מאגר סיפורי מורשת

נולדתי במשפחה להורים ניצולי שואה היחידים שנשארו בחיים. כל המשפחה מצד אמא ואבא נספו בשואה.

בשנת 1943- 1944 אספו את כל היהודים מאזור הקרפטים לגטו. משם אמא (גיטה) נשלחה למחנה השמדה אושוויץ, כבחורה צעירה וחזקה נשלחה לעבודות פרך בחורף הקשה בשלגים ובגשם. אבא (שמואל) נשלח למחנה עבודה של הונגרים. הם עברו תקופה קשה לא הרבה שרדו, חילקו להם חתיכות לחם ותפוחי אדמה כל יום בהקצבה.

בשנת 1945 עם גמר מלחמת העולם השנייה הם שוחררו. בלי אף אחד הם היו צריכים להתחיל לבנות את החיים מחדש. בכוח הרצון החזק להמשיך לחיות הם התחתנו והתחילו לבנות את המשפחה שלהם. הילדות שלי עברה בשמירה על יהדות כדי לשמור על המורשת שלנו. היה קשה מאוד לשמור על היהדות, החינוך בבית ספר היה אוקראיני והיה אסור לשמור על הדת, לכן בבית דיברנו רק אידיש, עד היום אידיש זו שפת האם שלי.

בגיל 16 הלכתי ללמוד במכללה לאחיות. ההורים היו מאוד ציוניים וכל הזמן דיברו ודאגו שנעלה לארץ ישראל. שערי הברזל היו סגורים לעלייה. אבל הם פעלו כל הזמן עד שהצלחנו לקבל אישור עלייה למדינת ישראל, בשנת 1967 שלושה ימים לפני פרוץ מלחמת ששת הימים. ואז שוב אסרו עלייה. ההורים נלחמו על חידוש עלייה ובשנת 1971 עלינו ארצה לארץ ישראל. זו הייתה התרגשות מאוד גדולה לי ולאחיי, עלינו משפחה של ששה נפשות.

התחלנו חיים חדשים בלי לדעת את השפה ובלי מקום פרנסה. אחרי לימוד שפה עברית באולפן התחלתי לעבוד בתור אחות בבית חולים בלינסון. האחים שלי גם למדו רפואה, וכולם הסתדרו יפה אחרי מאמץ והסתגלות בארץ. ההורים התחילו לעבוד והכל הסתדר לטובה. שמחנו להיות בחברה ולשמור על דת ולדבר עברית חופשי. אני עד עכשיו שומרת על יהדות.

התחתנו בארץ 1974 והבן הבכור יוסף (יוסי) נולד ב- 1975, הבן השני רונן נולד ב- 1978, והבן הצעיר יניב נולד ב- 1982. אנחנו משפחה דתית עם שבעה נכדים ואני גאה במשפחה שלנו. היום, אני גמלאית, פרשתי מהעבודה שלי כאחות אחראית במחלקת ניתוחי לב וחזה בבית חולים בלינסון, אחרי 43 שנות עבודה בגיל 67.

הזוית האישית

סבתא מרים שור: כרגע אני שמחה להקדיש את זמני הפנוי לנכדים ופעילויות שונות כגון הרצאות, יוגה, שחייה והתעמלות.