מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של משפחת ראביד

עידו וסבא איציק
סבא איציק בכיתה א
קורות בני המשפחה בישראל

העלייה מפולין של משפחת ראביד

השם הקודם של משפחת ראביד בהיותם בפולין היה ראבידוביץ, התגוררו בעיר ביאליסטוק בצפון מזרח פולין. ראש  המשפחה חיים יצחק ראבידוביץ היה רב וסוחר עצים ופטריות היה פעיל ציוני והיה ציר לקונגרס היהודי בבאזל ששם דנו בתוכנית אוגנדה ולמרות שהיה שייך למפלגת המזרחי התנגד לתוכנית אוגנדה אלא להקמת בית יהודי בארץ ישראל לכן בשנת 1921 עלתה המשפחה למושב מרחביה בעמק יזרעאל.

סבא רבא חיים יצחק היה מבוגר כבן שישים והתאמץ מאוד להשתלב בעבודות החקלאות יחד עם בניו : שבתי{סבא של אבא שלי} , מאיר , אברהם, ועם בנותיו : רבקה ובעלה פישל אולדק ושפרה. לצערינו אם המשפחה חנה בתיה נפטרה בביאליסטוק פולין לקראת העלייה לארץ ישראל. סבא רבא חיים יצחק שימש גם כמזכיר המושב ורב בית הכנסת כמו כן חקר ופרסם ספרים בנושאי יהדות ופרושים לרש'י בשם "מרחבי יצחקי".

העליה מסקוטלנד של משפחת גוטמן

בשנת 1912 עלתה משפחת גוטמן שכללה את אבי המשפחה יהודה אריה גוטמן וסוניה אסתר מגלזגו סקוטלנד – לשם הגיעו מהעיירה חסלביץ ברוסיה הלבנה {בלו רוסיה} למושב מרחביה בעמק יזרעאל. המשפחה כללה את הבנות: מרים ורחל (סבתא של אבא שלי) שנולדו ברוסיה הלבנה והבנים ישראל , שמריה ואליהו שנולדו בגלזגו.

סבא יהודה אריה גוטמן היה אופה בגלזגו ולכן הקיים מאפיה במרחביה. סבא יהודה נדקר ממסמר חלוד וחלה בטטנוס עם חום מאוד גבוה והועבר בעגלה עם שני סוסים לאשפוז רפואי בבית החולים האיטלקי בחיפה שם לא הצליחו להצילו הוא נפטר ונקבר בבית הקברות של הקהילה של חיפה על שפת הים.

סבתא סוניה הייתה בהריון ונאלצה להפעיל את המאפיה בעצמה גם אחרי שילדה את בנה הצבר שנקרא על שם אביו – אריה. שתי הבנות הגדולות מרים ורחל עזרו לאימם בטיפול בתינוק ובאחים. לאחר שנתיים חלתה סבתא סוניה בקדחת שחור השתן ונפטרה ממחלתה ונקברה בבית הקברות במרחביה שבעמק יזרעאל.

במהלך השנים נוצרה ידידות בין רחל גוטמן ושבתי ראביד שהתחתנו בשנת 1925. לאחר כשנה ביום 1.1.26 נולדה בתם הבכורה אסתר שנקראת על שם סבתא סוניה אתל אסתר. בנם השני בניהו- בניה, נולד בתאריך 20.10.30 השם של בניה ניתן על ידי סבא רבא חיים יצחק, מכייון שסבא שבתי עבד באותה תקופה כמנהל עבודה בבניין בעפולה ובנמל תל אביב. שניהם נולדו בבית החולים " העמק " ששכן אז בצריף ליד מעיין חרוד לפני שעבר לעפולה.

