מאגר סיפורי מורשת

רקע משפחתי

קוראים לסבתא שלי לאה והיא קרויה על שם סבתה שנפטרה חודש לפני פרוץ מלחמת העולם השנייה. סבתי נולדה בפולין בעיר לודז'. בארץ היא גרה עם הוריה (משה ונחמה) ואחיותיה (רות וציפורה) בתל אביב בשיכון הסתדרות, בדירה בת חדר וחצי קטנה. הבית שלהם היה מאוד חמים ולמרות שהיה קטן התארחו בביתם אורחים רבים. בבית היו מקלחת ושירותים. את הכביסה תלו על חבלים מחוץ לחלון. ליד הבית הורי סבתי הקימו לול קטן לשתי תרנגולות וגינה שבה שתי ערוגות והם גידלו בה ירקות. סבתי ואחותה ציפורה שיחקו עם ילדי השכונה במשחקים שיצרו מפרי הדמיון כמו, קלאס, חמש אבנים שאספו מחצץ, מחבואים ועוד. סבתי גדלה במשפחה דתית אך לא בשכונה דתית. זכרון ילדות של סבתא הוא שאמה נהגה לקחת אותה ואת אחיותיה במשאית שהייתה מגיעה עד חוף הים בתל אביב והן היו חוזרות גם כן באותה הדרך.

הבנות לבשו בגדים יפים שקיבלו מדודותיהן מארצות הברית וסבתא רבתא נחמה הייתה מתקנת אותם כדי שיתאימו להן, או שהייתה מקבלת בד מקרובי המשפחה האלו ותופרת בגדי שבת, ובגדים ליום חול. אביה של סבתי, משה, עבד בסולל בונה ובנה את הארץ ואמה נחמה, למרות שסיימה תיכון עברי ששמו תרבות וגם סמינר למורים בית יעקב והוסמכה להוראה, הייתה עקרת בית וטיפלה בילדיה.

זכרונות ילדות

לסבתי היו הרבה חברים והם כחבורה תמיד נפגשו ליד אחד מבתי החברים. הם שיחקו מחניים, מחבואים, תופסת ועוד. בשעות הפנאי של סבתי, שאהבה מאוד קריאת ספרים, היא הייתה משחקת עם אחיותיה, נפגשת עם חברות, ובנוסף עזרה לאימא שלה בטיפול באחיות. סבתי למדה בבית ספר אילון עד כיתה ד', שהיה רחוק בהליכה של 45 דקות לכל כיוון. כשהייתה בכיתה ד' המשפחה עברה לגור בגבעתיים וסבתי למדה בבית ספר גורדון ולאחר מכן בתיכון גבעתיים. בבית הספר למדה עברית, מתמטיקה, אנגלית, ספרות, לשון, תנ"ך ועוד. בבית הספר המשמעת הייתה רצינית וקשוחה. העונשים היו העתקת פרקים בתנ"ך. לא הייתה להם תלבושת אחידה. בבית הספר היו טיולים ובסוף כיתה ח' גם טיולים עם לינה. סבתי זוכרת יותר מכולם את המורה ירדנה הדס שהייתה לה השפעה מיוחדת עליה. המקצועות שסבתא אהבה מאוד היו מתמטיקה ותנ"ך. בבית הספר לא היו חדרי אוכל והם הביאו את האוכל מהבית. המאכל האהוב על סבתי היה איטריות עם גבינה לבנה. לא היו הרבה ממתקים בבית, אבל שוקולד היה.

שנות העשרים

כשמלאו לסבתי 18 שנים והגיעה שנת הגיוס, היא התגייסה לצה"ל ושירתה במפקדת רל"ש ובנוסף תוך כדי הגיוס שירתה בהדרכת עולים חדשים שהגיעו מתימן. היא אהבה מאוד את השירות הצבאי שלה.

כשמלאו לסבתי עשרים, המוזיקה הפופולרית הייתה שירים ישראלים של אותה תקופה, ומוזיקת ריקודים של זמרים מארצות הברית. סבתי וחבריה התכנסו בימי שישי ובמוצאי שבת בבתים וערכו מסיבות ריקודים ושירה (בכל פעם בבית חבר אחר). הם רקדו ריקודים סלוניים וריקודי עם שהיו מאוד אהובים עליהם. באותה התקופה רקדו סלואו שהיה מתנגן כמוזיקה שקטה יותר, איטית, והצעדים היו צעד אחד לימין וצעד אחד לשמאל וככה חוזרים על התנועה. בריקודי עם רקדו דבקות ובנוסף ריקודים עממים שדומים למוזיקת השירים שדומה לתקופתנו. סבתי הייתה אחת הרקדניות בלהקת העלומים, ובימי העצמאות ובחגים הופיעה על במות ההרקדה. הריקודים היו לצלילי שירה ומוזיקה של אלביס פרסלי, פול אנקה ולהקת הפלטרס. ומוזיקה ישראלית שושנה דמארי, יפה ירקוני, ישראל יצחקי ועוד. סבתי במיוחד אהבה את להקת הפלטרס וכמו כן את פול אנקה. האופנה הייתה אופנה מאוד צנועה ולא מיוחדת, הבנות לבשו חצאיות רחבות (לא צרות) והבנים לבשו חולצות מכופתרות.

