מאגר סיפורי מורשת

שמי ליליאן פרנקל לבית אפרתי. נולדתי בעיר סוס (סוסה) בתוניסיה בשנת 1939. העיר סוס הייתה חלק של פרובינציה רומית (המקומות שהרומאים כבשו) והיא עיר נמל. גדלתי בעיר הבירה של טוניסיה, טוניס. המפה ניתן לראות היכן גרה סבתי בהיותה בת 7.

תוניס שוכנת קרוב לשרידי קרתגו – קרתגו הייתה עיר ומעצמה בנומידיה והתחרתה בשלטון הרומי שניהל מלחמה עיקשת נגדה ולבסוף כבש אותה והרס אותה לחלוטין והפכה לפרובינציה רומית.

הוריי הם אלברט (אברהם) אפרתי (Frati) ונינה גז. אני יודעת רק את שמות הסבים והסבתות משני הצדדים ולא מעבר לכך. שמותיהם מצד אבא הם: נתן אפרתי, לילה סרפתי. מצד אימא: דוד גז ושמחה.

תעודת הזהות של סבא רבא

תעודת גמר של סבא רבא

תרגום התעודה: "אני, מנהל בית הספר התיכון הגבוה של עיר ספקס מאשר כי אלברט פראטי שנולד בספקס באחד לאוקטובר 1904 היה תלמיד בבית הספר התיכון מה-1 באוקטובר 1919 ועד 30 ביוני 1922. התנהגותו ועבודתו היו משביעי רצון."

אנחנו ארבעה ילדים: נתן הבכור (על שם סבא מצד אבא), דוד (על שם סבא מצד אימא), אני (ליליאן לילה על שם סבתא מצד אבא) ואחותי סימון שמחה (על שם סבתא מצד אימא). עליתי ארצה בשנת 1959, בגיל 20. שני אחיי הגדולים היגרו לשוויץ ושם הקימו משפחות. כך נגרם פיצול במשפחה. הדבר גרם לעצב רב אצל הוריי שכל חייהם היו מפוצלים בין שוויץ לישראל.

התחתנתי עם ברל פרנקל, יליד פולין ששרד את השואה, כשלוש שנים אחרי עלייתי. נולדו לנו שלושה ילדים: דוד (על שם אבא של ברל), מלכה (על שם אמא של ברל) ודפנה. למדתי באוניברסיטה העברית בירושלים בתחום מדעי הרוח (היסטוריה כללית וספרות צרפתית) וסיימתי עם תואר שני. בנוסף, למדתי בבית ספר לספרנות ועבדתי כספרנית, תחילה בספרייה הלאומית בירושלים, לאחר מכן בספרייה הרפואית בהדסה –עין כרם. בהמשך ניהלתי את הספרייה הרפואית באוניברסיטת בן-גוריון. בד ובד עבדתי תקופה מסוימת כמורה לצרפתית. יצאתי לגמלאות בגיל 65 ומאז אני עסוקה בעזרה בגידול נכדיי ומטפחת תחומי עניין כמו: ציור, קרמיקה וברידג'. אני מתגוררת כיום בדיור מוגן לא רחוק מירושלים ומתנדבת בכל מיני מסגרות כמו עזרה בספריה, עזרה לדיירים ועוד.

מאז שהייתי בת 14 רציתי לעלות לישראל כי הבנתי שאני שונה מחברותיי הנוצריות ולא רציתי לחיות במעמד זה. התחלתי בגיל 15 להשתתף בשיעורי עברית שנתן שליח ישראלי מהסוכנות היהודית. רצית לעלות כבר בגיל 16 וכתבתי לסוכנות היהודית בירושלים מכתב ובו שאלתי מה עליי לעשות. הנציג שטיפל בשאלות מסוג זה וידע צרפתית ענה לי דרך ערוץ הרדיו ששמו היה "קול ציון לגולה". הוא המליץ לי לסיים את לימודי התיכון שלי ולעלות לישראל רק אחרי שתהיה לי תעודת בגרות. התאכזבתי אך לא ויתרתי והמשכתי לקרוא חומר על ישראל, למשל: ספר שכתבה יעל דיין על חייה כחיילת בשירות חובה וספר על קיבוץ דגניה שהלהיב אותי ונטע בי הרצון להיקלט לקיבוץ לכשאעלה ארצה. כוונתי הייתה לעלות בגפי, אך כיוון שבאותה תקופה הקהילה היהודית הייתה בתהליכי עזיבה עקב הפיכתה של תוניסיה למדינה מוסלמית עצמאית, גם הוריי ואחותי החליטו לעלות ארצה. עלינו ארצה בשנת 1959 ונשלחתי יחד עם אחותי לקיבוץ מעגן מיכאל ללמוד עברית ולעבוד. הוריי נשלחו לקריית גת. רציתי להיקלט בקיבוץ כחברת קיבוץ אך בקשתי לא נענתה, סירוב זה גרם לי עצב רב. בלית ברירה החלטתי להמשיך בלימודי ונרשמתי לאוניברסיטה העברית בירושלים. הקליטה הייתה מאוד קשה בגלל כמה סיבות: חוסר ידע בשפה העברית (הקיבוץ והאולפן ציידו אותי בידע מצומצם ביותר בשפה העברית), הרגשת זרות קשה בחברה הישראלית (הצברית) ומחסור באמצעי קיום (לא היה לי כסף למחייה).

למרות קשיים אלה שמחתי לחיות בישראל כחלק מהעם היהודי ולא התחרטתי שלא בחרתי להגר לצרפת.

הזוית האישית

ליליאן: אני מברכת על תכנית הקשר הרב דורי שאפשרה לי לספר לנכדיי את הסיפור האישי שלי כי לא תמיד אנו מתפנים לספר סיפורים מן העבר, או מפאת חוסר זמן או מתוך חשש לשעמם את הדור הצעיר.

אלון ואמיר: אנו שמחים מאוד להשתתף בתכנית הקשר הרב דורי, בעזרת תכנית זו נפתחתי אל העבר המעניין של סבתי היה לנו מאוד מעניין בתוכנית זו.