מכייון שמשק חקלאי במושב מרחביה לא הספיק לתת פרנסה למספר משפחות נשארה במשק הבת הבכורה במשפחת ראביד- רבקה ופישל אולדק ובנותיהם חנה ונאוה. יתר האחים הקימו את ביתם ופרנסתם במקומות אחרים. שפרה ובעלה ירוחם לוין ובתם חננה עברו לעפולה. ירוחם היה עיתונאי ושימש ככתב של עיתון "דבר" בעמק יזרעאל. שפרה שהייתה מורה לעברית עוד ביליסטוק למדה עברית לעולים חדשים בארץ. מאיר ומלכה עם בנם נדב הקימו משק חקלאי בפרדס חנה שהתבסס על פרדס פרי הדר. אברהם ודרורה עברו לתל אביב. אברהם היה נהג אוטובוס ובין מקימי חברת האוטובוסים "אגד". להם נולדו שלושה ילדים: זאב, יצחק ורותי. רחל ושבתי ראביד: מכיוון ששבתי עבד כמנהל עבודה בהקמת נמל תל אביב עברה כל המשפחה ממרחביה לתל אביב בהתחלה לשכונת נווה צדק ולאחר מכן לרחוב המלך כורש 1 לבנין שבנה האח של שבתי- שמעון מארצות הברית.

בשנת 1936 עברה המשפחה למושב באר טוביה בדרום והקימה משק חקלאי שהתבסס על רפת לול פרדס ושטחי פלחה. סבא רבא חיים יצחק נפטר בשיבה טובה במרחביה בשנת 1936 וקבור במרחביה. בתאריך 30.8.40 אני נולדתי בבאר טוביה כבנם השלישי של רחל ושבתי.

למדתי בבית ספר יסודי בבאר טוביה. בשנים הראשונות היה בארץ שלטון של המנדט הבריטי. ליד באר טוביה היו מחנות של הצבא הבריטי בעיקר צנחנים שנקראו על ידינו "כלניות" בגלל הכובעים האדומים  שלהם. נהגנו לבקש מהחיליים בולים לאוסף הבולים שלנו ואז למדתי את המילים הראשונות באנגלית: Have you stamps. מסביב לבאר טוביה היו מספר ישובים ערביים: בית דרס, קסטינה, ביתניה וסאופיר שהיו מוכרים לנו קני סוכר, משמש, תאנים ואבטיחים. מאוד אהבתי לעזור להוריי ואחיי בעבודות במשק להאכיל את הפרות והתרנגולות ולאסוף ביצים בלול-שאת חלקם שברתי בטעות…

עם הכרזת המדינה באו"ם ביום כ"ט בנובמבר 1947 וסיום המנדט הבריטי בארץ ישראל. החלו פעולות איבה בין הערביים והיהודים ופלישת צבאות ערב  לארץ ישראל. הצבא המצרי נכנס מכיוון רצועת עזה לכיוון מג'דל (אשקלון) אסדוד (אשדוד) ורצה להגיע לתל אביב תותחים מצריים הוצבו בגבעה 69 ליד ניצנים והפגיזו את הישובים העברים באזור ובעיקר את באר טוביה. בכדי להתגונן חפר אבי שבתי מקלט מתחת לאדמה יחד עם השכנים שלנו- משפחת גבזה המקלט כלל תעלה תת קרקעית שהייתה מכוסה בקורות עץ פחים ושקי חול. מכיוון שהפגזת התותחים המיצריים התגברה הוחלט לפנות את הילדים והאימהות מחוץ למושב עד לסיום המלחמה. אני עברתי יחד עם כול ילדי המושב צפונה למושב נטעים ליד ראשל"צ למשך חצי שנה.

לחיות במושב נטעים

חילקו אותנו לבתי המתיישבים ואני הייתי יחד עם שני חברי אהוד וחנן ועזרנו אחד לשני להתגבר על הגעגועים למשפחתנו ולבאר טוביה. בחלק מהתקופה אמי רחל באה להיות יחד איתי בנטעים. בית הספר שלנו השתדל להמשיך את שגרת הלימודים למרות שלא היו תנאים טובים לכך לכן למדנו יחד שתי כיתות ג' וד' עם מורה אחד ששמו היה צבי הררי בחדר אחד.

