מאגר סיפורי מורשת

הסיפור שלי, הוא הסיפור של מדינת ישראל. הוא מתחיל כשאבא שלי עלה לארץ בשנת 1921, בדרכה של אימו מרוסיה לארץ ישראל דרך שוויץ נולד שם. הוא גדל בתל אביב רוב שנותיו.

אימי עלתה לארץ בשנת 1935, מפולין. כאשר עלו הנאצים לשלטון בגרמניה וגלי אנטישמיות פרצו גם בפולין, החליטה המשפחה לעלות לארץ. בארץ, חיו כבר בני דודים של אימי. הם עודדו את המשפחה לעזוב את פולין למרות החיים הטובים והמצב הכלכלי הטוב של המשפחה.

כדי לעלות לארץ, היו חייבים לקבל אשרות עלייה מהארץ, על ידי השלטון הבריטי באמצעות קרובי משפחה שחיו כאן. הם רצו שכל המשפחה תעלה לארץ. אך כמו רבים מהיהודים, גם הם חשבו שגלי האנטישמיות יחלפו והמצב הטוב יחזור לקדמותו. רק סבתי אחיה ואחותה עלו ארצה. כל המשפחה שנשארה בפולין הושמדה בשואה. גם משפחתו של סבי הושמדה בשואה.

אימי הגיעה לארץ לתל אביב. היה עליהם להתחיל הכול מחדש. ארץ חדשה, שפה חדשה, אקלים חם וקשה. לא הייתה מדינה שעזרה לקלוט את העולים. הבריטים לא עזרו לעולים. ואף על פי כן, למדו להסתדר למרות הקשיים הגדולים שהיו בהתחלה. הם גרו 3 משפחות בדירה אחת. לכל משפחה היה חדר אחד, מטבח משותף ושירותים משותפים. וחיים שונים לחלוטין מהחיים שהיות בפולין.

הוריי למדו בתל אביב, וזכו לחינוך עברי בשפה העברית. והפכו להיות צברים לכל דבר. במלחמת העולם השנייה התנדב אבי לצבא הבריטי ולחם בגרמנים.

הוריי הכירו בתל אביב, שהייתה העיר האהובה עליהם. מלאת חיים, תוססת מגוונת באוכלוסיה. הם נישאו בשנת 1946 וחיו בתל-אביב.

בכ"ט בנובמבר 1947, כאשר היתה ההחלטה על הקמת המדינה, רקדו המוני הישראלים שחיו בארץ ושמחו על החלטה זו. מיד לאחריה פרצו המאורעות שהובילו לפרוץ מלחמת השחרור. בה" באייר 14.5 1948 הוקמה מדינת ישראל ומלחמת השחרור פרצה. אבי לחם בקרבות על שחרור יפו. בערב חג השבועות ו' סיון, 13.6.1948, נולדתי בתל אביב, בבת חולים אסותא. בתקופה זו היתה הפוגה קצרה בקרבות מלחמת השחרור. בגיל 3 עברה ממשפחתי לגור בגבעתיים, בגבעת רמב"ם. אזור קסום שגבל בשדות. כל חורף ואביב השדות פרחו בשלל צבעים. אהבנו לטייל בשדות ולקטוף פרחי בר עוד ליפני שהיו חוקים ששמרו על פרחי הבר. על גג הבית גידל אבי אווזים ותרנגולות שפנים.

בית הספר היסודי "כצנלסון", היה רחוק מאוד מביתי. זכור לי במיוחד,היום הראשון בבית הספר. לבשתי שמלה בצבע תכלת, המוני תלמידים  וטקס פתיחת שנת הלימודים שנערך במגרש הספורט. כיתה עמוסה בתלמידים ולמורה קראו עמליה. בעיקר דאגתי איך אמצא את אימי כדי לחזור הביתה. כל בוקר הלכתי לבד, ובדרך הצטרפה אלי חברה. כל הזמן ההורים הזהירו אותנו לא לדבר עם זרים ולא לקחת סוכריות מהם. מעולם לא חשבו ההורים להביא אותנו לבית הספר ולבוא לקחת אותנו בסיום הלימודים.

