מאגר סיפורי מורשת

שמי מרים (מירי) חלפון נולדתי באשדוד בשנת 1960. אני נשואה ואם לשלושה ילדים בוגרים. יש לי אח ששמו מאיר ואחות ושמה רותי ולהם ילדים ונכדים. אמי רחל (לבית ביטון) דנן (כינוי מאמי) כיום בת 83 חיה בגפה מאז שאבי נפטר בגיל 83, לפני כמעט שנתיים.  הילדים הנכדים והנינים של אימי נותנים לה חוזקה עוצמה ואהבה רבה להמשיך את החיים ללא אבא לאחר 61 שנות נישואין וזאת עם כל הקשיים החדשים שלה בחיים…

ברצוני לספר בסיפור זה את קורות האהבות שלנו במשפחתי הגרעינית הקדומה.

סבתא רבתא שלי מצד אמי, חנה-חנינה, הייתה אישה צדיקה מאוד ונפטרה בגיל 110 שנים בעיר רחובות. כשנפטרה אני הייתי ילדה קטנה מאוד אולי בגיל 3 שנים ואני זוכרת אותה ממש במעורפל…

היא נולדה במרוקו בעיר קזאבלנקה, במקצועה עבדה כמיילדת נשים בביתם. לאחר שנים כל המשפחה עברה לגור בעיר מראקש ושם המשיכה ליילד תינוקות רבים בבית חולים ובבתי הנשים. הנשים היהודיות האמינו במקצועיותה, במיומנותה, ובצדיקותה וכך רבות פקדו את ביתה וביקשו ברכות לבעיותיהן ולחיים טובים יותר. היא עלתה לארץ עם בתה-סבתי מסעודה, וגרה בביתה עם משפחתה. גם בארץ הנשים זכו להכיר אותה ואת כישרונות סגולותיה ובאו לבקש עזרה וברכות….

סבא רבא שלי, מסעוד בן-לולו, היה רב גדול מאוד צדיק ומוהל והוא נפטר בגלות. הוא מהל את התינוקות של יהודי העיר קזבלנקה ומראקש שבמרוקו, והיה מרפא אנשים רבים בעזרת צמחים שונים, קמעות וברכות. סבי היה אהוד ונערץ מאוד ע"י היהודים. המוני אנשים פקדו את ביתו כדי שיעזור להם להביא מזור ומרפא לבעיותיהם בחיים. הוא נפטר בגיל 115 שנים במרוקו, לפני שנפטרה אישתו סבתא רבתא חנינה.

אמי רחל מספרת שהם הכירו בשידוך כנהוג בזמנו, חיו המון שנים ביחד באהבה, כבוד ושיתוף פעולה ביניהם. אמי מאוד אהבה אותם והייתה קשורה בילדותה אליהם מאוד. סבתא רבתא שלה גם גידלה אותה באהבה והמשפחה העניקה להם המון כבוד, הערכה ואהבה. אחד מבניו של סבא רבא מסעוד, היה הרב שמעון בן לולו והיחידי מילדיהם שהמשיך בדרכם המקצועית של הוריו. בנם שמעון היה איש צדיק מאוד ועזר לאנשים.

הרב שמעון בן-לולו היה רבה הראשון של העיר ראשון לציון. הוא היה מוהל ועסק במרפא ורפואה באנשים רבים שפקדו את ביתו לרפואה וברכות. לאשתו של רבי שמעון בן לולו קראו יאקוט שהייתה עקרת בית ולהם היו 7 ילדים. הם עלו לארץ עם ילדיהם בסוף שנות ה- 50 ממרוקו לעיר ראשון לציון.

בילדותי, אני זוכרת שהורי היו לוקחים אותנו, הילדים לבקר בביתם שבראשון, שהיה ישן וחד קומתי וכך זכינו אני ואחיי להכיר אותם ואת ילדיהם ולזכור אותם. אשתו יאקוט נפטרה ראשונה ואחריה הרב שמעון בן לולו שנפטר בגיל 95 ממחלה קשה כשסבתי וסבי סעדו וטיפלו בו בביתם שברחובות עד שנפטר. ילדיהם של שמעון ויאקוט נשארו בקשר הדוק עם סבתי מסעודה במשך שנים רבות.