סיום מלחמת העצמאות

עם סיום המלחמה ונסיגת הצבא המצרי חזרה למצריים הוחלט להחזירנו למשפחתנו ולביתנו בבאר טוביה. שמחנו מאוד לראות את אוטובוס "אגד"

עם הנהג המוכר לנו ששמו איזה מבאר טוביה שבא להחזיר אותנו הביתה אחרי שהיינו חצי שנה ב"גלות". כשהגנו לאזור גדרה ראינו מרחוק עשן כבד מתמר ממחסן ההספקה של המשב באר טוביה ואיזה הנהג סיפר לנו שהמחסן נפגע לפני שבוע מפגיעה ישירה של פגז מצרי וכול מוצרי ההספקה שהיו במחסן ובעיקר שקי תערובת לבעלי החיים נשרפו במשך מספר ימים וקשה היה לכבות את השרפה. מאוד שמחנו לחזור הביתה.

בכול התקופה הזו חשבתי ודאגתי לאחי הגדול – בניה שגדול ממני בעשר שנים ששרת כחייל במלחמה בהתחלה בגדוד השני של הפלמ"ח בנגב באזור גברעם ובמהלך הקרבות בניה נפצע מרסיסי פגז מצרי באזור חוליקאת {חלץ} בניה אושפז בבית חולים "דונולו" ביפו ואחרי החלמה קצרה בנהרייה חזר בניה למלחמה כנהג משוריין בגדוד 9 של חטיבת הנגב  והשתתף בכיבוש באר שבע.

אבי שבתי במלחמה 

אבי היה חקלאי וטיפח משק חקלאי שכלל פרות תרנגולות פרדס וסוסי ששמו היה "אמיץ" בנוסף לכך אבי שבתי היה הנדסאי בניין שעסק בעבר בבניית בתים בעפולה ובתל אביב ובעיקר בהקמת נמל תל אביב לכן אבי התבקש על ידי ארגון "ההגנה" (שקדם לצה"ל), לבנות מכשול מברזל ובטון בכביש מג'דל (אשקלון) קסטינה ליד מושב כפר ורבורג כדי לעצור את הצבא המצרי מלהתקדם לכיוון מסמיה וירושלים ובסופו של דבר לא היה צורך בכך מכיוון שהצבא המצרי נבלם ולא הצליח להגיע למחסום. שאריות של המחסום נמצאות עד היום עם שלט הסבר בכניסה למושב כפר ורבורג.

נישואי אחיי

אחותי הגדולה אסתר ז"ל ילידת 1926 למדה חקלאות בחוות הלימוד של רחל ינאית בן צבי בירושליים ובהיותה בבאר טוביה עסקה כחברת ה"הגנה" באיתות בלילות מעל גג בריכת המים של המושב כדי לשמור על הקשר עם ישובי הסביבה העבריים: גן יבנה, חצור, כפר מנחם וכפר ורבורג. בשנת 1948 התחתנה עם אורי אשד שהגיע לבאר טוביה עם עליית הנוער מברלין גרמניה לפני מלחמת העולם השנייה. והקימו משק חקלאי במושב אורות ליד באר טוביה שהתבסס בעיקר על גידול עגבניות ואבוקדו להם נולדו שני ילדים : אבנר – נרי וצפרירה – ציפי.

אחי הגדול בניה ז"ל יליד 1930 למד בבית הספר שבבאר טוביה שרת בגד"נע ובפלמ"ח ואחרי מלחמת השחרור התחתן עם שושנה בריקמן מכפר ורבורג ששרתה יחד אתו בגדוד 9 של חטיבת הנגב בדרום. הם קיבלו את ניהול המשק החקלאי המשפחתי להם נולדו שלושה ילדים: ניצה, (בעלת משפחה בישוב רקפת בגליל), שחר שהוא הבן הממשיך במשק ורון חבר קיבוץ כפר חרוב ברמת הגולן.

אני בכפר הירוק

אחרי כיתה ט' בבאר טוביה עברתי ללמוד בבית הספר החקלאי הכפר הירוק כולל מגורים בפנימיה מאוד אהבתי את חיים החברתיים ואת העבודה במשק החקלאי. בהתחלה עבדתי בדיר הכבשים ויצאתי למרעה בשדות באזור צומת גלילות. יחד איתי בדיר עבד גם חברי לשכבה ירון לונדון, (כתב חדשות מפורסם). לאחר מכן עברתי לעבוד כמפעיל טרקטור זחל TD6 בעבודות חקלאיות בשדות של הכפר הירוק. עם סיום הלימודים ולקראת הגיוס לצבא הקמנו גרעין שכלל חלק מתלמידי השכבה וחניכי "התנועה המאוחדת" מרחובות כדי להצטרף לקיבוץ חקלאי. שם הגרעין שלנו "עובדת" את הכרזת הגרעין עשינו בקיבוץ יוטבתה בערבה שאותו הקימו בוגרי הכפר הירוק שהיו שנתיים בוגרים מאיתנו חברי גרעין "מגל וחרב"

