מאגר סיפורי מורשת

סיפורה של משפחה  

שמי ציונה, נולדתי בארץ בשנת 1946 בכפר אתא , לימים קריית אתא. בלידתי אמא פתחה את העיתון וראתה כותרת :"חמישים שנה לציונות", ומכאן שמי.

הוריי יוכבד ויעקוב (קובה) פינקלשטיין, נולדו בפולין. אבי בעיר ווצלווק, ואמי בליפנו. אבי היה מראשוני קן בית"ר בעירו, קן לוחמים שסיפק מבניו לכל חזיתות מלחמתו של העם היהודי בארץ ובגולה. בית אביו שימש בית ועד לנוער המקומי, בית אולפנא, "ללמד בני יהודה קשת", "בשיברקה".

בחוותה של משפחת פינקלשטיין למדו הביתר"ים הצעירים את הא"ב, בנוסח החדש , כפי שלימדם רבם, זאב זבוטינסקי:"לימדו לירות, ילדים". בית פינקלשטיין, היה מיוחד בטבעו " הגוי", לא היו הרבה בתים יהודיים כאלה בפולין, שבהם דאג האב לחינוכם הגופני של בניו, התקין בביתו ובחוותו מתקני ספורט למיניהם ועודד את הבנים וחבריהם לאימונים ולפיתוח כושרם לקראת הבאות. ואכן,שם התאמנו הלוחמים לעתיד באגרוף, סיוף, בקליעה ואף ברכיבה על סוסים. בבוא יום הפקודה שהתפרסו הלוחמים לחזיותיהם. לגיטו ורשה ועד מערכות המחתרת בארץ, זכרו את שיעורי א"ב ההם בגירסה דינקותא.

בשנת 1934 עלה אבי ארצה והפך לחייל אלמוני בשורות אצ"ל ומשם לצה"ל במלחמת השחרור. במדינת ישראל הפך מחייל אלמוני לאזרח אלמוני וכך הגיע עד סוף דרכו רבת התלאות והייסורים. לאחר מחלה קשה נפטר בגיל חמישים. אמי, יוכבד לבית לוין, נולדה בבית ציוני שחלם על שיבת ציון, תחיית השפה העברית וכל המקומות הקדושים כגון הכותל, קבר רחל, מערת המכפלה שיישארו לעד קודשי אומתנו. משפחתה שכללה שלושה אחים, צבי, יצחק וזאב,היו חברי אצ"ל ועלו לארץ. אמא ואחותה יונה נשארו בפולין והיו מסורבות עלייה. לימים כשהאחים נפגשו עם אבא,הוחלט לשלוח בחור ישראלי שיתחתן עם אמא בנישואים "פיקטיביים" ויעלה איתה לארץ. וכך היה, אמא הגיעה לארץ. בארץ הכירה את אבא ויחד הקימו בית בישראל.

שבועיים לפני הנישואים בליל שבועות תרצ"ח. בעלות המרצחים הערביים על כפר ג'דה, כיום רמת ישי, כדי למחותו מעל פני האדמה. עמד צבי בעמדתו והוסיף להדוף את הפורעים עד שנפל בשדה המערכה. צבי שנולד לאביו חובב ציון מנעוריו וייסד בית ספר עברי ,כדי לאפשר חינוך לאומי לנוער היהודי. הוא היה חבר בית"ר, פעל והפעיל וארגן "קינים", ופרסם מפרי עטו בעיתונות. בשנת 33, עלה לארץ והיה בין הפעילים בסניף הארגון הצבאי הלאומי בחיפה.

הוריו שעלו בינתיים למולדת, השתקעו בשנת 1937 בכפר ג'דה. צבי שרצה להיות בקרבתם עבר גם כן הצטרף למגנים על האזור ושירת כגפיר באימונים, בשמירה ובסיור ונתמנה לסגן מפקד המקום, עד שנפל. על מצבתו נחרט: "הארץ הזאת, שאת אדמתה רווית בזיעת אפך ובדמך,לנו היא ולנו תהיה כולה".

