מאגר סיפורי מורשת

שמי חיה קריו. נולדתי בבוקרשט, רומניה למרכוס ישראל, בעל בית מלאכה למברשות ואחר כך נגר, ולאורונקו (זהבה) עקרת בית שהנחתה את המשפחה בכישרון ובאהבה רבה. אחות לברכה המתגוררת כיום בארגנטינה.

אני נשואה למיכאל קריו אשר אותו פגשתי כשלמד לימודי הנדסת כימיה בטכניון (הוא הגיע ללימודים בחיפה מירושלים ואני, שלמדתי באוניברסיטה העברית בירושלים התגוררתי באזור חיפה. מקריות משמחת כך הכרנו והקמנו משפחה נהדרת).

אנחנו הורים לדניאל, ד"ר לתורת המשחקים ולעידית אמא של עומר ד"ר לביולוגיה. סבים לששה נכדים ביניהם שלושה גרים בנס ציונה ושלושה גרים בסידני (אוסטרליה). כולם נהדרים ואהובים.

ברומניה היה שמי איזבלה, מאז עלייתנו אני נקראת חיה על שם קרובת משפחה שנספתה באניית המעפילים "סטרומה".בבוקרשט התגוררנו בחצר עם עוד שתי משפחות אתן שמרנו על קשר גם לאחר העלייה ארצה. אני עדיין בקשרי תקשורת עם בני אחת המשפחות המתגוררת בארה"ב.

מקור הסבים משני הצדדים מטרנסילבניה שעברה מרומנה להונגריה ולהפך מספר פעמים וכך זכינו לרכוש עוד שפה ומטבח רומניהונגרי מצוין. לרשות המשפחה היה בית מחולק לשניים: חלק למשפחת מוזס, סבא עקיבא וסבתא אסתר, הורי אמא ומעבר למסדרון גרנו אנחנו. למרות שהסבים שלי ואמא היו שומרי מצוות ואבא רחוק מאד מכך הסתדרו ביניהם יפה.

תעודת המסע מרומניה. המסמך היחיד שאתו עזבנו את המדינה הנמצא בארכיון הרומני

לפני קום המדינה הדירה של הסבים שימשה מקלט ללילה או יותר לצעירים חלוצים שהיו בדרכם לארץ. הסבים הצטיינו בנתינה לזולת, הייתי אומרת שסבתא אסתר הייתה ממש צדקת. נושא הנתינה והמסירות היה ערך חשוב ביותר במשפחה, עבר מדור לדור ואני מקווה שימשיך עם הנכדים. מסירותה של אמא להוריה בחייהם ובזקנתם, ולי שזכיתי להיות בחברת הורי עד רגעיהם האחרונים. גם ילדיי עידית ודני שהיו לידינו ברגעים מאד קשים משמרים ערך זה. חשוב לי להעביר לנכדי ערך חשוב זה של אהבת ההורים והקרבה אליהם לאורך כל הדרך.

במלחמת העולם השנייה אולץ אבא שלי, מרכוס, על ידי שלטונות רומניה האנטישמים לעבוד עבודות כפיה בכריית תעלות בכל מזג אויר וכך חלה באישיאס מחלה שלוותה אותו בהמשך חייו. בשעה האחרונה לחייו, הזה מטוסי קרב מפציצים אותנו וביקש שאתרחק מהחלון כדי שלא אפגע. הוא מת דקות מספר לאחר מכן כשזכיתי להיות האחרונה שתיקשר אתה. תמיד אזכור אותו באהבה רבה.

אבא שלי הרגיש מצוין ברומניה. מצבו הכלכלי היה שפיר, אהב כדורגל אהבה שלוותה אותו כל חייו. (כיון שלא היו לו בנים התלוויתי אליו למשחקי כדורגל של הקבוצה האהובה עליו בארץ מכבי חיפה ואפילו קנה לי מנוי  שאתלווה אליו בקביעות למשחקים. מאז אני מבינה היטב את המשחקים, אבל ממש לא אוהבת כדורגל בלשון המעטה).