סבי ניסים ביטון, אבא של אמי, נולד בעיר אגדיר. הוא גדל עם הוריו ואחיו והתחתן לראשונה עם אישה יהודיה ונולדו להם 2 ילדים, בת ובן בשם רפאל. חייו של סבי ניסים היו נורמטיבים הוא עבד בעבודות שונות בשלטונות הממשלה ואשתו גידלה את הילדים עד…. שבשנת 1960 ב 29 לפברואר בשעה 23:40 התרחשה רעידת אדמה חזקה מאוד בעיר אגדיר שבמרוקו והיו מעל ל- 120,000 הרוגים וכ-25000 פצועים מתוכם נספו 1300 יהודים. כל משפחתו של סבי ניסים, ניספו, ביניהם הוריו, אישתו, 2 ילדיו ואחותו מינה. למזלו של סבי שהוא ניצל ביחד עם שלושת אחיו חנה, חביב ושמעון (וכולם עלו לארץ והתפזרו בערים שונות).

סבתי, סבתא מסעודה, הייתה אשתו השנייה של  סבי ניסים ביטון וכך היה סיפור אהבתם……

הם הכירו בעיר מראקש שבמרוקו כאשר סבתי הייתה בגיל 15 וסבי בגיל 35. לאחר אסון רעידת האדמה שקרתה בעיר אגדיר החליט יום אחד סבא ניסים לבקר את אח של סבתי מסעודה, הם היו חברים מאוד טובים, שם  הוא ראה את מסעודה סבתי לראשונה. סבתי היתה נערה יפה וגבוהה מאוד, ותמיד בחייה הייתה חייכנית וסימפטית. בתום הביקור, חזר סבי ניסים, לאגדיר, אך החליט שהוא מאוהב בה והוא חוזר למארקש. לאחר חודשיים חזר לבקש את ידה של סבתי מסעודה. מסתבר  שגם הוא מצא חן בעיניה, הוא היה גבר ירא שמיים,נאה, מסודר וטוב לב. הם התחתנו באהבה גדולה ונולדו להם 10 ילדים. לילדיהם, האחים של אמי רחל קוראים: סעדיה, משה, דניאל, אלי, תירצה, פנחס, ליליאן, רפאל וכוכבה.

סבי ניסים העלה את 2 ילדיו הגדולים – אמי רחל שהייתה בת 9 שנים, ואחיה סעדיה שהיה בן 8 שנים. הם היו ילדים קטנים מדי כדי שיוכלו להעלות אותם ממרוקו לארץ, באוניה בעליית הנוער, ביחד עם ילדים רבים, על כן הוא שינה במרשם האוכלוסין שבמרוקו את גילם,  והוסיף להם 3 שנים. כך עלו ראשונים לארץ לבדם, וללא משפחתם. בהגיעם לארץ ישראל כשקיבלו אותם, הפרידו בין האחים רחל וסעדיה, ושמו כל אחד בקיבוץ אחר, את אימי הציבו בקיבוץ "נגבה" בדרום, ואחיה סעדיה הוצב בקיבוץ אפיקים בצפון, להכשרה מקצועית.

המשפחה של אמי עלתה ממרוקו לעיר רחובות כ-7 שנים לאחר מכן, באמצע שנות ה- 50, כשאמי רחל הייתה בת 16 שנים. אימי שבה לגור עם הוריה והכירה את אחיה החדשים שנולדו בינתיים במרוקו וגם הם הכירו אותה והשמחה הייתה רבה… אחיה סעדיה לא שב לגור עם הוריו ונשאר בקיבוץ ומשם התגייס לצה"ל. רק רפאל וכוכבה אחיה של אמי היחידים שנולדו בארץ.

אבי דנן אלי, היה בן זקונים ל- 9 אחים ואחיות: פיבי, עליה, דוד, יעקב, רחל, חנה, מזל, סימי. אבי עלה ממרוקו מהעיר מארקש לצרפת, ומשם עלה לארץ ישראל ביחד עם אמו הם מוקמו בעיר רחובות. כל אחיו ואחיותיו כבר היו נשואים ועלו לארץ ופוזרו בערים שונות בארץ, חוץ מ- 2 אחיותיו חנה וסימי שעברו לגור בעיר ליאון שבצרפת והקימו שם משפחה ולא עלו ארצה  עד היום. אביו של אבי אלי – סבי מאיר נפטר במרוקו, כאשר אבי היה בן 15 שנים על כן אבי גר ביחד עם אמו – סבתי סעדה שנשארה לגור איתו גם אחרי נישואי הורי. לאחר המון שנים סבתי עברה לגור אצל ביתה עליה בירושלים. סבתי סעדה נפטרה בירושלים בשנות ה- 70 בגיל 80 בערך…