שנות החמישים, היו שנים קשות כלכלית "תקופת הצנע". זו התקופה מיד לאחר מלחמת השחרור. מדינה שמנסה להשתקם ולבנות עצמה לאחר מלחמה. שנים של גלי עלייה המוניים מארצות הגולה. עלייה ממדינות ערב, ניצולי שואה ויהודים ציוניים ששערי ארץ ישראל נפתחו בפניהם. מחנות עולים, מעברות לשכן את העולים. דוד שמשון היה ב"מוסד" והעלה עלייה ביליתי חוקית בקזבלנקה שבמרוקו. מערכת החינוך לא יכלה לקלוט את המוני הילדים, ולבנות בתי ספר לוקח זמן. לכן, החליטו שחלק מהילדים ילמדו ב"משמרת שנייה". מכיוון שהייתי אמורה לעבור לבית ספר חדש שרק בפסח יהיה מוכן לקליטת תלמידים, למדתי משעות הצהריים עד הערב. כאשר התלמידים סיימו ללמוד בצהריים,התחלנו ללמוד. בחורף, הסתיימו הלימודים בחשכה. חזרתי לבד מרחק גדול מאוד מביתי לבד. במחשבה של היום, כשלילדים יש פלאפונים, הורים שמסיעים ומלווים את הילדים לכל מקום כדי שלא ילכו לבד, קשה לי להבין איך הרשו לנו זאת. אבל כנראה, שדרך החינוך הייתה קצת שונה.

התנועה "מן העיר אל הכפר" שמטרתה הייתה להקים ישובים חקלאים במדינה גרמה לכך שאבי שאהב מאוד חקלאות ובעלי חיים החליט לעבור לגור בכפר. בשנת 1954 קנה אבי משק במושב שדמה שנמצא בישובי גדרות בקרבת גדרה. בכפר לא היה חשמל, לא היו דרכים, הכול היה שומם ו"פידאיונים," "מחבלים" בשפתנו היום הגיעו מרצועת עזה לאזור. זה היה אזור כמעט בסוף העולם. האזור הוקם על חורבות הכפר הערבי "בשיט" שתושביו ברחו לרצועת עזה. באזור נשארו בוסתנים של עצי פרי, מסגד הרוס ובית הקברות של הכפר. אימי לא הסכימה לעבור לכפר עד שהבית יורחב ויהיה חשמל. ועד שתלמד נהיגה ויהיה לה רכב. היינו מהמשפחות הראשונות שהיה לה רכב. אבי הסעה את כל הנשים שעמדו ללדת לבית חולים קפלן. ואז, רק אחרי שמולאו בקשותיה עברנו לשדמה. השנים הראשונות היו קשות בגלל המרחק מהמשפחה. לא היו לנו חוגים ופעילויות שהיו לי שגרנו ב"גבעת רמב"ם". לא היו סרטים.

בית הספר היסודי היה מקום מרכזי בחיינו. למדנו את רוב המקצועות שהיום לומדים. אבל, היו לנו שיעורי חקלאות רבים וחצר בית הספר הייתה מטופחת מאוד. גן ירק, גינת נוי, משתלה, מכוורת ופרדס. את התוצרת מכרנו באזור, והרווחים נכנסו לקופת בית הספר. המיוחסים עבדו במכוורת. סבא ואני היינו ביניהם. שיעורי מלאכה וציור שמאוד אהבנו. שיעורי זימרה בהם למדנו שירים וקצת מוזיקה. היו לנו שני מורים ניצולי שואה, שמהם למדנו הרבה מאוד על השואה. זו היית תקופה שלא דיברו על השואה, אבל רכשנו ידע רב מהסיפורים שלהם. היינו שובבים גדולים. אחד "התחביבים" היה לשלוח פתקים בשיעורים אחד לשני בכל חלקי הכיתה. לאחד המורים לחקלאות שאותו שיגענו, נהגנו לחפור בורות ולכסות את הפתח של הבור ולקרוא לו, ולא פעם הוא נפל לבור. באחת הפעמים סבא מרח את הלוח בחמאה. וכמובן שאי אפשר היה לכתוב עליו יותר. סבא סולק מבית הספר ואנחנו עשינו שביתה, ובסופו של דבר, הוא הוחזר ללימודים.

