתה יותר למשפחה הגרעינית שלי (אבא, אמא , אחות בוגרת, דניאל, ואח צעיר, עומר) ועל כל מה שהם עושים למעני וגם כמובן להוריהם, שיש לי הזכות הגדולה להכירם, להיות בקשר ולשמוע משתי הסבתות ומשני הסבים. בעת שאשמע את סיפוריהם של חברי וחברותי בתכנית הקשר הבין-דורי, אלמד גם את מקורותיהם של הסבים והסבתות שלהם. זה בוודאי יתרום לכך שתהיה לי תמונה רחבה יותר על חייהם של אלו שחיו בתל אביב או בישובים אחרים בישראל הן כעולים חדשים או כ"צברים" והן מתקופת פלשתינה והן מתקופת קיומה של מדינת ישראל. אני אכן מאושר מהחוויות להן אני זוכה וממליץ מאד מאד לכל תלמיד ותלמידה להשתתף ולשתף בתכנית "הקשר הבין-דורי". לסיום, אני רוצה מאד להודות למורה ומדריכת התכנית, מיטל בוסקילה ולכל הצוות שעזר לקדם את הסיפור של סבתא שלי, חדוה לאריש-צור.

הנכד נועם וסבתו, חדוה לאריש-צור