 

אמא ואבא,שעברו תלאות בלי סוף, לרבות דירות במקומות שונים בארץ, ואבא שהיה פעיל בתנועה

הזבוטינסקאית, על כל שליחותיה, בבית"ר ובהסתדרות העובדים האלמונית, עבד בבניין, בעבודות נמל. הוא אף נטל חלק במלחמת העובד הלאומי, לזכות עבודה לכל יהודי ללא השתייכותו המפלגתית. בנוסף, השתתף

בקביעות בפעילות קן בית"ר והיה בין הפעילים ביותר בסניף הארגון הצבאי הלאומי שבעיר הכרמל.

 

הוריי החליטו בבוא היום לרכוש שטח אדמה של דונם בכפר אתא, ובנו יחד את ביתם,הבית שבו נולדנו, אחותי הגדולה נילי, אני ואחי הקטן יגאל. אבא המשיך בכול עיסוקיו ואמא הפכה לתופרת חזיות וניהלה את משק הבית, משק החי והגינה שגידלה בחצר הבית- "אשת חייל".

הבית היה מוקף בפרדסים, והשועלים והתנים היו באים לבקר בלילות. שמענו את היללות והיה מפחיד.

בית הוריי עדייו עומד כמו בהיווסדו.  בחצר הבית אבא בנה בור מרוצף ששימש ל"סליק" ומעליו שירותים ומעל היה שובך יונים גדול. בחצר, אבא אימן את אחי בכל מה שסבא לימד אותו והכשיר אותו להיות חייל לדוגמה. לימים אבא ואחיו וכל משפחתו הקימו מפעל למוצרים פטרו כימים. מוצרי נפט, בחצר הבית .מאחר ואבא היה מזוהה כ"חרותניק" (תנועת החרות) לא הצליח להתקדם.

בארץ היו שתי מפלגות ידועות, מפא"י וחירות. זכור לי שתמיד אמר שכשיצמחו לו שערות על כף היד הוא יעזוב את הארץ. לצערי השערות לא צמחו, אבל הם עזבו את הארץ לארצות הברית. לאחר כמה חודשים אבא חלה וחזר לארץ.

 

אני ואחי הלכנו לבית ספר דתי מכיוון שזו היה דרישה של אבא, שלא נלך להסתדרות (מפא"י). נהגנו לשחק במחבואים, תופסת, בחמור חדש, וכמובן רכבנו באופניים. ביקרנו בתנועת בני עקיבא,תנועה דתית. קשה לי לזכור תקופה זו כ"טובה", האווירה הייתה עוינת ביותר כיוון שידעו שאנחנו לא באים מבית דתי, ובבוקר שבת נהגנו ללכת לים.

לימים כשבגרנו, עברנו להתגורר בנווה שאנן בחיפה. ואני החלטתי שברצוני לעבור לגור בתל אביב. הצטרפתי לקורס דיילות של חברת קוסמטיקה "רבלון" ונשארתי לעבוד בכולבו שלום, שהיה הקניון הראשון בארץ. הכרתי את בעלי, יעקב בינייה, רוגל  ונישאנו. בעלי עבד כחוקר פרטי ועברנו להתגורר באריאל שבשומרון ואז גם נולדה לנו ביתנו היחידה, ליאת, בשנת 1974.

ליאת סיימה את בית הספר באריאל וביקשה לעבור לגור בתל אביב  ואנחנו כמובן הלכנו בדרכה, ועברנו גם כן לאיזור המרכז. לאחר שסיימה את הצבא,הכירה ליאת את בעלה לעתיד ישראל והם נישאו.לאחר כשנתיים נולדה,ליאל,(לי-ליאת)(אל-ישראל)ואחריה נולדו התאומים דביר ומאור,הנכדים שלי. כשהייתה בת 34 התגלה בגופה גידול סרטני והיא נפטרה- "סלע אדם שנשבר פתאום".

אבא של ליאת, בעלי ז"ל היה דור חמישי בירושלים. אביו ז"ל נרצח במאורעות תש"ח והשאיר אחריו בן ושלוש בנות, האם נישאה והילדים נשלחו למוסדות.

 

ברצוני לציין שלמרות הכל, המשפחות נשארו מאוחדות עד היום. 

לזכר בתי ליאת ז"ל  

אלוהים מפצה אותנו על הזקנה בנכדים שלנו. 

 

מורה מובילה: יונית בן יוסף 

תשע"ו