מאגר סיפורי מורשת

אוצר אנושי מתוכנית הקשר הרב-דורי

סיפורה של אורה אוליביה סבתא שלי

סבתי ואני
סבתי כשהייתה קטנה
סיפור משפחתי- עומרי פוקס

סבתי מספרת על הוריה ועל ילדותה:

הורי ואני נולדנו בבצרה שבעירק, ובשנת 1950, במלאת לי שנתיים, עלינו לישראל, במסגרת העלייה הגדולה של יהודי עירק בעקבות הפרעות ביהודים. הורי שמעו לאחר מכן, שבן דודי נתפס ונתלה בחוצות העיר, נעצר על כך שהיה חבר בתנועה הציונית. המשפחה שלהם לא הסכימה בזמנו לעזוב את עירק.

הורי, עליזה ועזרה, הכירו ונישאו בעירק. אז היה נהוג להינשא לבני דודים או באמצעות שדכן. הורי היו חברים בתנועה הציונית בבצרה וזאת למרות האיסור להשתייך לתנועה. במסגרת התנועה נערך יום שייט על נהר הפרת, אבי ראה אז את אמי שמצאה חן בעיניו. הוא שלח שליחים אל הוריה. ולאחר זמן מה הם נישאו בחתונה צנועה בחוג המשפחה, בבית הכנסת המקומי. עם שמלה מדהימה ועם שושבינות.

העלייה לארץ הייתה מאוד קשה, המשפחה חיה בתנאים לא נוחים, במעברת "שערי עלייה". אני לא זוכרת כלום מתקופה זו רק מסיפורם של הורי. לאחר מכן העבירו את המשפחה לקיבוץ אשדות יעקב, לכפר סבא ומשם ליפו.

בארץ

ביפו למדתי בבית ספר היסודי "שבי ציון" , כשבכיתתי למדו גם תלמידים ערביים והאינטראקציה בינינו הייתה טובה. כשהייתי בכיתה ז' עברה המשפחה להתגורר ברח' בן יהודה בתל אביב, מעוז "האצולה" הייקית. המעבר למרכז תל אביב היה עבורי קיצוני מנטלית ותרבותית. בל נשכח שאלו היו שנות ה-50-60. בימים ההם הפערים בין מזרחים לאשכנזים היו גדולים. התביישנו שידעו שהורינו שומעים מוסיקה מזרחית/ערבית. ברמת אביב למדתי בבית ספר התיכון "אליאנס". רוב התלמידים שם היו אשכנזים וביניהם אנגלו סקסים ובני שגרירים. יוצאי עדות אשכנז נחשבו, או החזיקו מעצמם, כמתקדמים ונאורים יותר. וכך אני תפסתי אותם. לא ידעו שאני עירקית, ולא אשכח שצחקו על איזו ילדה בנוכחותי ואמרו "עירקית כזו". התביישתי במוצאי ולא סיפרתי שאני עירקית. וזאת למרות שאני אישית לא הרגשתי רגשות של קיפוח.

סבי צביקה

אמו של צביקה נולדה בגרמניה ואביו נולד בפולין ועלו ארצה בשנות השלושים, לפני שהחלה השואה. הם הכירו ונישאו בארץ. צביקה (סבו של עומרי) נולד בתל אביב ולמד בבית ספר יסודי בית חינוך בצפון ת"א כשנקרא לאחר מכן א.ד. גורדון (כשבבית סיפרו למד אריק איינשטיין והם שחקו כדורסל באותה קבוצה בבית הספר ולאחר מכן בקבוצת הפועל תל אביב). בתיכון למד בעירוני א' ובאוניברסיטת ת"א.

סבתי מספרת על נשואיה: לאחר סיום לימודי התיכון בבי"ס אליאנס ברמת אביב קיבלתי פטור מהצבא והתחלתי ללמוד באוניברסיטה שם הכרתי את בעלי (לשעבר) צביקה סטריקובסקי. כשהכרתי את צביקה הערצתי אותו- שחקן כדורסל, מנגן על פסנתר עם ידע גדול בתחומים שונים ונחשב לפוטנציאל גדול. בשנת 1967 נישאנו, לאחר מלחמת ששת הימים, כשאני בת 19.5 שנים בלבד. ממש ילדה! הוריו של צביקה התנגדו בהתחלה לנישואיו איתי כי לא רצו שיינשא ל"פרענקית". כפי שציינתי למעלה בימים ההם הפערים בין מזרחים לאשכנזים היו גדולים. ואכן היה בינינו שוני במנטליות. אני באתי מבית מזרחי עם אב שמרן, 5 נפשות שחיו בשני חדרים, כלכלה לא הייתה בשפע. צביקה בא מבית אשכנזי, מתקדם, מגיל 4 למד לנגן בפסנתר, אביו היה איש אמיד מאד. להורי לעומת זה לא היה כסף לשלוח אותי אפילו ללמוד בלט, שכל כך רציתי.

יום לפני הנישואין ביקרתי במקווה בהוראת הרבנות- כדי להיטהר… בניין המקווה היה ברח' אלנבי פינת רח' הכובשים בתל אביב. המקווה היה, למעשה, בריכת מים קטנה, שהכלה המיועדת יורדת ב-3-4 מדרגות לתוכה, בקצה המקווה עמדה רבנית שפיקחה על התהליך. היא צריכה לטבול כולה 12 פעם. אני טבלתי יותר פעמים כי היה לי שיער ארוך שביצבץ כל הזמן מהמים וזה היה אסור.

היה לי קשה להירדם לפני טקס הנישואין מאד התרגשתי. ואפילו נתקפתי בפחד. הייתי ילדה עדיין. נישאנו בנישואין צנועים, בבית כנסת, בחוג המשפחה והחברים. בית הכנסת הכין את כל הסידורים את סידורי השולחנות, והאוכל היה סטנדרטי "לכולם אותו דבר", שאותו הגישו בכל החתונות במקום. אני זוכרת שהייתי בהלם, לא כל כך הבנתי מה קורה איתי… הטקס היה במסורת אשכנז, עם 7 הקפות הכלה סביב החתן. שבירת הכוס החלפת טבעות וכו'. לחיצות ידיים ונשיקות לאורחים, תמונות וחיוכים. לאחר הטקס ערכנו מסיבה לחברים קרובים בביתו של צביקה ברח' דיזנגוף בת"א עם הרבה מוסיקה לריקודים ושתייה. עם הרבה אוכל שתייה ובעיקר מוסיקה לריקודים.

מילון

שדכן
שידוך הוא התאמה בין איש ואישה, במטרה להביאם בברית נישואים.

ציטוטים

”אין דג בלי עצמות ואין חיים בלי צרות“

הקשר הרב דורי