שירותי בצבא

לאחר חצי שנה בגדוד 50 עברו כל חברי הגרעין לקיבוץ האון במסגרת של"ת (שירות ללא תשלום). עסקתי בהפעלת טרקטור בולדוזר D6 בחפירת בריכות דגים וחריש עמוק בשדות הקיבוץ מתחת לרמת הגולן בשליטת סוריה. ובמקביל התהדק הקשר ביני לבין נירה וכבר אז נירה מאוד אהבה לפתור תשבצים וערכנו התחרויות בין החדרים. לאחר השחרור מצה"ל החליטו חלק מחברי הגרעין לעזוב את הגרעין ואת הקיבוץ. וגם אנחנו החלטנו לעזוב לאחר כחצי שנה וכל אחד חזר לבית הוריו. אני לבאר טוביה ונירה חזרה לת"א לרחוב צירלסון. ושמרנו על קשר מכתבים,  כי לא היו אז פלאפונים. היינו מבקרים אחד את השני בסופי שבוע.

עיר חדשה – ערד

באותה השנה 1961 פרסמה ממשלת ישראל תכנית להקמת אזור התיישבות חדש "חבל ערד" בנגב המזרחי ובמרכזה העיר ערד. שנינו מאוד שמחנו והחלטנו להתחתן ולעבור לגור בעיר החדשה המתוכננת "ערד". החתונה נערכה בתאריך 3.4.62 במושב באר טוביה באולם "בית העם" בנוכחות כ-1000 אורחים, בני משפחותינו, חברי הגרעין שלנו ורוב חברי הכפר. יצרנו קשר עם הנהלת "חבל ערד" בראשותו של לובה אליאב והתקבלנו לראשוני המתיישבים בעיר המתוכננת שהחלה לקום עם הקמת השכונה  הראשונה שכונת צריפי אזבסט. מכיוון שהצריפים לא היו מוכנים   עדיין גרנו באופן זמני במשך שלושה חודשים במלון "בית היאס" בבאר-  שבע. אני התחלתי לעבוד כמפעיל בולדוזר D8  בחברת "עפר וסלע" שעסקה בעבודות עפר ובעיקר בנגב.

בתקופה הזו היה לי אופנוע שאתו  הייתי נוסע לעבודה. מידי מספר ימים היינו מטלפנים לחבל ערד כדי לברר אם האזבסטון כבר מוכן ומכיוון שזה נמשך זמן רב החלטנו לנסוע עם האופנוע לערד בכדי לראות במו עינינו את התקדמות הקמת העיר. הכביש מבאר – שבע לערד לא היה מוכן עדיין ונסענו עם האופנוע על תוואי הדרך שהיה מלא בערמות עפר לכן  הדרך ארכה כ- 3 שעות ומאוד שמחנו לראות בפעם הראשונה את ערד שכללה את ה"מחנה הקדמי" (עכשיו בנין עריית ערד) ואת שכונת האזבסטונים בבניה.

נירה התקבלה לעבוד בהנהלת חבל ערד כעוזרת למזכירה של לובה אליאב לכן קבלנו חדר ב"מחנה הקדמי" ועברנו לשם מבאר שבע בחודש יולי 62'. אני עבדתי עם הבולדוזר D8 באזור הנגב המזרחי בהכנת תשתיות ודרכי גישה לקידוחי נפט וגז של החברות "לפידות" ו"נפטא" "ברכס זוהר" "בקעת הקנאים" "נחל חימר" ועוד. עם סיום הקמת שכונת האזבסטונים עברנו לצריף שלנו מספר 239.