בכיתה ח' נערך מבחן פסיכוטכני שלפי התוצאות שלו קבעו מי מתאים ללמוד בתיכון עיוני או בית ספר מקצועי. מסיבת הסיום הייתה מאוד מרשימה עם הצגה גדולה, תמונת מחזור וחולצת מחזור רקומה. רקמתי חולצה נוספת לילד מכיתתי שאימא שלו הייתה כבדת ראיה. אחרי הלימודים נשארנו בבית הספר ושיחקנו מחניים, הקפות וכדורגל. מאוד אהבתי לשחק כדורגל עם הבנים.  היו לנו משחקים לחורף ומשחקים לקיץ. למשל, בחורף שיחקנו משחק שניקרא "כיבוש שטחים" משחק ששיחקנו אחרי הגשם כשהאדמה הייתה רטובה,עשינו שני שטחים מסומנים בעזרת סכין או אולר, ועל ידי הטלת של האולר או הסכין, כבשנו שטחים של הקבוצה השנייה ומי שסיים ראשון ניצח. "5 אבנים" היה משחק מאוד אהוב, "חמור ארוך" "4 ו- 7 מקלות". בקיץ. בעונת פרי המישמש, שחקנו "גוגואים" עם גרעיני הפרי. רק אחרי שסיימנו את המשחקים הלכו ברגל הביתה. מרחק גדול כמובן.

חלק גדול מהזמן הפנוי, שלא היה רב כל כך כי היינו מאוד עסוקים, הוקדש לקריאת ספרים. בספרייה הקטנה שהייתה באזור היה תור לספרים המבוקשים. כמו כן. אהבנו מאוד להקשיב לתסכיתים ששודרו ברדיו. אלה היו סיפורים מומחזים ששודרו על ידי שחקנים בהמשכים והיו מאוד מרתקים. אפשר להקביל אותם לסדרות הטלוויזיה של היום. היו חידוני רדיו שהמאזינים היו צריכים לענות על השאלות ולהפגין ידע רב. אחד המפורסמים היה החידון שערך שמוליק רוזן. עם הזמן הקימו באזור קן של תנועת הצופים וחלק גדול מהזמן בילינו שם. אחת הדרכים לנוע ממקום למקום הייתה בעזרת אופניים. ההורים לא הסיעו אותנו והיינו מאוד עצמאים.

הטיולים השנתיים היו "גולת הכותרת" של בית הספר. טיולים ארוכים של מספר לילות מהגליל,ירושלים,הנגב ועד אילת. המורים היו המדריכים,הלכנו בשבילי הארץ וכך היכרנו אותה. בלילות ישנו בבתי הספר,בכיתות או באולמות הספורט. בלילות השתוללנו,צבענו אחד את השני ובקושי ישנו. התארגנו בחוליות ואת כל האוכל לקחנו. לא היו קניות בטיול,ארוחות מוכנות וכולי. לרבים מהילדים אלה היו הטיולים היחידים כי לרוב ההורים לא היו כלי רכב. לשמחתי,היה לנו רכב והרבינו לטייל ברחבי הארץ. הורי הרבו לקחת אותנו להצגות וסרטים מחוץ לכפר. באזור לא היו מופעי תרבות ובדרך כלל נסענו לתל אביב. גם בחופשות הקיץ נסעתי תמיד לסבתי בתל אביב. הייתי כל הקיץ אצלה וביליתי עם בנות דודותיי, אסתרקה וגליה. הלכנו לסרטים, לים ולבריכת גורדון. מאוד אהבתי את סבתי והרביתי להיות אצלה בכל החופשות.

