מאגר סיפורי מורשת

חווה וקראט – ילדות במרוקו ועלייה לארץ ישראל

עלייה לארץ ישראל

שמי חווה וקראט, עליתי לארץ בשנת 1956 ממרוקו. מרוקו באותה תקופה קיבלה עצמאות, אז עצרו את העלייה. היינו צריכים להזדרז ולעזוב הכל כי להספיק לעלות לארץ. לא עניין אותנו כלום העיקר לעלות לארץ ישראל! ציוניות הייתה אחד הערכים הבולטים אצלנו במשפחה, ולא היינו מוכנים לוותר עליה בשום מחיר.

אני זוכרת שכאשר באנו לעשות עלייה, לעלות לארץ ישראל, לא הסכימו לתת לנו להעלות איתנו את סבא וסבתא לארץ, כי לפני טענתם הם היו זקנים מידיי. סבא וסבתא עלו לארץ בשלב מאוחר יותר, אבל עדיין היה קושי רב לעלות בלעדיהם לארץ, עדיין זכורה לי ההרגשה הקשה, משום שתמיד היינו ביחד במיוחד עם סבא וסבתא הם היו חיים איתנו באותו הבית וכשפתאום הפרידו אותנו מהם, זאת הייתה הרגשה שלא הכרתי בחיים, הרגשה של עצב ואכזבה. כל חיי מאז שאני זוכרת את עצמי חייתי לצד סבא וסבתא ופתאום ביום וברגע שהיה צריך להיות שמח ומאושר, שכל כך חיכינו לו במשפחה במשך שנים רבות, שזה לעלות לארץ ישראל, לארץ הקודש ואז מודעים לנו שסבא וסבתא לא יכולים לעלות איתנו זה היה מאוד קשה ריגשית, לי במיוחד.

לימודים

כאשר עלינו לארץ הייתי עוד ילדה. לאמא שלי היה חשוב מאוד נושא הלימודים ואני חייבת להודות שהתכונה הזאת עברה גם אליי. יש לי חשיבות רבה כלפי כל נושא הלימודים. תמיד אני אמרתי ואני עד היום אומרת לילדים שלי כמה זה חשוב ללמוד עוד ועוד דברים. כל נושא שאתם אוהבים או מתחברים אליו או שסתם מעניין אתכם, לכו ותלמדו אותו, זה רק יעזור לכם. אז ככה, בהתחלה כשרק עלינו לארץ למדתי בבית ספר צוריאל ומשם עברתי לפנימייה דתית לבנות, לאחר מכן כאשר רציתי ללמוד מקצוע, הלכתי ללמוד בבית ספר לאחיות בירושלים. כן זה היה רחוק מהבית ולמשפחה שלי זה היה קשה, איך ממושב קטן בצפון אני פתאום עוברת ללמוד בירושלים. אבל ללימודים הייתה חשיבות בעיניי ונושא הסיעוד מאוד עניין אותי. הייתי מוכנה לעשות את זה ומה שנקרא 'ללכת על זה עד הסוף', למרות כל הקושי. אני בין הראשונים שיצאו ללמוד באותה תקופה. באותה תקופה מרבית הילדים סיימו ללימודים בבית ספר ולא היו הולכים ללמוד הלאה. אותי זה מאוד עניין ולא הייתי מוכנה לוותר על כך וזה השתלם לי מאוד בשנים שאחרי.

עבודה

בהתחלה, לאחר שלמדתי בבית הספר לאחיות וסיימתי את לימודיי בהצלחה. הייתי אחות בבית חולים נהריה ונהנתי מאוד מעבודה שם. אך בהמשך השנים הציעו להיות אחות במושב פקיעין וכמובן שהסכמתי וכך היה. עבדתי כאחות במושב פקיעין 37 שנים. זאת ללא ספק הייתה עבודה חוויתית ביותר.

נכון היה קושי בכל זאת מה שיש היום זה לא מה שהיה פעם. אני הייתי האחות היחידה במושב וכל מי שהיה צריך עזרה בנושא הזה, בכל שעה ביום אפילו בשעות מאוד מאוחרות בלילה היה פשוט יכול לבוא ולדפוק על הדלת של הבית שלי ואני מידי הייתי עוזרת לו. אני אגיד לך את האמת לפעמיים היו אנשים שבאים רק בשביל, באמת לא היו צריכים כלום, ברוך ה' היו בריאים פשוט היו צריכים מישהו לדבר איתו  תמיד הייתי שם בשבילם, הדלת של הבית שלי הייתי פתוחה לכולם כל הזמן.

ילדים ומשפחה

יש לי שבעה ילדים, חמישה שלי ושניים של אחותי שנפטרה. כאשר עלינו לארץ אחותי חלתה מאוד ולאחר מחלה ממושכת היא נפטרה ואני לקחתי את שני הילדים שלה תחת חסותי וגידלתי אותם כאלו היו הילדים שלי, בחום ואהבה. עד היום הם באים אלי עם הילדים שלהם להתארח בערב שישי וזו השמחה הכי גדולה שיש לי. הם לגמרי הילדים שלי ותמיד כששואלים אותי: "כמה ילדים יש לך?" אני אומרת, יש לי שבעה ילדים, כי אין מה לעשות אני גידלתי אותם כמו הילדים שלי ונתתי להם בדיוק מה שנתתי לילדים שלי, לא פחות ולא יותר וזהו הם הילדים שלי נקודה. תמיד אני אמרתי ואני תמיד אומר, משפחה זה הדבר הכי חשוב שיש וזה תמיד לפני הכל. בנוסף לכך יש לי 16 נכדים שהם האושר שלי. ואם יש דבר שאני תמיד משתדלת לשמור עליו והראשון בסדר עדיפויות שלי זה הקשר של המשפחה, לדאוג שתמיד כולם יהיו בסדר ויהיו ביחד, תמיד חשוב לי לדעת  מה קורה עם כולם. אין מה לעשות, קשר של משפחה זה לא משהו שאפשר להזניח, בעיניי יש לזה חשיבות רבה מאוד. כל שבת מישהו אחר מגיע לעשות אצלי שבת. בימי הולדת של הנכדים תמיד אנחנו חוגגים ביחד, פעם בשנה אנחנו גם יוצאים לנופש כולם ביחד.