במסגרת עבודות העפר עם חברת "עפר וסלע" חפרתי את מגרש הכדורגל ואת המגרש לתחנת הדלק "פז", עכשיו אלון, את רובע יעלים את הכבישים בשכונת חצבים את הדרך למצדה מערב ופריצת הדרך מערד לסדום. חיי החברה בשכונה הראשונה של ערד היו מאוד תוססים ומאוד אהבנו את המתיישבים הראשונים והחיים התרבותיים שהתנהלו כמו בקיבוץ ובעיקר חגיגות כל החגים וטיולים לאתרים מענינים באזור- מצדה, עין גדי, בירכת צפירה , הר סדום מערת הקמח, חירבת עוזה ונחל חימר.

בננו הבכור – גיא נולד בשנת 1964 בתינו – הילה נולדה בשנת 1967 שניהם נולדו כשגרנו עדיין בצריף האזבסטון בשכונת ראשונים בבית החולים סורוקה בבאר שבע. נירה החלה ללמוד עבודה סוציאלית במכון לעובדים סוציאליים בבאר שבע בראשות תמה שוחט ולאחר מכן עבדה במחלקת הרווחה בערד. במסגרת עבודתי בחברת "עפר-וסלע" הקמתי בשנת 1963 את מפעל "שיש ערד" שכלל שתי מחצבות שיש צבעוני חום ושחור בצומת חתרורים, 6 ק"מ מזרחית לערד ליד הכביש לסדום. את סלעי ואבני השיש הובלנו למפעל באזור תעשייה ערד שם גרסנו את האבנים לחצץ מוזאיקה ואת הסלעים ניסרנו לפלחי שיש צבעוניים ששימשו לריצוף וציפוי קירות. בנינו הצעיר ארנון נולד בשנת 1975 כשגרנו כבר בביתנו החדש שהקמנו בשכונת "בנה ביתך" שלוחת חצבים ברחוב אחווה 10.

במסגרת שירות המילואים שלי בגדוד מרגמות כבדות 120 מ"מ של חטיבת הצנחנים השתתפתי בשלוש מלחמות. במלחמת ששת הימים הייתי מפקד צוות מרגמה ונתנו סיוע לגדוד הנחל המוצנח-50 בהבקעה ובכיבוש הציר הצפוני בסיני מצומת רפיח דרך אל עריש שייך זואייד ועד לגשר פירדאן שמעל תעלת סואץ

במלחמת יום כיפור הייתי רב סמל של סוללה ב'-"בועז" המרגמות 120 מ"מ שלנו היו מוצבות על גבי זחלמים והתבקשנו להגיע מיד לאזור ראס סודר ואבו-רודס בדרום מערב סיני בכדי לעצור ולבלום את הארמייה השלישית שפרצה ממצרים לסיני ושאפה להגיע לאבו-רודס ושרם אשייך. מכיוון שלא היו מספיק משאיות תובלה פנויות נאלצנו לנסוע על שרשראות הזחלמים מבסיסנו בצומת בילו עד לראס סודר במשך יום שלם וחצי לילה. עם סיום הקרבות ובלימת המצרים העבירו את גדודנו לחווה הסינית ליד תעלת סואץ לצורך אבטחת האזור שם שהינו חצי שנה עד השחרור מהמילואים. במלחמת של"ג (שלום הגליל) הייתי רב סמל הגדוד ולחמנו בציר המערבי של לבנון מראש הנקרה דרך צור צידון דאמור עד ביירות.

נירה התמידה בעבודתה כעובדת סוציאלית במחלקת הרווחה של עיריית ערד והתמנתה כמנהלת המחלקה. במהלך השנים למדה מנהל רפואי לתואר שני כולל סמסטר אחד במשך שלושה חודשים באוניברסיטת "קלארק" ליד בוסטון ארצות הברית.

בשנת 1980 החלטתי לסיים את עבודתי כמנהל "שיש ערד" של "עפר וסלע" והתקבלתי לעבוד כמפקח מכירות וציוד בחברת "פז" סניף באר שבע והדרום. אזור עבודתי היה מצומת קסטינה קריית מלאכי עד שארם אשייך בדרום סיני. במסגרת עבודתי פיקחתי על מכירות המוצרים של חברת "פז"- שמנים ומוצרי דלק לתחנות דלק שונות מושבים, קיבוצים, חברות תובלה ומפעלים בכול האזור. בשנת 1999 סיימתי את עבודתי ב"פז" ועברתי לעבוד בחברת "ממן" נתב"ג בפיקוח על יצואנים במקום הייצור והאריזה של המוצרים שאמורים להיות מיוצאים לחו"ל בטיסה מנתב"ג.