פעם לא היו להם טלפונים והתקשורת הייתה מפגישה לפגישה בין החברים או בביקורים שבאו אחד לשני ללא הודעה. בתקופה יותר מאוחרת כשסבתי הייתה בת 21, היו בתים בהם טלפונים כבדים. הבילוי הנפוץ היה ביקורים אחד אצל השני ובנוסף היו סרטים, וכשהיה זמן פנוי היו הולכים להצגות יומיות. כאשר היו צריכים להגיע למקומות רחוקים הם התניידו ממקום למקום באמצעות אוטובוסים ומוניות שירות וכך הגיעו לכל מקום שהיה מרוחק.

אהבה ומשפחה

הקשר בין בני זוג נוצר תוך כדי פגישות של כל החבורה, כשהיו מתאספים, בכל פעם אחד החברים הוסיף עוד חבר לחבורה וכך נוצרה קבוצה גדולה של חברים ובמשך הזמן נוצרו חברות בין בנים לבנות. היציאות והפגישות היו בדרך כלל בתוך הקבוצות או מספר זוגות שהלכו ביחד לסרטים. סבתא הכירה את בעלה (סבי חיים ז"ל) בין החברים. לסבתי ולסבי נולדו שני ילדים: אימא שלי איילת, ודוד שלי דרור. בהמשך אמי ודודי הכירו את בני/בנות זוגם והולידו ילדים. וכך לסבתי יש כיום חמישה נכדים. אנחנו גרים בכפר סבא, דודי ומשפחתו גרים בהוד השרון וסבתי ברעננה, כך שאנחנו קרובים ומתראים הרבה.

ההורים של סבתא לא העמידו לבנות חוקים, אלא קבעו דברים מוסכמים, כגון – הבנות היו צריכות לחזור עד 12 בלילה. סבא רבא וסבתא רבתא שלי ידעו בכל רגע היכן הבנות, לאן הן הלכו ועם מי. בין ההורים לילדים הייתה פתיחות וקרבה מאוד גדולה. סבתי יכלה לדבר עם הוריה על כל נושא, אם זה היה ספרות, תנ"ך, משחקים, תכנים מיניים, לימודים, חברויות ועוד. לעומת זאת לא בכל בית זה היה כך. היו בתים שלא הייתה בהם פתיחות והיה קשה לילדים לשתף את ההורים והשיחות היו מאוד שטחיות. ההורים של סבתי היו מעורבים מאוד בחיים שלה ותמכו תמיד בכל מצב. אם היה עצב, שמחה או כל דבר אחר ועזרו לסבתא ולאחיותיה לפתור בעיות של כל גיל. סבתי ומשפחתה היו נוהגים לטייל בעיר, היות והיו משפחה מסורתית ובארוחות שישי היו עושים ארוחה משותפת עם המשפחה בליווי שירים.

עלייה, תקומה, התיישבות

סבתי נולדה בפולין עם תום מלחמת העולם השנייה בשנת 1945. הוריה היו ניצולי שואה אשר חיו בגטאות ולבסוף הצטרפו לפרטיזנים של בלסקי. כשסבתי והוריה הגיעו מפולין בדרך לא דרך לאיטליה, לאחר שעברו מספר מדינות ללא אשרות מעבר בין מדינות, באיטליה הקימו קיבוץ שהיה תחנת מעבר לעלייה לארץ. סבתי ומשפחה גרו באיטליה (רומא) עד סוף שנת 1949. מאיטליה הגיעו בסוף 1949 לנמל חיפה באונייה שבה רבים מהעולים לארץ חלו במחלות ים. אימא של סבתא חלתה במחלת ים שהייתה מלווה בחום והקאות. באונייה היו הרבה מאוד אנשים, הייתה צפיפות גדולה.

מנמל חיפה העלו אותם למשאיות ובנסיעה של מספר שעות הגיעו לבית עולים, מעברה בבאר יעקב שאכלסה עולים ממספר מדינות (תימן, מרוקו, איטליה ועוד). התנאים היו מאוד קשים. לא היה מספיק מים, היו הרבה מחלות (בין היתר, סבתא נדבקה במחלת עיניים מילדי עולים אחרים), בקושי היו תרופות לרפואה. אחד הדברים שמאוד השתדלו לשמור עליו הייתה ההיגיינה, ולמרות זאת רבים חלו. הציוד שהיה ברשות העולים היה דל. ארגז המכיל בתוכו מעט ביגוד ועוד מספר חפצים. הם ישנו על מיטות מתקפלות צבאיות באוהלים. ואחר כך עברו לצריפים שיהיה יותר נוח. לאחר שהייה של שנתיים במעברה, הסוכנות היהודית עזרה להם לרכוש דירה בת חדר ומטבחון שהפך לחצי חדר. החיים היו קשים מאוד מבחינה כלכלית. סבא רבא שלי עבד מאוד קשה וכן גם סבתי שבהתחלה הייתה תופרת שמלות לאיווניר.

הזוית האישית

הנכד ליאור: היה לי מאוד כיף לעשות את העבודה עם סבתא. זה היה גם מגבש. גיליתי הרבה דברים שלא ידעתי על סבתא ועל המשפחה.