מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של משפחה לוחמת

סבתא מזל אזולאי לבית עזרן
מרגלית ביום נישואיה
סיפור של משפחה מירושלים העתיקה, שתרמה רבות בדרכים שלה למדינת ישראל טרם הקמתה

הסיפור סופר במסגרת מועדון המבוגרים בקיבוץ יגור, בתאריך כ"ח באייר תשמ"ח, 15.5.88

זיכרונות מילדותי בעיר העתיקה.
האווירה בעיר העתיקה בירושלים הייתה מיוחדת מאוד. משפחתית מאוד. חיינו שם אשכנזים, ספרדים, כורדים. ולמעשה, שם התחיל קיבוץ הגלויות. בילדותי בעיר העתיקה הורשינו להסתובב חופשי אך ורק ברובע היהודי. במקומות אחרים, לא הורשנו. זאת כדי לא להרגיז את הערבים וגם כדי למנוע פרובוקציות. שמרנו על קשר מסוים עם הסביבה האחרת. גרנו ברח' היהודים.
תמונה 1
בכתה שלי, מצד אחד ישבה פנינה פרנק, דינה מזרחי מהצד השני. לא היה שום מתח עדתי ולא התעוררה בעיית האפליה. הכנו יחד שיעורים, שחקנו ביחד, הלכנו ביחד לתנועות נוער והיו לנו חיים מלאים ומעניינים. ילדות מלאת תוכן. שבתות וחגיםאווירת השבת בעיר העתיקה הייתה משהו בלתי רגיל.
את הסירים לחמין היינו מכינים כבר ביום שישי בבוקר. כל אישה היתה שמה סימן על מכסה הסיר, והיה תנור גדול אחד ולשם הביאו את הסירים. אימא ערכה שולחן יפה מאוד ובשעה מסוימת, לקראת בואם של הגברים מבית הכנסת, היינו הולכים ומביאים את סיר החמין וכך הלכנו עם הסירים הביתה.
בימי השבתות לקראת השעה 14:00 היו הגברים באים מבית הכנסת. ערכנו את ה"קידוש" וברכנו "המוציא לחם מן הארץ" אלו הברכות וזה היה מובן מאליו ואליהן הצטרפו זמירות השבת, ולאחר האוכל התיישבו כולם ביחד והמשיכו בשורה והייתה אווירה ממש מיוחדת.
 