הייתה לנו שפה סודית "שפת הבית" ו"שפת הגימל" למשל, אבא ני בי=אני. בשיעורים הרבינו לכתוב פתקים אחד לשני ולהעבירם מותחת לשולחנות אחד לשני.

תמיד העתיקו מימני שיעורי בית כי הייתי תלמידה טובה מאוד ושקדנית. מאוד אהבתי ללמוד. וזאת כנראה אחת הסיבות שאני מורה. מכיתה ד' הייתי מורה ממלאת מקום בכיתות הנמוכות ובהצלחה רבה.

באוקטובר 1956, היה "מבצע סיני", אבא שלי גויס עם הרכב שלנו ויותר מחודש לא היה בבית. אימא שלי פחדה להיות לבד, וחברת משפחה באה עם ילדיה להתגורר בביתנו והשמחה הייתה גדולה. לא ממש הרגשנו את המלחמה רק העובדה ששמרנו על האפלה בלילות החלונות כוסו בשמיכות כהות, פנסי המכוניות נצבעו בשחור, המשכנו ללמוד כרגיל. באחד הימים שיחקנו בחוץ ומעלינו טס מטוס, של חיל האוויר, אבל כילדים לא הייתה המודעות כמו היום, וחשבנו שזה מטוס אויב, וכל הילדים זינקו לתעלה וחיכו שאולי הוא יפציץ אותנו, אבל ברור שזה לא קרה. התקשורת של היום והידע שיש לאזרחים על כל מה שמתרחש כשיש אירועים ביטחוניים משנים את המציאות.

סבא ואני למדנו יחד מכיתה ג' ועד כיתה ח' באותו בית הספר. סבא גר במשגב דוב הכפר השכן, לא רחוק מהבית שלי. כבר אז היינו חברים טובים.

חגיגות  חג העצמאות היו מאוד אהובות עלינו. שנים רבות נהוג היה באזור לחגוג במוצאי החג כדי שיוכלו להגיע אומנים מהשורה הראשונה. בנוסף, העלו מסכת הקשורה תמיד לנושא מתולדות התנועה הציונית והקמת המדינה. הופעה של להקת המחול של בית הספר שבה השתתפתי. בסיום המופעים התקיים קומזיץ עד השעות הקטנטנות של הלילה ולמחרת קבלנו יום חופש. כשהיינו בתיכון, נאלצנו להגיע ליום לימודים עייפים מאוד. בכיתה י' נרדמתי בשיעור כימיה מרוב עייפות.

מצעדי צבאיים היו חלק חשוב בחגיגות יום העצמאות. המצעד התקיים בערים הגדולות תל אביב ,ירושלים וחיפה לסירוגין.כל שנה נסענו לצפות בו והיינו ערים כל הלילה כדי לתפוס מקום טוב על שפת המדרכה. לאחר מלחמת ששת הימים התקיים המצעד האחרון. מצעדים צבאיים מתקיימים בעיקר במשטרים פשיסטים.

שנות השישים הן השנים של סיום בית ספר יסודי ובעיקר, הלימודים בתיכון והשירות הצבאי.

למדתי בתיכון אזורי גדרה, שהיה בית ספר חדש. הייתי במחזור ב' . היו שתי כיתות בשכבה. למדנו עם תלמידים מגדרה, קדרון, גן יבנה וכפר הריף. בית ספר חדש ומורים שרובם היו חדשים. כמעט סוף העולם בימים ההם. ולמרות הקשיים, סיימנו בהצלחה את הלימודים, והבוגרים כולם אקדמאים ומצליחים בכל תחומי החיים.