אימי רחל (ביטון) ואבי אלי דנן הכירו בעיר רחובות. לאבי היו אופניים, והוא גר קרוב לבית הוריה של אימי. אימי גרה בבית קרקע ברחוב הורביץ, שהיה רחוב ראשי בקריית משה ברחובות. מידי יום אבי רכב באופניים, היה רואה את אמי יושבת במרפסת הבית והתאהב בה. אמי הייתה נערה צעירה, יפה, בעלת שיער מתולתל וצמה שחורה וארוכה. יום אחד אבי נכנס לביתם, והתחיל לדבר לתקשר ולהתחבר עם הוריה ומשפחתה שקיבלה אותו בשמחה רבה. לאחר מכן הוא בא לבקר מדי יום ביומו את המשפחה כדי לראות את אימי, אחרי חודשיים ביקש את ידה של אמי מסבי וסבתי והם מייד הסכימו. הם התחתנו והמשיכו לגור ברחובות מס' שנים.

אמי התחתנה בגיל 16 עם אבי שהיה בן 21 לאחר שרות צבאי בצנחנים. כאשר אימי הייתה בהריונה הראשון, גם סבתי מסעודה הייתה בהריון ושתיהן ילדו יחדיו שני בנים מאיר אחי ורפאל דודי. לאחר כשנתיים כאשר אימי היתה בהריונה השני גם סבתי מסעודה הייתה בהריון, ולאמי נולדה אחותי רותי ולסבתי נולדה כוכבה בת הזקונים שהייתה אחות של אמי. בילדותנו גדלנו ביחד עם האחים של אמי רפאל וכוכבה שהיו בסביבות גילנו והיו לנו המון חוויות משותפות…

סבתי מסעודה נפטרה בשנת 1990 בגיל 69 שנים וסבי ניסים נפטר בגיל 94 שנים בשנת 2004.

אמי ואבי גרו בתחילת נישואיהם ברחובות שם נולדו 2 אחיי מאיר ורותי, אני מרים נולדתי באשדוד. בשנת 1958 החל אבי  לעבוד בחברת החשמל ולכן משפחתי עברה לאשדוד לאזור א' ברחוב מרזוק. גרנו בבניין קטן עם 4 דיירים, בן 2 קומות. בבית היו 3 חדרים, פינת אוכל גדולה ומטבח. גרנו בקומה השניה בצידו הימני של הבניין. בסלון הבית היה חלון ארוך עם מעקה וסורגים "כמעין מרפסת קטנה" משם השמש  חיממה את הבית אהבנו את הפינה הכיפית הזו בה ישבנו כל הזמן. הבניין קיים עד היום ולא השתנה כלל. בשכונה היו לנו המון שכנים שעלו בעיקר ממרוקו וממצרים והייתה אחדות וסימפטיה בין השכנים בשכונה ולפעמים גם ריבים שונים. בקומה מתחתינו היתה משפחה מצרית שהייתה להם ילדה בת גילי שקראו לה שושנה והיינו חברות ממש טובות, היינו גם ביחד "בגן האדום" ולאחר מכן בכיתה א' יחד ובמקיף ג' נפגשנו שוב ולמדנו יחד בכיתה ט'.

כשהייתי בת 7 עברה משפחתי לגור בבית גדול ומרווח בן 7 חדרים בוילה באזור ו', מול בית ספר "שקמים". מול ביתנו היה מבנה "טיפת חלב" ובית הכנסת בו התפלל אבי אלי. אני זוכרת  תמיד את תקופת ה"סליחות" שלפני יום כיפור כל הלילה היינו שומעים את התפילות עד הבית. לאחר מספר שנים הורי בנו בית באזור ט"ו ושוב עברנו דירה. אבי נפטר לפני כשנתיים לאחר 61 שנות נישואין.

אמי כיום בת 83 היא הבכורה מבין אחיותיה כאשר אחותה בת הזקונים כוכבה בת 60 שנה בגיל של אחותי רותי.

הזוית האישית

מירי: העבודה מול נויה תלמידה חכמה ומקסימה מעשירה ומעצימה את סיפורי כאשר נויה מתעניינת בסיפור ושואלת שאלות אשר מעוררים בי זכרונות ילדות. חווית העבודה בצוותא נותנת לי את האפשרות להכיר את נויה מהצד הרגשי והחוויתי שלה ושלי… נויה: העבודה מול מירי המספרת המיוחדת שמספרת בצורה מעניינת את סיפורה וחולקת איתי את רגשותיה בנוגע לסיפור ולעוד דברים הקשורים לסיפור היא עבודה מרגשת וחוויתית. חווית העבודה עם מירי הייתה מרגשת ומיוחדת ונותנת לי אפשרות להכיר את מירי טוב יותר בכל מפגש…