מאגר סיפורי מורשת

הנשק אזל. היה לנו בחור אחד, בחור כארז, שהחליט שעם ה"ברן" היחיד שהיה לנו הוא ירוץ מעמדה לעמדה לירות כמה כדורים. הם היו מפגיזים אותנו ולנו לא היה מספיק נשק. נראה להם שיש לנו נשק. כך הוא רץ מעמדה לעמדה וירה כמה כדורים. הוא נהרג יום לפני הכניעה. כשהוא נהרג נפלה רוחנו. שמו היה יצחק אברניסט והוא היה בן העיר העתיקה. בן למשפחה מאד פשוטה ללא השכלה, הוא התגלה כגבור בלתי רגיל. כשהוא נפל הרגשנו את עצמנו אבודים ללא נשק וחשבנו שלא תהיה ברירה אלא להיכנע.

נכנענו ישבתי ולא יכולתי לזוז. חשבתי מה יהיה על אחי יוסף שבינתיים גם הוא נפצע במהלך הקרב על העיר העתיקה. מה אימא תעשה? אימא הגיעה ואמרה שאחי יוסף לא פצוע קשה, ומי שלא פצוע קשה ילך לשבי ובעזרת השם תגמר המהומה הזאת. היינו שפופים מאוד והתחלנו לצאת מהעיר העתיקה. תוך כדי ההליכה ירו באוויר. אמי ודודתי התעכבו על יד הבאר מתוך פחד מהשחיטה שיבצעו הערבים ולשתיהן היה ניסיון והם הכירו את הערבים וחששו מאד. המעמד הזה של עזיבת העיר העתיקה עם תחושת הכישלון, עם הפצועים, עם ההרוגים ובעצם אני לא יודעת לאן מועדות פנינו. התבוננתי אחורה לעבר העיר העתיקה וחשבתי על כל מה שאני עוזבת. את האווירה המיוחדת ובכלל כל מה שליווה אותי במשך שנים. השמחה, הפתיחות, החברות והיחסים שהיו בין אחד לשני. פתאום כל זה נעלם. הנוצרים מציצים מהחומות והערבים מעל החומות. אנחנו למעשה נכנענו כי לא היה מי שילחם.

החיים מחוץ לעיר העתיקה בעקבות הנטישה

בשער יפו חכו החיילים שלנו ואמרו לנו לישון במנזר. קבלנו כל אחד פרוסת לחם קטנה . לא שבעתי ואמרתי לאימא שיותר טוב היה אילו לא קיבלתי כלום. אימא שמעה והוציאה את הפרוסה שלה ונתנה לי. אזכיר כי כשהלגיון באו ואנחנו נכנענו, הם אמרו לנו "האצ"ל לבד, לח"י לבד ההגנה לבד". אנחנו ענינו להם "עכשיו אנחנו צבא ההגנה לישראל, וכולנו יחד נלך לשבי.זקנים גם הלכו אתנו לשבי נשארו למעשה, רק הנשים והילדים הקטנים שהיו צריכים לצאת החוצה. הביאו אותנו לקטמון העיר הכבושה. לא נתנו לנו להתפזר. הושיבו מספר משפחות בדירה אחת.לראשונה בחיינו ראינו אמבטיה.היו משפחות שהיו "חכמות" והם התיישבו בדירות. השתלטו על דירות נטושות. אימא שלי לא הסכימה לזה. היא אמרה אנחנו נשארים כאן. היכן ששמו אותנו. בזמן שהובלנו לקטמון, זה היה בעיצומה של המלחמה . גילינו באר מים ואני הלכתי ובעזרת הדלי וחבל הובלתי מים לבית, ואימא בשלה לכל השכנים.

כשחזרתי לעיר העתיקה אחרי מלחמת ששת הימים, מאד התאכזבתי. החומה נראתה לי קטנה. הכבישים שזכרתי אותם רחבים מאד פתאום נראו לי מאד צרים. לא העזתי ללכת לבית שבו גרתי בילדותי. בכל אופן היינו קבוצה וביחד הלכנו לראות את הבית. מצאנו בבית הזה כי גרים בו ערבים. הם בהתחלה ניסו לסלק אותנו. אמרתי להם שלא יחששו ושישבו בשקט כי רק באנו לראות את הבית שפעם גרנו בו.כיום אני ממעטת לבוא לעיר העתיקה. זוהי לא אותה העיר. גם לאחר שיקומה ושיפוצה אין בה את אותה אווירה שהיתה פעם. דבר לא יחזור. היו הרבה מאד סבל והרבה מאד יופי. חיים מלאי תוכן.