זו תקופה שהייתי מדריכה בצופים ומאד אהבתי את ההדרכה והתנועה. הרבינו לטייל עם החניכים, ובמיוחד אהבנו את הזמן שיצאנו כחלוץ כדי להכין את המחנות והטיולים. המדריכים והבוגרים שטיילו וכייפו עד שהגיעו החניכים. במונחים של היום הטיולים היו ללא אישורים, ללא אבטחה. מזל שכולם עברו בשלום.

חיי החברה התבססו על קבוצה קטנה ומלוכדת משכבת הגיל שלי ושכבת הגיל שמעלי. התחברנו גם עם הגדרתים ולעיתים קרובות ארגנו בבתים של הילדים מסיבות סלוניות. למרות שברוב המקומות בארץ תנועת הנוער ומסיבות סלוניות לא הלכו ביחד, אנחנו בחרנו ליהנות משני העולמות.

בחופשות הקיץ בתיכון, ארזנו תרמיל ויצאנו לטייל בעיקר בצפון הארץ. נסענו עם אוטובוסים,התמקמנו על שפת הכנרת ונהנינו מים, שמיים ובטלה. אחר כך המשכנו לים  התיכון, בדרך כלל לנהריה ועכו וגם שם על חוף הים התמקמנו. וכשהיינו צריכים להתקלח, התדפקנו על דלתות הבתים, ותמיד שמחו לארח אותנו. אלה היו ימים אחרים ותקופה אחרת. למרות שבוודאי, גם היום יש אנשים שעושים זאת.

שיעורי הגדנ"ע היו הפעילויות היחידות בנוסף ללימודים. לא יצאנו להצגות הרצאות וכולי. בכיתה ט', יצאנו למסע "מים אל ים" מהכנרת לים התיכון. בכיתה י', יצאנו למחנה גדנ"ע בשדה בוקר למשך שבועיים והתאמנו כמעט כמו חיילים. בכיתה י"א, יצאנו לשבועיים לקיבוץ צאלים בנגב המערבי כדי לסייע בעבודות החקלאות וכדי לאפשר למי שרוצה ללכת לנח"ל להצטרף ל"גרעינים" שמצד אחד, שירתו בצבא שירות קרבי ומצד שני, הצטרפו לקיבוצים וחיזקו אותם. רוב הקיבוצים היו קרובים לגבולות וגם זו הייתה דרך להגן על הארץ ולבנות אותה.

זו הייתה תקופה מתוחה מאד מבחינה ביטחונית, במיוחד בגבולות עם מצרים וסוריה, פעולות תגמול של צה"ל ובכתה י"ב הוחלט להוציא אותנו למחנה ולאמן אותנו לקראת השרות הצבאי.

בשעורי הגדנ"ע הלכנו לקצה המושבה במונחים של שנות ה- 60, באזור  של "כיכר השוטר" ברחוב פינס, מרכז גדרה של היום.

התגייסתי לצה"ל ב- 29.10 1966. השרות הצבאי היה זכות וחובה. לא היו משתמטים, ומי שלא שרת בצבא נחשב לבוגד. שירתתי בחייל האוויר ומלחמת "ששת הימים" הייתה במרכז השרות שלי. מלחמה שהביאה אותנו לשליטה על שטחי סיני, יהודה ושומרון ורמת הגולן.

אחרי השרות הצבאי רובנו הלכנו ללמוד או לעבוד. לא היו טיולים לחו"ל וחיפוש דרך. למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים ספרות ומדע המדינה. כמו כן, עשיתי תעודת הוראה והוסמכתי כמורה לספרות ולשון בבתי הספר התיכוניים.

כל השנים הייתי בקשר עם סבא שהיה חברי הטוב ביותר. בשנה השנייה ללימודי הפכנו לזוג. ובסיום לימודי התחתנו ב- 31.8.1971.

עברנו לגור בבאר שבע. סבא שירת בחייל האוויר בצבא  הקבע בבסיס חצרים.