סדר היום שלי

בגדול אני תמיד עסוקה, תמיד, אני לא אוהבת לשבת ולבזבז את היום שלי סתם ככה. אני מאוד אוהבת לעשות דברים כמו לדוגמא: לבשל, לדאוג לאוכל, תמיד, תמיד, אין מצב שאין אצלי אוכל חם ומבושל בבית. באמת יש לי גם אהבה כזאת לבישול, אני גם אופה הרבה עוגות מאפים וכו'. גם הניקיון מאוד חשוב לי, הניקיון של הבית שתמיד היה נקי מסודר ונעים. יש כמובן הכנות לשבת – שבת בשבילי זה דבר חשוב, הילדים באים ויש אורחים ומאוד חשוב לי שהכל היה מוכן ומסודר לשבת. בנוסף יש לי תחביב, אני עוסקת בקרמיקה שזה משהו שאני מאוד מאוד אוהבת לעשות. זה משהו שהוא ככה בשבילי, לנחת שלי, אני מאוד מחוברת לתחום הקרמיקה ומאוד אוהבת לעסוק בזה.

זיכרון ילדות

יש לי זיכרון ילדות שאותו אני אף פעם לא אשכח, זה היה במרוקו הייתי אז ממש ילדה קטנה ואדם ערבי ניסה לחטוף אותי, אני ממש זוכרת את זה. ישבתי בחוץ בחצר של בית הייתי ילדה קטנה, הייתי בלונדינית, עם עיניים כחולות, עם צבע עור בהיר וככה סתם ישבתי לי לבד בחוץ, בחצר של הבית ופתאום הגיע אדם ובא תפס אותי, לקח אותי איתו והתחיל לרוץ ואז אני לא יודעת איך זה, באמת מאלוהים, סבתא בדיוק יצאה החוצה וראתה את זה שהוא חוטף אותי והיא מידי רצה וצעקה שאנשים יעזרו לה וישר הגיעו אנשים והחזירו אותי הביתה וככה בעצם סבתא שלי הצילה אותי וזה משהו שאני תמיד אזכור למרות שהייתי אז ילדה קטנה.

אני זוכרת את משחקי הילדות שמאוד אהבתי וגם הייתי בהם מאוד טוב כילדה היו משחקי קלאס וחבל. היום, חשוב לי מאוד להקפיד על חגים משותפים עם המשפחה, לשמור על מנהגים מפעם, על מאכלים ועוד. אני מאוד אוהבת את חג הפסח יש בזה תחושה של התחדשות בעיניי.

הקמת משפחה

את בעלי הכרתי כשעבדתי אז בפקיעין. הכרנו בשידוך, חברה הכירה בינינו. ההורים שלי לא התנגדו להפך הם קיבלו ואהבו אותו. אח שלי לעומת זאת כן התנגד, אבל זה לא השפיע על שום דבר. אחרי שנה וחצי התחתנו. הייתי בת 20, התחתנו במושב בחתונה צנועה, יפה ומצומצמת. בגיל 25 נולד לנו הילד הראשון. בגיל 39 נסעתי עם בעלי למרוקו, זאת הייתה חוויה מדהימה לחזור שוב לשכונה, לבית ספר…

בצבא לא הייתי משום שאני הייתי דתיה ובאותה תקופה זה לא היה דבר מקובל, אבל אני זוכרת את מלחמת שש הימים, זאת מלחמה שאני לא אשכח. הייתי אז בהריון ובעלי היה מגיוס ואני זוכרת שהייתי יושבת שעות לידיי הרדיו לשמוע מה קורה. כל טלפון, כל הודעה חדשה שהייתה מגיעה, ישר הייתי קופצת, הייתה תחושת לחץ ופחד איומה.

בעלי זיכרונו לברכה נפטר הוא היה חולה מאוד, אבל היה דבר שהיה חשוב לו מאוד וזה היה להיות בחתונה של הבן הבכור שלנו והוא זכה לכך הוא היה בחתונה ולאחר מכן הוא נפטר.

תמונות מאלבום משפחתי

באמצע למעלה הזמנת החתונה של חווה: הורי בעלה, רחל ומרדכי וקרט, מצד ימין ההורים שלה, רחל ומרדכי פרץ, מצד שמאל השאר תמונות מאירועים משפחתיים.

חפצים יקרים לליבי

יש לי כמה חפצים שהבאתי ממרוקו: מלחייה, קומקום ושתי ציפיות לכריות, הבאתי אותן מהבית במרוקו ןאני עדיין שומרת אותם אצלי.

 הקומקום לתה ממרוקו

מלחיה ממרוקו

אוסף הבובות שחווה יוצרת

הזוית האישית

שחר שיין השתתפה בתכנית הקשר הרב דורי עם חווה וקראט ותעדה את סיפור ילדותה ועלייתה ממרוקו לישראל.

שחר: בסיפור מתוארים חייה של חווה וקראט מימיי ילדותה במרוקו ועד ימיי חייה כיום. על החוויות, הזיכרונות ואוסף שלם של תובנות שיש לה ממסע חייה. מסופר על עלייתה לארץ, הקשיים המלווים בכך, עיסוקיה בעבר וכיום, תחביבים אישים שלה, חיי משפחתה ועוד.