תמונה 2
 מפת העיר העתיקה. רח' היהודים מסומן
זיכרונות מבית אבא
מנהג קבוע היה בתום הארוחה ללכת לסבא. סבא מצד אבא הוא משושלת הרב חיד"א  אזולאי זצ"ל, שבא לחברון בזמנו נסע לאיטליה ולעוד כמה ארצות, כדי להפיץ את התורה ואשתו נשארה בחברון. בגרמניה לא כל כך קיבלו אותו. בחברון נשארו חלק מהמשפחה ובזמן הפוגרום, כשהגברים הלכו לבית הכנסת נכנסו הערבים לבתים ושחטו את הנשים והילדים. כשחזרו הגברים גם אותם שחטו. במקרה בת דודה שלי נשארה בעיר אצל סבתא שלי. היא נשארה בחיים.
היו משפחות מרובות ילדים. הפרנסה היה דלה מאוד, לא הייתה ממשלה והאנשים התפרנסו ממקצועות כמו פחחות, חייטות. נגרות. עבדו במכולת, והכי חשוב היה להצליח להתקיים. ההורים שלנו עלו לארץ מטעמי דת, כדי להתיישב בארץ פה מקומנו. הם עבדו קשה מאד. מבוקר עד ערב. אבא נפטר כשהייתי בת תשע (9) . היו לי ארבעה אחים גדולים ממני וארבע אחיות צעירות ממנו. אני הייתי הסנדויץ"'.
המאבק נגד הנטישה של העיר העתיקה
התחילו הימים שאימנו אותנו בעיר העתיקה בנשק. נערים בני 12-13 וכל אחד צריך  היה לדעת להתגונן. הלימוד בבית הספר  היה מבוסס על אהבת ארץ ישראל. ברקע היו המאורעות. הרבה מאד שמענו על השואה, כל ההצגות שהעלינו, כל הדקלומים שדקלמנו בכולם הובאה הכמיהה לעליה לארץ. כל כך רצינו שתהיה לנו מולדת ולמען זה היינו מוכנים לשאת נשק.
ההכרזה על הקמת המדינה והנטישה של העיר העתיקה
ה- 15 במאי – ברמקול נשמעת קריאה "כל הילדים מיד הביתה אחרת לא תוכלו להיכנס". אחותי ואני התחלנו לרוץ, לא תפסנו את גודל הסכנה. הרחובות היו ריקים. הגענו לכניסה של בית הספר ואנחנו רצות ורצות. אני לא יודעת מהיכן היה לי האומץ ולפתע אני שומעת קולות וזורקים עלינו אבנים, ואנו רצות ורצות עד שהגענו הביתה. מוציאים אנשים שנפגעו מזריקת האבנים. בינתיים נסגרנו במצור.
המלחמה פרצה.ילדים בני 12-13 היו צריכים לשמש כקשרים מעמדה לעמדה. להעביר הודעות ולהעביר מזון. הנשים עם הילדים נכנסו לבית הכנסת אליהו הנביא .אימא – מזל, אמרה "מה זה? כולם ישבו בבית הכנסת? מי יבשל לחיילים? מי ידאג להם? לקחה איתה עוד שתי נשים ביחד וכך החלו לבשל לחיילים. היא התנתה את עבודתה בכך שהילדים שיהיו איתה ולא בבית הכנסת.
בחוץ היו פצועים, הרוגים. נערים הביאו קרשים הדליקו אש ובישלו. אח"כ מלאו דליים ורצו מעמד לעמדה. יריות והפגזות מכל עבר. לנו כמעט לא היה נשק, גם לא היו לנו תפקידים מוגדרים. אני נשלחתי ממקום למקום. הגעתי למטה ושם נאמר לי לעמוד בתצפית. כך כחצי יום עמדתי בתצפית מסתכלת על כפר השילוח (סילוואן). פתאום אני מבחינה בקבוצת נשים הולכות ומאחוריהן ערבים. לבחור שהיה על ידי אמרתי "למה אתה לא יורה"? הוא ענה לי שאין לו כדורים. "אז למה אתה יושב כאן עם נשק"? הקשתי. נגשתי למטה להגיד להם שלבחור אין כדורים. המפקד חייך אלי ואמר "זה מה שיש". "אנחנו עומדים בתצפית כדי לראות את המצב ואנחנו לא יכולים לירות עליהם. כי אז ידעו שאנחנו למעלה, והם יזרקו פגזים ואנחנו נפגע", הוא הוסיף. חשבתי לעצמי. מה אני עושה פה? לשבת ולהסתכל ולא לעשות כלום? לכן החלטתי לחזור לאימא. הגעתי אליה ואמרתי לה, את רואה לא עושים כלום רק אומרים לי להסתכל בתצפית
נגשו אלי בנות משפחת ויינגרטן ושאלו אם אני רוצה לעזור. כמות הפצועים גדלה, ואנחנו לא מתגברים על העומס. היה צורך לטפל בהם ולהאכילם. הסכמתי ברצון. הצעתי לקבוצת הבנות להתארגן ולרקוד בפני החיילים, היו כאלה שצחקו, היו כאלה שלא הגיבו. בלילה לא יכולתי לישון. ישבתי בין החיילים הפצועים ובמצב קשה אחד נאנח, אחד בוכה, זה נפטר ואני עייפה מאד, אבל לא מסוגלת לישון. התחלתי לעבור מפצוע לפצוע. אמרתי לכל אחד, לא להישבר אנחנו ננצח, אתה תבריא יהיה בסדר". ראיתי פצוע בוכה נגשתי אליו ליטפתי אותו הרגשתי מן בגרות שכזאת.

הנשק אזל. היה לנו בחור אחד, בחור כארז, שהחליט שעם ה"ברן" היחיד שהיה לנו הוא ירוץ מעמדה לעמדה לירות כמה כדורים. הם היו מפגיזים אותנו ולנו לא היה מספיק נשק. נראה להם שיש לנו נשק. כך הוא רץ מעמדה לעמדה וירה כמה כדורים. הוא נהרג יום לפני הכניעה. כשהוא נהרג נפלה רוחנו. שמו היה יצחק אברניסט והוא היה בן העיר העתיקה. בן למשפחה מאד פשוטה ללא השכלה, הוא התגלה כגבור בלתי רגיל. כשהוא נפל הרגשנו את עצמנו אבודים ללא נשק וחשבנו שלא תהיה ברירה אלא להיכנע.