שנת עבודתי הראשונה כמורה הייתה קשה מאוד התלמידים היו קשים מאוד ובית ספר "מצפה" שהיה בשכונת מצוקה. לא הכרתי עד אז אוכלוסייה כזו. במבט לאחור קשה לי להאמין איך שרדתי. כששחר נולד בסיום חופשת הלידה, לא חזרתי ללמד באותה השנה. עברתי ללמד בבית ספר חדש "דגניה" וזו הייתה מבחינתי דרך חדשה בהוראה. לימדתי וחינכתי בכיתות ז'-ח' ומאוד נהניתי ללמד מגוון מקצועות בנוסף לספרות מלכתחילה התכוננתי ללמד.

שחר נולד ב- 4.2.1973. באותו בוקר טיילנו לממשית טיפסתי על הגבעות ולא חששתי שיש אפשרות שאלד. כשחזרנו בערב הביתה הייתה לי "ירידת מים" וכמה שעות אחרי זה לפנות בוקר שחר נולד. ואלנה נולדה ב- 29.10.1975. ממש היה לה טוב ברחם ועד הרגע האחרון היא לא רצתה להיוולד. זירוז קל, ובלידה קלה להפליא היא נולדה. הייתי בטוחה שיולד לי בן נוסף, כי אז לא ידעו את מין הילוד. וכשהיא נולדה, והאחות אמרה לי: "מזל טוב, יש לך בת". אמרתי לה שלא יכול להיות, יש לי בן. אלה היו שנים שבהם סבא בעיקר היה בצבא. חלק משירותו הצבאי היה בסיני, כמו כן, היו כוננויות רבות והוא כמעט לא היה בבית. התרגלתי להיות לבד לבלות עם חברות, שרבות מהן, היו גם כן לבד, כי רובנו היינו נשות אנשי צבא

ב- 6.10.1973, פרצה מלחמת יום הכיפורים שהייתה קשה, ארוכה נפגעים רבים וגרמה למשבר קשה בחברה הישראלית. זו הייתה תוצאה של שאננות וביטחון מופרז  של צה"ל והממשלה. לראשונה חשה החברה הישראלית שאינה חסינה וכל יכולה. חדשים רבים סבא לא היה כמעט בבית, וכל חייל במדי חייל האוויר ששחר ראה הוא קרא:"הנה אבא".

התקופה שגרנו בבאר שבע הייתה תקופה יפה. חברויות עם זוגות צעירים כמונו. טיולים בדרום, ובחופשות נסענו לשדמה ולמשגב דוב לסבא וסבתא. בדרך כלל, בחופשת הקיץ הייתי תקופה ארוכה עם הילדים אצל סבתא ברכה וסבא מקס.

כשסבא השתחרר מהצבא חזרנו לגור בשדמה בבית קטן במשק של מוזס. לאט לאט בנינו את הבית שלנו בסמיכות למשק של סבתא ברכה. סבא עבד במשק עם סבא מקס ואחי רון. לאחר כשנה שהייתה קשה כלכלית סבא החליט לחזור לצבא יום ליפני תאריך החזרה פגש חבר ילדות טוב שלנו, שעבד בתעשייה האווירית והיציע לו לבדוק אפשרות עבודה שם. סבא, בעצה אחת איתי,החליט לעבוד בתעשייה האווירית. אני עבדתי בבית הספר היסודי בגדרות. המשכתי ללמד ולחנך כיתות ז'-ח'. שחר היה שובב גדול ואלנה ילדה שקטה שהייתה מאוד צמודה אליי. הם אהבו מאוד להיות אצל סבתא ברכה. אלה היו בעיקר שנים שהתמקדתי בעיקר בגידול הילדים טיפוח המשפחה.

