מאגר סיפורי מורשת

בשנת 1950 עליתי לארץ מעיראק, כשהייתי בת שנה וחצי.

גרנו במעברה (צריף) "חדרה" וממה שאני זוכרת, לא היה לנו בתוך הצריף שירותים, מים ותנאים בסיסיים, ואחרי כמה שנים עלינו ל"גבעת אולגה", והלכתי לכיתה א' בבי"ס "אור לטף".

החיים לא היו קלים. היינו 9 נפשות בבית וההורים עבדו קשה מאוד ואנחנו התמודדנו בבית לבד, בלי אמא ובלי אבא מכיוון שהם היו בעבודה. חרף התנאים הקשים מאוד, גדלנו 6 ילדים לתפארת עם ערכים, כבוד ונתינה לזולת . היה לנו כבוד להורים, וכן למורים. אחרי בית הספר היינו הולכים ל"נוער העובד" ולחוגים כמו נגרות, רקמה וריקודי עם.  בבית היינו ישנים כל שניים במיטה אחת. היה חום ואהבה בין האחים  והיו לנו שני חדרי שינה במשפחה .

היינו אופים על פתיליה  בסיר פלא עוגיות, וגם היינו מבשלים על פרימוס ופתיליה, מכיוון שלא היה גז . עם כל הקושי, החיים היו יפים ומלאי עניין. בערב היינו מספרים להורים את חוויות היום. לא הייתה  טלוויזיה, והייתה בינינו כימיה ואהבה. לימים אבא שלי קנה רדיו על בטרייה, והיינו שומעים סיפורים בלילה, כי לא היו חוברות וספרים. במסגרת בני הנוער היינו יוצאים לטיולים ולקיבוצים, כי להורים לא היה הרבה כסף, ולכן לא היו אפשרויות אחרות. הורי עבדו בבית אריזה, משעה 6:00 בבוקר עד 12:00 בלילה. למעשה, גדלנו עם סבתא, שהתגוררה איתנו, והכינה את האוכל עבורנו. סבתא תמיד דאגה שנהיה בריאים ושלא נרגיש לבד, כי ההורים עבדו קשה מאוד, והיו שעות רבות מחוץ לבית.

כשהייתי חוזרת מבית הספר לא היה מי שיכבס לי את הבגדים, אז הייתי מכבסת את בגדיי ביד כדי שיהיה לי מה ללבוש למחרת, כי לא הייתה מכונת כביסה.

פעם לא נהגנו דלדרוש מההורים  דברים כי לא היה מה לתת. מה גם, שהערכנו את כל מה שעשו בשבילנו. היינו מקבלים בגדים חדשים ונעליים רק בחגים, בראש השנה ובפסח.

כיום אני נשואה עם ארבעה ילדים ושמונה נכדים,  ואני מאושרת ומקווה שיהיו להם ערכים כמו שאנו קיבלנו. שיהיו לי בריאים, ושיצליחו בחיים, בלימודים, ושתהיה לנו נחת מהם, והמון המון אהבה.