מאגר סיפורי מורשת

בזמן המלחמה ולאחריה

נולדתי באיטליה בעיר שקוראים לה 'לאטינה', בשנת 1942. העיר הופצצה על-ידי הגרמנים במלחמת-העולם השנייה, לכן רצינו לעבור למחוז 'פיימונטה', שמוקף בהרי האלפים שבצפון איטליה, ששם אמא שלי נולדה. אך בגלל שאמצעי התחבורה היו מאוד מוגבלים, לקח לנו כמעט 15 ימים כדי להגיע לשם. כאשר הגענו, ישר הלכנו לאחיותיה של אמי, אבל בגלל שהיה לנו מראה מלוכלך ועני והיינו רזים מאוד, אז הן גירשו אותנו כי הן לא זיהו שאנחנו קרובי המשפחה שלהן. רק לאחר שזיהו אותנו, אז הן אירחו אותנו יפה בביתם. ושם חיינו כמעט 7 שנים, כי ההורים שלי היו מורים בבתי-הספר שם. אמנם אז לא נשארו כבר בתי-ספר, אז הם לימדו בבית-ספר קרוב לגבול עם צרפת, ששם דיברו רק צרפתית. לקראת שנות החמישים חזרנו לכפר שנולדתי בו וההורים שלי קיבלו את עבודותיהם בחזרה, שם לימדו, ואני גם למדתי שם.

ב'לאטינה' – ברקע הבתים ההרוסים מההפצצות

לימודי-רפואה באוניברסיטה

אחרי שסיימתי ללמוד בבית-הספר, לא היו אוניברסיטאות ללמוד בהם באיזור, אז כולנו עברנו לרומא, כדי שאוכל ללמוד ולקבל השכלה. ברומא למדתי רפואה במשך 10 שנים. יש לי שני אחים תאומים שגדולים ממני בערך ב- 8 שנים והם חיו איתנו, אבל עברו אחרי כמה שנים לרומא, שם למדו באוניברסיטה וחיו בפנימייה. אז אני לא הייתי הרבה זמן עם אחיי כיוון שהם חיו בכוחות עצמם. בזמן שאני למדתי זו הייתה שנת 1968, ואז הייתה מהפכה של כל הצעירים נגד האוכלוסייה המקומית. אז מרדנו כנגד מוסדות. אני הייתי חלק מהמהלך. אמנם המהלך לא היה אלים במוזיאון, אך מצאתי את עצמי זורקת אבנים על המשטרה. עשינו את המהפכה בגלל אופי המשטר והשלטון כלפינו, לדוגמה: הפרופסורים שלימדו אותנו היו מאוד סמכותיים, וגם מבנה המשפחה, מעמד הנשים היה נמוך, והם יכלו רק לטפל בילדים ולהתעסק במלאכות בבית. בזמן שעשינו את המהפכה פגשתי את בעלי, פולביו, והתחתנו מיד אחרי, בלי להודיע להורים, כיוון שהיינו צריכים למרוד נגדם. בהתחלה הם כעסו אבל לאחר-זמן מה הם נרגעו וכולנו היינו בהסכמה מלאה.

מתחברים לקהילה היהודית

אבל ברומא לא הייתה עבודה לאנשים עם תואר ברפואה אז עברנו ל'פורדנונה', שזה בצפון איטליה בצד המזרחי, קרוב ליוגוסלביה (כיום סלובניה, קרואטיה ועוד..). עבדנו כמה שנים ונולדו לנו בת ובן. באותו הזמן, היינו צריכים להחליט החלטות כיוון שרצינו שהילדים שלנו יחיו בקהילה יהודית אבל איפה שהיינו לא הייתה קהילה יהודית, לכן עברנו ל'פירנצה', ששם יש קהילה יהודית גדולה עם בית- ספר יהודי. הילדים למדו בבית- הספר היהודי ולנו הייתה עבודה. בהמשך נולדו לנו עוד שתי בנות ובן וגם הן למדו בבית- הספר היהודי. אבל אותו בית- ספר נגמר בחטיבה, ולכן עברנו לרומא, כך שהילדים יוכלו להמשיך ללמוד בתיכון יהודי עם חינוך יהודי מסורתי.

ברומא – עם ההורים ושני האחים

העלייה לארץ

לאחר סיום לימודים בבית-הספר, הילד השני, שמואל, החליט שהוא רוצה לעלות לארץ ישראל ואחריו גם עוד שתי בנות עלו ואז אני ובעלי החלטנו גם לעלות בעקבות הילדים אך בעיקר בגלל הנכדים שבינתיים נולדו. את העלייה שלנו, אני ובעלי, עשינו בגיל יחסית מאוחר, לכן היה לנו מאוד קשה ללמוד את שפת העברית ולהסתדר בארץ.

הזוית האישית

ג'וליאנה ג'אנטי: כיום יש לנו 5 ילדים, שלוש בנות ושני בנים ו- 9 נכדים, ואני חיה באושר בארץ-הקודש איתם ועם בעלי.