כשנה לאחר שסבא התחיל לעבוד בתעשייה האווירית נסענו לקולומביה במסגרת עבודתו. סבא נשלח כיועץ לחיל האוויר הקולומביאני. התקופה הראשונה לא הייתה קלה. ארץ זרה ושפה זרה, עם מנהגים אחרים. שחר ואלנה למדו בבית הספר היהודי. שחר וסבא למדו לדבר ספרדית. אני למדתי בעיקר מעוזרת הבית שלי. אלנה לא דברה כמעט ספרדית בהתחלה, ולאט לאט התגברה על מחסום השפה כי למדה גם לקרוא ולכתוב בעברית. הילדים למדו מקצועות עבריים עם מורות ישראליות כשהילדים המקומיים למדו מקצועות שקשורים לתרבות ולמורשת הקולומביאניות. קולומביה ארץ יפיפייה, ירוקה ועשירה במים ואוצרות טבע אך עם פערים חברתיים שקשה לתאר. הרבינו לטייל בארץ ונהנו מאוד מהתקופה שם.

מלחמת לבנון הראשונה פרצה כשהיינו שם. המרחק מהארץ הקשה מאוד ריגשית. זו הייתה פעם ראשונה שהיינו מחוץ למדינה כשהייתה מלחמה בארץ וההרגשה הייתה מוזרה מאוד.

בדרך לארץ, עשינו טיול מדהים בלתי נשכח. טסנו לפנמה טיילנו בה, ובמיוחד מדהים לראות את תעלת פנמה שמחברת בין האוקיינוס השקט לאוקיינוס האטלנטי ומאפשרת לאוניות לעבור בגלל הפרשי הגבהים של מי הים בין שני האוקיינוסים. משם המשכנו לארצות הברית ועשינו טיול לאורך כול החוף המזרחי שלה. פלורידה מלאה אטרקציות לילידים החל מדיסני וורלד, פארקי מים וכולי. כולנו נהנו וזו הייתה חוויה במיוחד לילדים. המשכנו לוושינגטון הבירה ומשם "לאלף האיים" ומפלי הניאגרה. רוב הטיול היה  ברכב בנופים מדהימים. סיימנו את הטיול בניו יורק. ליפני הטיול, חששנו שלילדים יהיה מאוד קשה. אך כרגיל, הם היו מדהימים כמו הכול הטיולים קצרים כארוכים. חזרה לארץ והסתגלות מחדש לא הייתה קלה. הילדים התרגלו למשמעת ונורמות התנהגות אחרות. חזרתי ללמד בבית הספר וחינכתי את שחר שנתיים. זמן קצר לאחר מכן סיימנו את הבית ונכנסנו לגור בו. זה היה  בית שבנינו אותו "בעשרים אצבעות". סבא עשה חשמל אינסטלציה צבע ועבודות רבות לבד ובעזרתי, כדי לחסוך כסף. אהבנו מאוד את הבית ועשינו גינה יפה מסביבו.

שחר ואלנה למדו בבית הספר היסודי בגדרות. שחר למד בתיכון באורט רחובות, ואלנה למדה בתיכון בבאר טוביה. שחר המשיך בעתודה האקדמית ולמד הנדסת תעשייה וניהול באוניברסיטת בן גוריון. לאחר מכן המשיך בשירותו הצבאי. הוא התחיל בחיל השיריון והמשיך כקצין מודיעין. עם סיום שירותו הצבאי המשיך ללמוד הנדסת תעשייה וניהול לתואר שני. אלנה למדה אחרי שירותה הצבאי פסיכולוגיה, התוודעה לשיטות טיפול אלטרנטיביות והפסיקה את לימודי הפסיכולוגיה, וכיום, מסיימת תואר אקדמי בחינוך ומשאבי אנוש.

