מאגר סיפורי מורשת

רקע

סבי, מיכה אמודאי, נולד ביוגוסלביה בשנת 1929 וגדל בעיר הבירה בלגרד. בבלגרד התגורר ביחד עם הוריו יוסף ושרינה ושני אחיו, ארמנדו ובנו, בבית גדול בקומה הרביעית. ילדותו היתה מאושרת מאוד. בחורף, היו הולכים יחד, כל המשפחה, להחליק על הקרח, ובכל שנה בקיץ היו נוסעים לסלובניה לנופש. סבי גדל במשפחה אמידה, אוהבת ותומכת. אמו הייתה עקרת בית ואביו היה יבואן ותעשיין. המשפחה לא היתה קשורה לקהילה היהודית, הבנים לא קיבלו חינוך דתי, והמשפחה לא חגגה את חגי הדת היהודית – היו יהודים מתבוללים. בילדותו פרצה מלחמת העולם השנייה, וחיי המשפחה השתנו לחלוטין. הם נאלצו לשהות במחנות ריכוז וכן לברוח ממקום למקום.

כשסבי עלה ארצה בשנת 1951, הוא התגורר בקיבוץ ובהמשך עבר להתגורר בתל אביב. סבי שירת בצה"ל בחיל ההנדסה, והשתתף במלחמת סיני 1956, במלחמת ששת הימים 1967 ובמלחמת יום הכיפורים 1973. במשך שנים רבות, עבד במכירת ציוד הנדסי של חברת קטרפילר. כיום גימלאי.

משפחת אמודאי בתקופת מלחמת העולם ה-2

סבא מיכה אמודאי נולד ב-5/5/1929, בסקופיה שביוגוסלביה לשעבר. בגיל 6 עבר עם משפחתו לבלגרד עיר הבירה של יוגוסלביה. משפחתו של סבי היתה אמידה וילדותו הייתה מאושרת מאוד. ילדותו המאושרת של סבי נקטעה ב-4/4/1941 כאשר הגרמנים פלשו לבלגרד. האב יוסף נשאר בבלגרד ונתפס על ידי הגרמנים, שאילצו אותו לענוד טלאי צהוב ולעבוד בעבודות כפייה. מיכה, אמו, שני אחיו והמטפלת שלהם הסתתרו במקלט ארבעה ימים בזמן שהגרמנים הפציצו את העיר. בתום ארבעת הימים, המשפחה ברחה לדלמטיה (מחוז ביוגוסלביה) שנכבש על ידי האיטלקים. שם התאחדו עם עוד משפחות יהודיות שברחו מבלגרד, וחשבו שכך יעברו את המלחמה יותר בקלות. בינתיים, המשפחה ניסתה לבדוק אפשרויות כיצד להבריח את אב המשפחה (יוסף) ממחנה הכפייה ולהתאחד איתו בדלמטיה, אך לא ידעו איך להציל אותו מבלי לסכן את חייהם. במקום היה בחור צעיר (שאינו יהודי), ששמע זאת ונרתם להציל את אביהם תוך סיכון חייו. הבחור נסע לבלגרד כדי למצוא את יוסף האבא. חשוב להדגיש שבלגרד היתה תחת שלטון הגרמנים והבחור עשה מעשה נועז. כאשר מצא הבחור את יוסף לקח לו זמן לשכנעו לשתף עמו פעולה ולעלות על הרכבת, וכדי שלא ייתפס, תלש לו בכוח את הטלאי הצהוב. כך הגיע אבא יוסף לדלמטיה והמשפחה התאחדה. ביוני 1941 העבירו האיטלקים את 192 המשפחות היהודיות מבלגרד ששכנו בדלמטיה, למחנה ריכוז באלבניה. מבנה המחנה לא היה סימפטי כלל וכלל, ללא דלתות וחלונות וללא בתי כיסא. באותה עת, המשפחה לא ידעה על הזוועות שחוו יהודים במדינות אחרות באירופה. לאחר 9 חודשים של שהייה באלבניה, האיטלקים העבירו אותם יחד עם שאר המשפחות באמצעות ספינות למחנה הריכוז הגדול ביותר באיטליה "פירמונטי" שנמצא בדרומה. המחנה היה הרבה יותר סימפטי מהמקום הקודם ויותר גדול. במקום היה בית ספר וחצר גדולה, והילדים יכלו לשחק בשטח המחנה.

                                 משפחת אמודאי במחנה הריכוז "פירמונטי" 1942 (סבא מיכה קיצוני משמאל)

ביוני 1942 העבירו האיטלקים את מיכה ומשפחתו לכפר "פיצולי". למשפחות היהודיות אסור היה לצאת מהכפר אך היה להם טוב ונעים. החיים בכפר היו הרבה יותר טובים מהחיים במחנה הריכוז. יום אחד הגיע שוטר איטלקי לכפר, והודיע למשפחות היהודיות בכפר שרצוי שיברחו מהמקום לפני שיסגירו אותם לגרמנים. בעת שהותה בכפר, משפחת אמודאי התיידדה מאוד עם האיכרים האיטלקים. מיד לאחר ששמעו האיכרים את דבריו של השוטר, סידרו למשפחה ולמשפחה נוספת בית בהרים ודאגו להם לאוכל. בשלב מסוים, כיון שהיה ברור שמקום המסתור הוא זמני, המחתרת האיטלקית עזרה להם להגיע ללאקווילה, העיר המרכזית של מחוז אברוצו. בהמשך רצו לעבור לרומא אך לא היתה תחבורה במקום מלבד התחבורה של הגרמנים, כיון שהם כבשו את לאקווילה. המשפחה הצליחה להשיג אישורי מעבר בזכות היכרות עם אישה שוויצרית שעבדה בשירות הוורמאכט, איתה התיידדו בעת שהותם בכפר פיצולי. וכך נסעה המשפחה לרומא במשאית של הגרמנים כשהם מתחזים לאיטלקים שחיו שנים רבות בברזיל. הנסיעה לרומא שהיתה במרחק של כשעה מלאקווילה, ארכה שמונה שעות, כיון שהיו עצירות בדרך בכל פעם שירו לעברם מטוסים של בעלות הברית (שנלחמו נגד הגרמנים). כשהגיעו לרומא כבר חיכו להם אנשי המחתרת האיטלקית ונתנו להם תעודות מזויפות כדי שלא ידעו שהם יהודים. שמו החדש של סבי מיכה היה מיקלה גאתי. אנשי המחתרת שיכנו אותם בפנסיון ברומא. לאבא יוסף היתה חברה שוויצרית שלמדה איתו באוניברסיטה. השוויצרית היתה נשואה לאיטלקי שהיה פקיד חשוב בוותיקן, ובעזרתה השיגו לאבא יוסף מסמך המאשר כי הוא עובד בוותיקן וזאת למקרה שהמשפחה תיקלע לצרה. ביוני 1944 איטליה נכבשה על ידי בעלות הברית והמשפחה ניצלה. גרמניה הובסה סופית ע"י הסובייטים ובעלות הברית רק כשנה לאחר מכן.