מאגר סיפורי מורשת

אני אירנה סטולשטיין בת ללובה ואניסים טסליצקי ילידת ברית המועצות. בשנת 1941 כשגרמנייה הנאצית פתחה במלחמה נגד ברית המועצות הייתי רק בת שלוש.

המדליות של אבי

אבא שלי גויס לצבא האדום עם תחילת המלחמה, עבר את כולה, נפצע כמה פעמים, וקיבל כמה מדליות ועיטורים ביניהם עיטור "המלחמה הפטריוטית דרגה שנייה", מדליית "על ההצטיינות בקרב", מדלית "על כיבוש בודפשט" ומדליית "הניצחון על גרמניה במלחמת העולם השנייה".

סבא רבא של מיכל, אביה של אירנה

עם תחילת המלחמה אמא, אחי הגדול אולג ואני עברנו תחילה מאוקראינה – שהייתה תחת הכיבוש הנאצי  – לסטלינגרד ויותר מאוחר לקזחסטן. אימא הייתה מגויסת למפעל בטחוני – שם עבדה מאוד קשה והמון שעות. ולכן האח הגדול לקח על עצמו את הטיפול בי בהיותו בן 9 בלבד. הוא הקים אותי בבוקר, האכיל והלביש ולקח אותי לגן. אחרי זה הוא היה רץ לבית-ספר שלו ללמוד. למרות התנאים הקשים: רעב ,חוסר בביגוד, מחסור בספרי לימוד וציוד (לא היו אפילו מחברות: התלמידים היו כותבים על עיתונים) הוא היה תלמיד מצטיין. בצהריים היה אוסף אותי מהגן, מחזיר הביתה ודואג להאכיל במעט אוכל שהיה, לשחק איתי ולהשכיב לישון בערב. האח שלי נפטר בשנת 1992. התמודדות עם פטירתו הייתה קשה ביותר עבורי.

בשנת 1943 – עם תחילת נסיגת הנאצים משטח ברה"מ – חזרנו לדונבאס שבאוקראינה. בספטמבר 1945 התחלתי שם את לימודיי בכיתה א'. בשנת 1947 אבא שלי השתחרר מהצבא וחזרנו לחארקוב שבאוקראינה, שם המשכתי ללמוד בבית ספר מספר 116. המורה המועדפת עליי הייתה אנה פרוקופייבנה. היא לימדה מתמטיקה, רוסית, קרוא וכתוב, שירה, ספורט, עריגת תמונות. בנוסף אחי הגדול לימד אותי שחמט ודמקה.  אחרי שסיימתי את הלימודים בבית הספר עברתי ללמוד באוניברסיטה. בין הסמסטרים יחד עם חבריי לספסל הלימודים הייתי נוסעת למחנה קיץ גדוש בפעילות ספורט, הרקדות, חוגי תפירה, שירים במקהלה ומדורות חגיגיות.

בשנת 1962 התחתנתי עם בוריס סטולשטיין, בשנת 1963 נולד שמעון ובשנת 1975 נולדה לובה.

העלייה לישראל

בשנת 1990עליתי יחד עם אבי בן ה-90, בתי לובה בת ה- 15, בעלי בוריס בן 52, בני שמעון ואשתו טטינה ובתם נטלי בת 5, על מטוס לתל-אביב ומיד נסענו למעלה אדומים, שם חברים שכרו עבורנו את דירתנו הראשונה בישראל. בזמן העלייה הרגשתי שמחה – כי אני אהיה מוקפת במשפחה ושכולם מסביבי יהודים, כמונו, ושילדי ונכדי יוכלו לחיות ולגדול במדינת היהודים.

מאז העליה אני גרה במעלה אדומים – העיר שבה בנו את ביתם גם ילדיי ונכדיי. אני מאוד אוהבת את מעלה אדומים מפאת יופייה, ניקיונה והאווירה המיוחדת השוררת בעיר.

בשנת 1995 קיבל אבי אוניסים מדלית הוקרה מעירית מעלה אדומים ליום הניצחון ה-50 על הנאצים.

כיום, יש לי 9 נכדים ושלושה נינים. אני נהנית מאוד להיות ולכייף איתם. בשעות הפנאי אני אוהבת לשחות בבריכה, לתפור למשפחה, לשחק שחמט, לשמוע חדשות מקומיות ועולמיות.

הזוית האישית

מיכל: היה מעניין מאוד ולמדתי על שורשיי משפחתי ועל הסבא רבא המופלא שלי, מתוך הסיפורים של סבתא אירנה.