אבא החזיק באופנוע. זכור לי שהיה מסיע אותי לגן ולביה"ס (פעם ביום שלג סוער היינו היחידים שהגיעו ללימודים). מדי פעם טס לרגל עסקים לאוראדיה  שבטרנסילבניה. פה ושם פקדנו את מרחצאות פליקס שאהובים על ישראלים גם כיום. החיים האירו לו פנים ולמרות האפשרות לקבל סרטיפיקט עליה לארץ שהמשפחה רצתה לשלוח הוא סרב. אגב הייתה לו משיכה מיוחדת לגדג'טים ולמוצרים חדשים: בישראל היה בין ראשוני בעלי מכונית, טלוויזיה, שעון דיגיטאלי  ועוד. כמובן שההורים נסעו פה ושם לחו"ל וכל זאת ממלאכת כפיים וחריצות.

כשנולדה אחותי ברכה הייתי בת ארבע וחליתי בשעלת. נשלחתי לקרובי משפחה בכפר כדי לא להדביק את התינוקת. אני זוכרת ירידה מהרכבת בקלוז השרופה ממלחמת העולם השנייה ואת הכפר היפה אליו הגעתי. בסופי שבוע הלכנו להפקיד מאכלים בתנור השכונתי לשמירה על החום.

חולה בשעלת בגיל  ארבע וחצי, חופשה בכפר uj var,  לשם נשלחתי כדי לא להדביק את אחותי התינוקת.

בכפר גם דרכתי בנחיל דבורים – איך אפשר לשכוח דבר כזה

מלכת אסתר בת חמש בחצר הבית ברומניה

זוכרת את שמלת הטאפט הורודה המרשרשת,את הגלימה והכתר מעשה ידי אמא וסבתא האוהבות והמוכשרות.

העלייה ארצה

עלינו לישראל ב – 16 באפריל 1950, שבוע לפני יום הולדתי השמיני. אבא הרגיש מצוין ברומניה, הייתה לנו אפשרות לעלות לפלשתינה שלפני המדינה בזכות בני משפחה שכבר היו בארץ, אבל הוא לא רצה לממש זאת. עם כיבוש רומניה בידי הסובייטים וה"בקשה" שהתבקש להפיץ עיתונים של המפלגה הסובייטית החליט אבא למהר ולהגיש בקשת עליה וכך מימש את הזכות ועלינו לישראל.

הגענו לארץ לאחר מסע של כשבוע מנמל קונסטנצה שברומניה שהעלתה אלפי יהודי רומניה בשנות החמישים. היה צפוף, אבל החלום התגשם. הגענו בשבת ה-16 באפריל 1950. האנייה עגנה כל השבת מול חיפה. לעולם לא אשכח את המראה המיוחד של חיפה הפרושה על ההר ואת אורות העיר המנצנצים אלינו, העולים הממתינים ליציאת השבת להתאחד עם משפחתנו. כשירדנו מהאנייה המתינו לנו קרובי המשפחה שעלו לארץ עוד בתקופת הבריטים. הדודים שהיו בארץ עזרו לנו בעצות מניסיונם והתלכדנו כמשפחה.

לפני שהתאחדנו איתם עברנו רישום וחיטוי ב D.D.T  כמו כל העולים שבאו מארצות שונות. החיטוי אולי לא היה נעים, אבל לקחנו זאת כמובן מאליו שלא כמו עולים מארצות מסוימות שעד היום מנפחים את העניין כאילו כוון אישית נגדם. בתעודת הזהות שלי הופיעה שנת הלידה, אבל החודש והשנה סומנו ב 000 כנראה מקוצר זמן התבוננתי היטב בתעודת המסע שלנו ושם רשומה רק שנת הלידה ללא פירוט יום.

זיכרונות מתקופת הצנע

תקופת הצנע ידועה כזיכרון לא קל. הוריי היו בערך בני 35. התגוררנו ב"דירת גג" שמונה נפשות בחדר עם שירותים על גג בניין ברחוב בן יהודה בחיפה (כשקיבלנו מכתבים מהארץ הכתובת הייתה רחוב בן יהודה פינת השלום. לתומנו חשבנו שנהוג לרשום פינת השלום על כל הכתובת בישראל…). בהמשך אבא בנה מטבח קטן. כל ערב אחד מאתנו, בדרך כלל דודה חנה או אני, צעדנו לצידה השני של העיר חיפה לישון על ספה מתקפלת אצל קרובי משפחה "ותיקים" בארץ. גורלנו שפר עלינו יחסית לרבים אחרים שהגיעו למעברות, ללא מגורים סבירים, משפחה או עבודה.