במקביל לתקופה זו, המשכתי את עבודתי כמורה ומחנכת. רציתי לממש את שאיפתי ללמד בבית ספר תיכון, ועברתי ללמד בתיכון על שם יצחק רבין בגן יבנה. בית הספר היה חדש, ואיפשר לי להשפיע ולהטביע חותמי. המשכתי כמחנכת, מורה לספרות ורכזת מקצוע. ראיתי בהוראה יעוד ושליחות, דרך  להעביר את הידע הרב שלי, הערכים בהם אני מאמינה ואהבה רבה מאוד לתלמידים ולמקצוע.

כך יכולתי לשלב בדרך הטובה ביותר בין משפחה ועבודה.

במדינת ישראל שמתפתחת ומתחזקת אירועים בעלי חשיבות רבה. מאבקי טרור קשים עם הפלשתינאים השואפים לעצמאות מדינית. התרחבות ההתיישבות ביהודה,שומרון וחבל עזה. מלחמת לבנון הראשונה פורצת 6.6.1982-29.9.1982 מבצעיים צבאיים כמו הפצצת הכור הגרעיני בעירק. במלחמת המפרץ הראשונה בחורף 1991-1990 ספג העורף לראשונה טילים שנפלו בגוש דן והסתבר שמעתה ואילך ישתנה אופי המלחמות. מבצע חומת מגן בשנת 2002, מלחמת שלום הגליל מ- 12.7.2006 עד ה- 14.8.2006. לאחר פינוי סיני בעקבות הסכם השלום עם המצרים שנחתם ב- 26.3.1979. רצועת עזה נשארה בשליטה ישראלית. ב- 26.10.1994, נחתם הסכם השלם עם ירדן. לאחר ההתנתקות מרצועת עזה בקיץ 2005, פרצו מבצעיים צבאיים: עופרת יצוקה בחורף 2008-2009. מבצע עמוד ענן בשנת 20121 ומבצע צוק איתן בשנת 2014. עורף וחזית הפכו מיקשה אחת בגלל השימוש בטילים.

יחד עם זאת, נשמרה שיגרת החיים במדינת ישראל. המדינה שגשגה כלכלית רמת החיים עלתה. ליפני כ- 15 שנה עברנו לגדרה אותה אנו אוהבים מאוד. שחר ואלנה התחתנו, וגם הם גרים בגדרה. נולדו לי 6 נכדים ונכדה: זיו, אריאל, ליאור, יאיר, דעאל, מורן ונועם. כל משפחתי הקרובה גרה בגדרה. אנו נהנים מאוד מקרבה זו, וכולנו נתרמים. לאחר 45 שנות הוראה פרשתי בהרגשה שהגשמתי את יעודי. ועתה, יש לי זמן ליהנות בלי לחץ. לעשות מה שאני אוהבת: ללמוד,לקרוא,לצפות בהצגות רבות, אירועי מוזיקה תחביבים שונים,טיולים וכולי ועזרה ובילוי עם נכדי ומשפחתי. וכן גם להתבטל ולא להרגיש אשמה.

כמי שנולדה בתש"ח והתבגרה יחד עם מדינת ישראל, אני חוגגת עימה 70 שנה, חשה מחוברת מאוד למדינת ישראל, אוהבת אותה, עם כל הקשיים שיש.

אני מאחלת למדינת ישראל ולתושביה שלום וביטחון, שגשוג כלכלי, צמצום פערים חברתיים וכלכליים. אני מאחלת לי ולמשפחתי בריאות אושר ושמחה והגשמת כל משאלותיהם ותקוותיהם.

"כאן ביתי פה אני נולדתי במישור אשר על שפת הים, כאן החברים איתם גדלתי ואין לי שום מקום אחר בעולם…

כאן נולדתי כאן נולדו לי ילדי כאן בניתי את ביתי בשתי ידי… כאן את כל שרי אני ניגנתי והלכתי במסע לילי כאן בנעורי אני הגנתי על חלקת האלוהים שלי."  / מילים ולחן: עוזי חיטמן.

הזוית האישית

הסיפור תועד במסגרת מפגשי תכנית "הקשר הרב דורי" בבית הספר.