מאגר סיפורי מורשת

בית ההורים ותקופת ילדות

נולדתי בשנת 1947, שנתיים אחרי מלחמת העולם השנייה. עד גיל 10 גדלתי בפולין בעיר הגדולה, קרקוב. הייתי בת יחידה להורי. הייתה לי גם דודה לולה, שהייתה אחות של אמא שלי ובת הדודה של אמא, רשיה. זו כל המשפחה שהייתה לי. היחסים עם משפחתי היו יחסים הדוקים של אהבה והבנה. ההורים עבדו ופירנסו אותנו. אני למדתי וגם עזרתי קצת להורים בניקיון הבית.  המאכלים האהובים שלי היו בעיקר תבשילים שאמא שלי הכינה, פלאפל, את העוגה של דודה לולה (עוגת ביסקוויטים ושמנת), גבינות וסלק.

לבית הספר הייתה תלבושת אחידה. שמלה בצבע כחול כהה וצווארון לבן. אבל בבית ובמקומות אחרים לבשתי, חצאית, מכנסיים, חולצות או שמלות. גדלתי בפולין והיה קר. אז הבגדים היו חמים. התקשורת אז הייתה באמצעות מכתבים, עיתונים, רדיו ומעט מאוד טלפונים. בילדותי המוקדמת אהבתי לשמוע שירי ילדים שהשמיעו ברדיו. מאוד אהבתי ללכת עם אבא שלי לתיאטרון ולאופרה. אהבתי לשמוע את אבא שלי שר. לאבא שלי היה קול מאוד רך ונעים. מאד אהבתי להשתתף בחוג שכלל טיפול בבעלי חיים.

עליה, תקומה והתיישבות

בגיל 10, בשני לאפריל 1957, עליתי לארץ עם הורי. הייתה התרגשות רבה ואושר רב. זמן רב שמעתי את הורי מדברים על ארץ ישראל והרצון שלהם לעלות לארץ, למדינת היהודים. הסיבה לעליה הייתה ציונות, התגשמות החלום לחיות במדינה שלנו, מדינה היהודים. מאז הבקשה לעזוב את פולין עד קבלת האישור מממשלת פולין לעלות לארץ עברו כמה שנים. באותה התקופה, ממשלת פולין לא נתנה בקלות או לכל דורש, אישורי העליה.

מפולין לאיטליה נסענו ברכבת לעיר הנמל גנואה. היינו בגנואה שלושה שבועות וטיילנו באיטליה. יכולנו להפליג באניית פאר כעבור יומיים אבל העדפנו להישאר ולטייל. משם עלינו לארץ באניית מלחמה יוונית גדולה. הגענו לארץ אחרי ארבעה ימי הפלגה. בדרך, הכרתי הרבה אנשים מבוגרים, כמו כן ילדים, התחברנו, שיחקנו והשתוללנו.

בישראל הסוכנות היהודית שיכנה אותנו בישוב שנקרא חוף השרון. כעבור זמן קצר הלכתי לבית הספר, הכרתי חברות חדשות, שגם היו עולות חדשות.  שיחקתי עם החברות במשחקי ילדות בבית ובחוץ. המשחקים שמחוץ לבית, היו חידוש נפלא.  הרגשתי חופש. בפולין ילדים לא יצאו לבד לחצר הבית. זה לא היה בטוח. ליד הבית, על חלקת האדמה גידלתי אבטיחים ועוד מיני ירקות. כל זה היה חדש ונפלא.

לאחר שנה נאלצנו לעזוב את המקום היפה הזה ולעבור לבת ים בגלל שלהורי לא הייתה עבודה והדרך לכביש הראשי הייתה ארוכה ובגלל זה היה עוד יותר קשה לצאת לעבודה. בבת ים גרנו במעברה של עולים חדשים. בבת ים המשכתי ללכת לבית הספר. הכרתי חברות חדשות, כמוני, עולות חדשות והתאקלמנו ביחד. ההורים עבדו בתל אביב והחיים היו טובים מאוד. הורי למדו עברית באולפן, שזה קורס ללימוד השפה לעולים חדשים. אני למדתי עברית בבית הספר בשיעורים מיוחדים ללימוד השפה.  כעבור שנה עברנו לשיכון במרכז בת ים. לא התגעגעתי לפולין, והייתי מאושרת במדינה שלנו.

החיים שלי בתור ילדה היו מאד מאושרים. סדר היום שלי היה כזה: בבוקר הלכתי לבית הספר, חזרתי הביתה והכנתי שיעורי בית. אחר כך קראתי או ששיחקתי עם חברות שלי. שיחקנו "ארץ עיר", מונופול, קלאס, חמש אבנים, תופסת, מחבואים, מחניים, ועוד משחק שקוראים לו "סרסו" במשחק הזה צריך להשחיל 3 לולאות לתוך מקל או ליד. למדתי בחוגים נגינה בחליל ופסנתר, ובחוג בלט. אהבתי ללכת לסרטים, הצגות ולים. אהבתי גם לצאת לטיולים, עוד בפולין וגם בארץ. כל מה שעשיתי תמיד מאוד שימח אותי. הייתי ילדה שמחה מאוד. החלום שלי היה להמשיך עם החיים הטובים, להצליח, ללמוד, לקרוא, להתקדם. פמוטי הכסף

משהו מיוחד מבחינתי ומבחינת המשפחה הם זוג פמוטי כסף שעברו במשפחה ונמצאים אצלי. מבחינת הורי ערכם הרגשי היה רב מאד, כך גם לגבי.

פמוטים אלה שרדו את השואה בנס גדול. אין לי פרטים כיצד שרדו, כי הורי שתקו בכל נושא השואה. ידוע לי שהפמוטים היו בביתו של אבי בקרקוב עוד כשהיה ילד קטן.  הסבים משלי הדליקו בם נרות שבת וחג, כך עשו גם הורי בהתרגשות וכבוד רב.

הזוית האישית

מלכה: סיפרתי על ילדותי בפולין, השאיפה לעלות לארץ, החלום שהתגשם, על העלייה ותחילת חיים חדשים עבור הורים שלי ועבורי. נכון לומר שהילדות מעצבת את אישיותו של האדם. ילדותי המאושרת עם הורי אכן גרמה לי להיות אדם חזק, אוהב ורואה את החיים באופן חיובי.