מאגר סיפורי מורשת

בית ומשפחה

אבי חיים זובקובסקי נולד ב 1908 בעירה בליטא שנקראת לידא. בגיל 16 עלה עם הוריו לכפר סבא. בגיל 80, כתב את זיכרונותיו עם סיפורים מליטא ממלחמת העולם הראשונה ומארץ ישראל של פעם.

אמי צילה גולדשמידט, נולדה בשנת 1914 בעיר ינובה שבליטא, למשפחה חרדית. כשהיתה בת 10 משפחתה עלתה לארץ והתישבה בחברון. הם גרו בבית שהיה שיך לערבי.

בשנת 1929 כשהיו הפרעות בחברון. בעל ביתם הציל את חייהם והם עברו לגור בירושלים.

היה לי אח גדול ממני, שמו היה אברהם וכולם קראו לו רמי.

מצד אבי היינו 10 בני דודים.

מצד אמי יש לי 5 בני דודים.

נולדתי באביחיל, בשנת 1944 שם גרתי עד גיל 5.

עברנו לגור בכפר-סבא, ליד סבי שמעון זובקובסקי וסבתי שרה.

כשהייתי בת 11, שוב עברנו דירה, לתל אביב בה אני גרה עם דודי בעלי עד היום.

ילדי דן, מיכה ודפנה ונכדי דקל אייר ויונתן גרים קרוב אלינו.

יש לי משפחה מורחבת גדולה. בני דודים שלכולם נכדים ונינים. אנחנו מרבים להיפגש ולהעלות זיכרונות מסבא וסבתא ומהורינו. הפגישות שלנו מלאות צחוק וכמובן שהרבה אוכל

ילדות

הורינו קראו לנו בספרים של לאה גולדברג, אנדה אמיר, ולוין קיפניס ושרו לנו שיריי ארץ ישראל.

בבית דיברו רק עברית, והאווירה היתה חילונית וסוציאליסטית.

אמי עבדה מגיל צעיר, כשחזרנו מבית הספר לקחנו את האוכל שהיה במקרר והלכנו לדודה שושנה שחיממה לנו את האוכל.

היתה לנו עז שקראו לה אסתרק'ה, ובארוחת ערב חייבו אותנו לאכול גבינת עיזים, ובבוקר לשתות חלב עם קרום.

מאד אהבתי לאכול דג פילה במיץ עגבניות, כרוב ממולא באורז וקציצות תרד, שאותו גידלה אמי בחצר.

הממתקים שלנו היו חלווה, סוכריות מחליפות צבעים (עלה מיל אחד – פרוטה), שוקולד ממולא ומרמלדה בשכבות צבעוניות.

התפקיד שלי בבית היה ללכת למכולת לקנות לחם שחור. הלחם היה חם וטעים ובדרך הביתה הייתי מחסלת חצי ככר.

בית ספר חדש

עד כיתה ח' למדתי בכפר סבא בבית ספר "אוסישקין". מנהל בית הספר, היה מיכאל רכבי.

כל הילדים בארץ באותה תקופה, הכירו את השמות בתיה ומיכאל רכבי. הם שכתבו את הספרים מהם למדנו עברית.

בכיתה ו', התחלתי ללמוד בבית ספר "לדוגמא", לאחר שעברנו לגור בתל-אביב.

המעבר היה לי מאד קשה. לא היו לי חברים, בהפסקות, נשארתי לבד בכתה. למורה היה צריך לקרוא "המורה" ואני התבלבלתי וקראתי לה "מורתי" כמו שהייתי רגילה, דבר שהצחיק את כל הילדים בכתה.

באחד הימים הראשונים ללימודים, המורה נכנסה לשיעור ואמרה: "ליאורה גשי בבקשה לחדר המנהל".

הייתי נבוכה ותהיתי איפה טעיתי? מה עשיתי לא בסדר? כשנכנסתי לחדר המנהל ציפתה לי הפתעה.

המנהל היה מיכאל רכבי שבאותה שנה עבר לנהל את בית ספר "לדוגמא". הוא זכר אותי מכפר-סבא ורצה לאחל לי הצלחה בבית הספר החדש.

הילדים בכתה, היו מאד סקרנים לדעת, מדוע נשלחתי לחדר המנהל. וכך התחילו לדבר איתי, ובעצם כבר לא נשארתי לבד בהפסקות

מבצע קדש

הדור שלי גדל על הסיפורים והשירים והגבורה של מלחמת השחרור. כשהייתי בכיתה ז' היה מבצע קדש.

לפני כן, היו מקרים רבים של רצח בידי פדאינים (כך קראו אז למחבלים) שחדרו לארץ כדי להרוג. והייתה יחידה 101 המפורסמת של צה"ל, שעשתה פעולות תגמול. ואז היתה מלחמה, שקראו לה מבצע קדש. למרבית הבתים בתל אביב לא היה מקלט, כתחליף שימש חדר המדרגות, את הכניסות מיגנו עם שקי חול. אנחנו הילדים, הלכנו מבית לבית והצענו את עזרתנו במילוי השקים בחול.

שנות החמישים והעולים החדשים

לאחר קום המדינה, הגיעו לארץ אלפי עולים מכל קצוות תבל. ניצולי שואה מאירופה, ועולים מאסיה ומאפריקה שגדלו עם החלום של ירושלים וארץ ישראל. הם גרו באוהלים, ההורים לא דיברו עברית, ולבושם היה דל. אנחנו הילדים, לא קיבלנו אותם בסבר פנים יפות. מאד ריחמתי עליהם ועל חייהם הקשים.

לאחר שנים שרתי בצבא כפקידה בבסיס קרוב לבית ולא הרגשתי שאני תורמת מספיק, עד שהוצע לי ללמד נשים עולות חדשות לקרוא ולכתוב עברית – חלקן לא למדו מעולם קרוא וכתוב גם בארצות מוצאן.

הדרכתי במושב גבעת כוח, שתושביו עלו מתימן ומקוצ'ין שבהודו. המפגשים עם הנשים היו מדהימים, הן קיבלו אותי במאכלים המיוחדים שלהן ולמדו בחשק וחריצות.