המשפחה של סבא מיכאל עזבה את תורכיה שם היה להם בית דפוס משפחתי וחיים סבירים והונחתו בחוסר כל למעברת באר יעקב כשהילד היה בן קרוב לשנתיים. בחריצות רבה ובאמביציה ללא קץ שיפרו את מעמדם ועברו לירושלים. תחילה לדירת מרתף בממילא ואחר כך בבית ברחוב יהודה בבקעה. ראובן עבד בבית חולים הדסה בהר הצופים ועלה לשם בשיירות. עם קום המדינה עבר להדסה במערב העיר. לאחר כשלוש שנים נולד בן ציון והחיים המשיכו כשעל הכל מנצחת לוסי החרוצה בעלת החזון וכשרון הארגון.

בתמונה ראובן, לוסי ומיכאל קריו במעברת באר יעקב

מהבעת פניהם קשה לראות את הסבל שסבלו. הם התלבשו במיטב המחלצות וחייכו למצלמה

ברומניה זכיתי ללמוד בגן ילדים עברי של חברת "תרבות" שהקנתה חינוך עברי במזרח אירופה בעברית (אני זוכרת את ציורי חגי ישראל על קירות הגן ואת שם הגננת שהגיעה מארץ ישראל, הגננת פנינה. המילה הראשונה שכתבתי בעברית הייתה סוס, את שירי הגן עדיין שרים בגני ילדים בארץ).

בזכות לימודי העברית בגן הילדים, ידעת לדבר עברית, אמנם קצת מליצית, אבל עם הזמן השתפרתי ועד היום ערך השפה נעלה בעיני. כך יצא שעזרתי למשפחה לתפקד בבירוקרטיה המסובכת בישראל. זו הייתה תקופת הצנע ועזרתי הייתה נחוצה מאוד. הייתי בת 8 ושלא ביודעין, קיבלתי על עצמי אחריות אירגונית על כל שעל המשפחה כיון שידעתי עברית מלימודי בגן הילדים ברומניה (בגילי4-6) מוזר, אבל עובדה שאני גאה בה!

בשל העלייה לא למדתי ברציפות: למדתי כמחצית מכיתה א' ברומניה והשאר בישראל, כך גם עם כיתה ב' כיתה ג' למדתי בשלמותה בעיר גנים (לא עיר ולא גנים, קבוצת בנינים בדרך לקריית אתא) כשבכיתה ארבעה טורים וכל טור הוא כיתה אחרת ועל כולם מנצחת מורה אחת. זה לא היה חריג בתקופת העלייה הגדולה. כיתה ד' לא למדתי כלל (אני תמיד מתלוצצת שאינני יודעת חשבון של כתה ד' כי לא היו די ילדים בביה"ס לאייש טור בכתה.) קפצתי לכיתה ה' ומשם והלאה למדתי ברצף. בשל  מחסור בכיתות לימוד למדנו במשמרות.

חנוכה בכתה ב' בעיר גנים. מטבע הדברים אני, הילדה הגבוהה בגן, בתפקיד השמש בחנוכייה.

הייתי שמחה אם משהו יזהה את הילדים

הלימודים ערך נעלה במשפחתנו. ההורים עשו הכל כדי שנלמד. בזמנו הלימודים העל יסודיים והסמינר היו כרוכים בתשלום. שמחתי לעבור את מבחן הסקר בכתה ח' בהצלחה וכך זכיתי למלגה שפטרה את ההורים מתשלום שכר לימוד. בחרתי בכיתה הפדגוגית שסללה את הדרך בהמשך להוראה, מקצוע שההורים ייעדו לי.

למדתי בביה"ס יסודי "ביאליק" בקרית ביאליק, תיכון קרת חיים, הוכשרתי להוראה בסמינר למורים גורדון בחיפה וקיבלתי תואר אקדמי בלימודי ספרות אנגלית ותולדות האומנות באוניברסיטה העברית בירושלים, המשכתי בתחום תולדות האמנות באוניברסיטת ת"א, גם שם אצל מורים מופלאים. זכיתי ללמוד אצל מיטב המורים שראו בהוראה ייעוד והעבירו את ערך ההשכלה לתלמידים. בבית הספר היסודי התארגנו לפעילות חברתית בסופי שבוע טיולי אופניים בסביבה, חידוני ידע ומשחקי חברה, הכל בכוחות ועד הכיתה והתלמידים ששמחו להשתתף.