נכנענו ישבתי ולא יכולתי לזוז. חשבתי מה יהיה על אחי יוסף שבינתיים גם הוא נפצע במהלך הקרב על העיר העתיקה. מה אימא תעשה? אימא הגיעה ואמרה שאחי יוסף לא פצוע קשה, ומי שלא פצוע קשה ילך לשבי ובעזרת השם תגמר המהומה הזאת. היינו שפופים מאוד והתחלנו לצאת מהעיר העתיקה. תוך כדי ההליכה ירו באוויר. אמי ודודתי התעכבו על יד הבאר מתוך פחד מהשחיטה שיבצעו הערבים ולשתיהן היה ניסיון והם הכירו את הערבים וחששו מאד. המעמד הזה של עזיבת העיר העתיקה עם תחושת הכישלון, עם הפצועים, עם ההרוגים ובעצם אני לא יודעת לאן מועדות פנינו. התבוננתי אחורה לעבר העיר העתיקה וחשבתי על כל מה שאני עוזבת. את האווירה המיוחדת ובכלל כל מה שליווה אותי במשך שנים. השמחה, הפתיחות, החברות והיחסים שהיו בין אחד לשני. פתאום כל זה נעלם. הנוצרים מציצים מהחומות והערבים מעל החומות. אנחנו למעשה נכנענו כי לא היה מי שילחם.

החיים מחוץ לעיר העתיקה בעקבות הנטישה

בשער יפו חכו החיילים שלנו ואמרו לנו לישון במנזר. קבלנו כל אחד פרוסת לחם קטנה . לא שבעתי ואמרתי לאימא שיותר טוב היה אילו לא קיבלתי כלום. אימא שמעה והוציאה את הפרוסה שלה ונתנה לי. אזכיר כי כשהלגיון באו ואנחנו נכנענו, הם אמרו לנו "האצ"ל לבד, לח"י לבד ההגנה לבד". אנחנו ענינו להם "עכשיו אנחנו צבא ההגנה לישראל, וכולנו יחד נלך לשבי.זקנים גם הלכו אתנו לשבי נשארו למעשה, רק הנשים והילדים הקטנים שהיו צריכים לצאת החוצה. הביאו אותנו לקטמון העיר הכבושה. לא נתנו לנו להתפזר. הושיבו מספר משפחות בדירה אחת.לראשונה בחיינו ראינו אמבטיה.היו משפחות שהיו "חכמות" והם התיישבו בדירות. השתלטו על דירות נטושות. אימא שלי לא הסכימה לזה. היא אמרה אנחנו נשארים כאן. היכן ששמו אותנו. בזמן שהובלנו לקטמון, זה היה בעיצומה של המלחמה . גילינו באר מים ואני הלכתי ובעזרת הדלי וחבל הובלתי מים לבית, ואימא בשלה לכל השכנים.

העיר העתיקה – ירושלים,"חזרנו אליך שנית"

כשחזרתי לעיר העתיקה אחרי מלחמת ששת הימים, מאד התאכזבתי. החומה נראתה לי קטנה. הכבישים שזכרתי אותם רחבים מאד פתאום נראו לי מאד צרים. לא העזתי ללכת לבית שבו גרתי בילדותי. בכל אופן היינו קבוצה וביחד הלכנו לראות את הבית. מצאנו בבית הזה כי גרים בו ערבים. הם בהתחלה ניסו לסלק אותנו. אמרתי להם שלא יחששו ושישבו בשקט כי רק באנו לראות את הבית שפעם גרנו בו.כיום אני ממעטת לבוא לעיר העתיקה. זוהי לא אותה העיר. גם לאחר שיקומה ושיפוצה אין בה את אותה אווירה שהיתה פעם. דבר לא יחזור. היו הרבה מאד סבל והרבה מאד יופי. חיים מלאי תוכן.

מרגלית קנטרוביץ, קיבוץ יגור 

15.5.1988 המערכה על ירושלים

העשרה:
המאבק על ירושלים –  קישור ליחידת הלימוד – הקטלוג החינוכי של משרד החינוך
המערכה על ירושלים, סביבותיה והדרכים המובילות אליה נמשכה לכל אורכה של מלחמת העצמאות, החל משלב א' – מלחמת האזרחים, שפרצה למחרת ההכרזה על תוכנית החלוקה בכ"ט בנובמבר 1947, ועד הסכמי שביתת הנשק בראשית 1949. ירושלים הייתה אחד ממוקדי הקרבות המרכזיים במלחמת העצמאות. כשליש מהנופלים במלחמה נפלו בסביבותיה. במהלך מחציתה הראשונה של המלחמה היה חלקה היהודי של העיר נתון במצור חלקי, ומאמץ אזרחי וצבאי רב מאוד הושקע בהעברת אספקה אליה מהשפלה.(ויקיפדיה)
תשע"ו   2016

מילון

"המוציא לחם מן הארץ"
ברכה על הלחם

המצור על ירושלים
ניתוק העיר ממקורות מזון מים בתקופה שטרם הקמת המדינה.

ציטוטים

”ילדים בני 12-13 היו צריכים לשמש כקשרים מעמדה לעמדה. “

”ישבתי בין החיילים הפצועים ובמצב קשה אחד נאנח, אחד בוכה, זה נפטר“

הקשר הרב דורי