בשנה הראשונה פיקחתי רק על ייצוא חקלאי מאזור הערבה בלבד ולאחר מכן פיקחתי על כול ענפי הייצוא השונים בכול המדינה מאילת עד למטולה בשנת 2008 עברתי לחברת "סוויספורט" נתב"ג באותו התפקיד שם עבדתי עד שנת 2015 ויצאתי באופן סופי לגמלאות.

בשנת 2006 נירה ואני החלטנו למכור את ביתנו בערד ולעבור לעיר מודיעין שם גרה משפחת ביתנו הילה חיון ששנתה את שם משפחתה כשהתחתנה עם יגאל חיון. היה לנו מאוד קשה לעזוב את ערד שהיינו שותפים להקמתה של העיר ושם הקמנו את ביתנו ומשפחתנו.

בשנת 1999 נירה סיימה את עבודתה כמנהלת מחלקת רווחה של עיריית ערד והתקבלה לעבוד כמנהלת מחלקת רווחה של קופת חולים "מכבי" בבאר שבע ואזור העבודה שלה היה מאשקלון עד מצפה רמון. עם יציאתה לגמלאות עברה לעבוד כעצמאית בניהול סדנאות לחולי סכרת לגמילה מעישון באזור ערד ואחר כך במודיעין.

בשנת 2005 נירה חלתה בסרטן ועברה טיפולים בבית החולים סורוקה עד שהמחלה נבלמה. במהלך הטיפולים נוצר קשר מיוחד ואישי עם מנהל המחלקה פרופסור שמוליק אריעד. בשנת 2012 חזרה והתגברה המחלה ולמרות הטיפולים הרפואיים המעולים בבית החולים תל השומר נירה נפטרה בביתנו במודיעין והובאה לקבורה בבית העלמין באר טוביה. הצבנו עציצים פורחים מסביב למצבה שנירה תכננה מראש את הכיתוב. בנוסף לימי האזכרה השנתיים אני נוהג להגיע יותר לקברה מידי שבועיים ובעיקר ביום הולדתה של נירה ה1120 וביום חתונתנו 43.

ילדינו ונכדינו

גיא נולד בשנת 1964 בבית החולים סורוקה באר שבע כשגרנו בצריף האזבסטון בערד גיא התחתן עם מיכל פרנקל בשנת 1991 בנם הבכור יונתן נולד בשנת 1999 ובנם השני רועי נולד בשנת 2003 הם גרים בשכונת גני צהלה בת"א.

ביתנו השנייה הילה נולדה בשנת 1967 בבית החולים סורוקה באר שבע כשגרנו בצריף האזבסטון בערד הילה התחתנה עם יגאל חיון בשנת 1991 והם גרים עכשיו במודיעין. ביתם הבכורה שהיא נכדתנו הבכורה טל נולדה בשנת 1997 והיא כעת חיילת בצה"ל בנם השני אייל נולד בשנת 2000 ביתם השלישית יעל נולדה בשנת 2006 .

בנינו השלישי ארנון נולד בשנת 1975 בבית החולים סורוקה באר שבע כשגרנו בביתנו הפרטי שבנינו בשכונת חצבים בערד ארנון התחתן עם ענבל אורנן בשנת 2005 וגרים עכשיו בגדרה בשכונה הצבאית הישנה בשנת 2006 בנם הבכור עידו נולד בבית החולים סורוקה בבאר שבע{מי שכותב את העבודה} בנם השני יהלי נולד בשנת2010 בבית החולים סורוקה בנם השלישי ניר שנקרא על שם סבתא נירה נולד בשנת 2014 בבית החולים קפלן רחובות.

מילון

טטנוס
טטנוס (בעברית: צפדת או פלצת) היא מחלה קשה ולעתים קרובות קטלנית. היא נגרמת מחיידק

ציטוטים

”חשוב לזכור את תולדות המשפחה “

הקשר הרב דורי