עסקתי בתפקידים שונים בהוראה ובריכוז מקצוע האנגלית והחינוך החברתי בבית הספר התיכון אורט חולון. בהמשך פתחתי בקריירה חדשה הדרכתי קבוצות בחו"ל (בגיל 24 הוצאתי קבוצת נוער לsummer school במרגייט שבדרום אנגליה. מסתבר שזה היה רמז לבאות.) ההדרכה פיתחה את הסקרנות והרצון לעוד ידע. במיוחד אהבתי ואני אוהבת העמקה בהיסטוריה, אמנויות ושפות. תחביבי קשורים בנ"ל. אהבה מיוחדת לתיאטרון, קולנוע, אמנויות פלסטיות ואופרה.

מה שעיצב את דמותי היא האחריות שהוטלה עלי עם עלייתנו ארצה. תמיד ציפו ממני למלא משימות ובהצלחה. כמובן שלא נשאלתי אם אני רוצה, מה אני מרגישה וכדומה. אני מניחה שלו זה קרה בימינו היו מתחשבים יותר. זה לא אומר שלא העריכו את המעשים ובטח ובטח שגילו אהבה. כל דור וסגנונו. צריך לגלות סבלנות והבנה גם להורים וגם לדור שיגיע בבוא העת.

במהלך השנים התגוררנו במקומות שונים באזור חיפה שם גרה המשפחה: האחים והאחות של ההורים והסבים. לאחר פטירתו של סבא גיזה כשהייתי בכתה ח', ביום בו הצטלמנו לתמונת מחזור. בסופו של דבר הגענו אל המנוחה ואל הנחלה בקרית ביאליק ברחוב אפרים של מגדל המים שקיים גם בימינו. סבא עקיבא נותר הסב היחיד איתו היינו בקשר הדוק. הוא היה הסב שהביא בביקוריו פירות טרופיים לנכדות, לא ממתקים!

אבא עסק בנגרות, מקצוע לו הוכשר בצעירותו. אמא הייתה עקרת בית שמלבד גידול הבנות, מטלות הבית ומעבר לזה השתדלה ללמוד בקורסים למיניהם להרחבת הידע. השיא היה כשבהיותה בשנות ה- 80 לחייה נרשמה לחוג מחשבים!

לא אחת אני חושבת איך היה נראה מסלול חיי לו נשארנו ברומניה. אני מודה להורי כל יום על ההחלטה הגורלית לעלות לארץ. במבט לאחור האירוע המשמעותי והמעצב בחיי הוא ההחלטה לעלות לישראל והעליה עצמה. לא אוכל לתאר את חיי ברומניה הרודנית שמיררה חיי תושביה ובמיוחד יהודייה. בשל האחריות שהוטלה עלי בגיל צעיר  וביצוע התפקידים בשלימות נחשבתי ועד היום אני נחשבת לאדם אחראי מאד. איש לא דיבר איתי על רגשותיי, על חששות מאי הצלחה ועוד.

האירועים הנ"ל עיצבו את אישיותי לתמיד.

הלימודים היו ערך מקודש במשפחתנו. ההורים עודדו והדגישו חשיבות ההשכלה. שמחתי שעברתי את הסקר בכתה ח' בהצלחה וכך בתקופה שהלימודים היו כרוכים בתשלום חסכנו דמי לימוד בתיכון. בהמשך קיבלתי מלגות לתיכון ולסמינר המורים. אחותי בחרה להיות גננת.

עומר, נכדי, מקבל תעודת הצטיינות בבי"ס ארגמן, נס ציונה

עומר, ההורים והסבים בטיול משפחתי

הזוית האישית

עומר בן גיגי: אני מאוד נהניתי לעבוד עם סבתא ולכתוב את הסיפור שלה. אני חושב שזה מאוד חשוב לשמור על קשר בין הילדים והסבים כי צריך לשמר את הסיפור של בני הגיל השלישי.

סבתא חיה: מקווה שהסיפור המשפחתי מדבר ללבך וכי הערכים שלנו אחריות, התמדה, למידה וקשר משפחתי הדוק ימשיכו באמצעותך ובאמצעות שאר נכדינו.

באהבה, סבתא חיה